מהחיים
שולמית מגיעה, עגלגלה וחייכנית, יש לה פנים של ”הכל תותים ואל תשכנעו אותי אחרת”.
מענין לשמוע מה כל כך נפלא.
היא מספרת בקול נעים ורגוע:
”יש לי עסק ביתי קטן למוצרי אפייה.
כשאני אומרת “עסק קטן”, אני מתכוונת לזה שהוא מתחיל בסלון ומסתיים במטבח להדגמות חיות.
מטבע הדברים יוצא לי להכיר טיפוסים שונים ומשונים.
אני כמו פאנית, מתסרקת, וקוסמטיקאית, שתוך כדי עבודה נטו על מכירה את הופכת לפסיכולוגית.
אצלי לדוגמא, נשים אוהבות להגיע דווקא בשעות הערב הרגועות.
זה הזמן שבו הילדים כבר במיטות – או לפחות אמורים להיות במיטות – והבית נכנס למצב שקט, מצב אפיה אני קוראת לזה.
הן נכנסות, מתיישבות ליד השולחן, ממששות את המוצרים, לפעמים טועמות.
בהתחלה זה נראה כמו שיחת מכירה רגילה.
“יש לך את התבנית של הפרחים הקטנים?”
“זה מתאים גם לשוקולד?”
“יש משהו יותר חגיגי לבת מצווה?”
ואז, כמו שקורה הרבה פעמים במטבח, השיחה תופחת.
פתאום מחליפים מתכונים לחינוך ילדים.
פתאום גולשים לטיפים לחיזוק לאמא.
פה ושם מערבבים עצות סבתא.
בסך הכל אני נהנית מזה מאוד.
יש משהו יפה בלפגוש את נשות עמך ישראל הצדיקות שרוצות להוסיף עוד קצת טעם לשבת, לסיום של הבן בחיידר, או סתם לפנק את בני הבית.
אז כמו שהבנתן אפיה בשבילי זה חגיגה., והשיא זה בפסח.
אז אני יכולה להוציא את כל היצירתיות האמתית שלי, החנות נמכרת כולה ונסגרת בארון הצדדי למעלה, אני והבנות מפשילות שרוולים ומוציאות מטעמים מאפס חומרים.
באותה שנה בפסח אירחנו המון.
פשוט מצאתי את עצמי אופה ואופה ואופה וכמובן מבשלת על אותו משקל, עד שכבר הרגשתי שאני מתפקדת על אדי קמח תפוחי אדמה בלבד.
במוצאי החג האחרון, כשאחרוני האורחים עזבו הודעתי לבני הבית בקול חגיגי:
“אמא יצאה להפסקת תחזוקה.”
נתתי לבנים הנמרצים יד חופשית להחזיר את כל הכלים הפסחיים ולהוריד את החמץ,
והכרזתי שאני הולכת להשלים שינה.
עכשיו, כשאמא אומרת שהיא הולכת לישון – זה בדרך כלל אומר חצי שעה.
אבל כנראה שהפעם באמת הייתי קרוסה.
כי התעוררתי בבוקר מאוחר מאוד.
מאוד.
ואני לא מפרטת עד כמה, כי יש דברים שלא צריך לתעד לדורות.
איך באמת התעוררתי?
מתוך שינה שמעתי את השם שלי נישא ברחבי הבית, בקול.
בהתחלה חשבתי שזה חלום.
אבל אז הגיעו גם דפיקות בהולות על הדלת.
“אמא! אמא! תקומי!”
אני מנסה להבין מה קורה ואז אחד הילדים צועק:
“אמא, יש פה מישהי שנכנסה הביתה! היא מחפשת אותך!”
בבת אחת התעוררתי לגמרי.
ובאותו רגע נזכרתי בדבר אחד.
הסלון.
הסלון שהשארתי אתמול אחרי החג מתוך מחשבה אופטימית שאני אסדר אותו בבוקר בנחת.
עכשיו תנסו לדמיין סלון אחרי חג פסח עם ילדים.
הכלים מהחג.
הררי כביסות.
חלקי משחקים מפוזרים בכל פינה מעידים על אמא נעדרת.
שאריות עוגיות פסחיות שמישהו התכוון לקחת למטבח אבל בדרך זרע אותם בכל מקום.
דבר ראשון ניסיתי לשוות לעצמי מראה מהוגן.
נכנסתי לסלון.
ושם, בין הררי הכלים, צעצועים מפוזרים ובגדים שעדיין לא הגיעו למכונת הכביסה – עומדת ריילא.
ריילא היא לקוחה קבועה וחביבה.
בכל פעם שהיא מגיעה מתפתחת שיחה ארוכה בענייני בישול ואפייה עמוסת תובנות מטבח חשובות.
אבל לראות אותה עומדת באמצע הפוגרום של הסלון שלי… זה כבר היה שלב חדש ביחסים.
בעודי מנסה לעכל את הרעיון שריילא עומדת לבצע רכישה בעיצומו של החורבן – היא כבר עברה לעשייה.
ריילא, שכבר הספיקה לעשות היכרות עם הילדים, הזיזה כיסא עמוס, פינתה ממנו טקסטיל וכיבדה אותי לשבת.
לפני שהספקתי להגיב היא הזיזה כיסא נוסף והתיישבה מולי.
ואז התחילה לחלק לילדים הוראות הפעלה.
“מוטי, תביא עוגיות שוקולד לאמא. מסכנה, הרגע קמה מהשינה.”
“מה, חיסלתם הכל? אז תוציא טעם אחר, מה שנשאר.”
