כן, זה נכון שאתם סקרנים, זה אנושי.
זה נכון שאתם לא מבינים מה קרה. אולי דואגים, אולי מפחדים.
כן, זה קשה ממש.
אבל תגידו —
אם בחרו לא לשתף אתכם, למה אתם ממשיכים לחפור?
למה אתם שואלים?
למה אתם מבררים?
למה אתם מחפשים פרטים שלא נועדו לכם?
מה זה נותן לכם — חוץ מסיפוק רגעי על חשבון כאב