“תמי, תוציאי מהמקפיא את הפטיפורים שאמא הדגימה לי לפני החג, נו אלה עם השוקולד ויין. יופי, תסדרי יפה בצלחת.”
“חוהלה, למה את לא אוספת את הצבעים? יש מספיק בלגן גם בלי זה.”
מוחי, שבשלב הזה כבר התעורר לגמרי, התחיל להבין את גודל האירוע.
לפי הדיווח הרשמי של ריילא – יש לה תור לרופא מקצועי.
התור נקבע מזמן.
והרופא – איזו השגחה – גר ממש פה באזור.
הבעיה היא שהתור רק בעוד שעתיים.
ומה עושים שעתיים?
כמובן.
קופצים לבקר את החברה מהמכירה למוצרי אפייה.
וככה מצאתי את עצמי מאושפזת לכיסא במשך שעתיים תמימות.
מאזינה למונולוג הקולח של ריילא.
היא סיפרה איך החיים שלה הגיעו לצומת קשה.
כמה היא מרגישה בודדה.
כמה היא לא בטוחה לאן הדרך ממשיכה.
ובזמן שהיא מדברת – הילדים מושכים לי בחצאית.
מושכים קופסאות אכולות מהארונות.
מושכים זה לזה בשערות.
הבית קורץ לי באלף עיניים מבולגנות.
אבל אני רק יושבת.
מהנהנת.
ומקשיבה.
הקשבה מלאה.
מצטערת איתה על קורות חייה הקשים.
הרגשתי שהיא צריכה את זה.
וגם אם אין לי בדיוק את המילים הנכונות – אולי יש לי את האוזניים הנכונות.
ואולי זה מספיק.
אני לא פסיכולוגית.
אני לא יועצת.
אפילו לא פאנית.
אני רק מוכרת מוצרי אפייה שמשדרגים עוגות.
ולכן לא כל כך הבנתי למה כשהגיע סוף סוף הזמן שלה ללכת לרופא – היא עמדה שם נרגשת ואמרה:
“תודה לך. ההקשבה שלך הורידה לי טונה מהלב.”
אה, כן.
ולקינוח…
היא גם קנתה כמה מוצרים שהורדתי עבורה מהארון למעלה.
מה שנקרא –
שיחה עמוקה עם ציפוי מזוגג של אבקת סוכר.
מהבמה
אביגיל נכנסת לדמות של ריילא.
היא מדברת בג׳יבריש.
זרם בלתי פוסק של הברות, צלילים, תנועות ידיים והנהונים דרמטיים, כאילו מישהו פתח ברז של מילים ושכח לסגור.
מירי, בתפקיד שולמית, יושבת על כיסא במרכז הבמה.
היא מנסה להבין מה קורה סביבה, אבל כל רגע ריילא מסובבת אותה קצת לצד אחר.
מסביב מתחילים לעוף בדים צבעוניים.
בד אחד הוא ערימת הכלים.
בד שני הוא הילדים.
בד שלישי הוא הכביסה.
בד רביעי הוא ההוא שמישהו השאיר באמצע הסלון כי “אמא כבר תדע מה לעשות עם זה”.
הבלגן הולך וגדל.
שולמית כמעט נבלעת בתוך הסצנה.
אבל אז קורה שינוי:
הג׳יבריש של ריילא ממשיך,
אבל הבדים מתחילים להאט.
הם משנים כיוון.
כאילו כל הבלגן לא באמת יוצא מהבית –
אלא מהלב של ריילא.
אט-אט הבדים נשפכים אל הרצפה.
הקצב נרגע.
וריילא – שעד עכשיו דיברה בלי הפסקה – פתאום נושמת.
שולמית עדיין לא אומרת כמעט מילה.
אבל על הבמה מתברר שדווקא השתיקה שלה עושה את העבודה.
נראה שריילא זוכה להקלה גדולה בזכות ההקשבה של שולמית.
שולמית מקבלת מקום של כבוד על הבמה דווקא בזכות השתיקה שלה וההקשבה מהלב.
——————————————————————————————–
לקחת הביתה
הפעם נעשה משחק קטן שמגלה סוד מעניין על מילים.
מבקשים מכמה ילדים לעמוד במעגל – אבל הפוך.
כלומר, הגב למרכז והפנים אל הקהל.
כולם מחזיקים ידיים ומסתובבים לאט.
כל פעם שמישהו מגיע עם הפנים אל הקהל, הוא צריך להגיד רק מילה אחת:
“שלום”.
אבל יש תנאי:
צריך להגיד אותה בטון אחר בכל פעם:
שלום כועס.
שלום מתנצל.
שלום מתלהב.
שלום עייף.
שלום של “הרגע קמתי משינה אחרי פסח”.
כך הקהל שומע עשרות סוגים של “שלום”.
אותה מילה –
אבל כל פעם סיפור אחר.
וזה הרגע שבו מבינים משהו חשוב:
לפעמים המילים הן רק המתכון,
מה שבאמת נותן את הטעם – זה חומרי האפיה שמערבבים בפנים.
בשפה המקצועית קוראים לזה סאב-טקסט.
———————————————————————————–
משפט פלייבקיסטי
לפעמים בשביל לדבר עם מישהו מספיק לשתוק.
התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?
אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.
ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע
רכזת יקרה,
אם התחברת לסיפורים,
ורצית שגם הקהל שלך יפגוש אותם –
יש לי סיפור טוב לספר לך.
גם לך מגיע סיפורים טובים!
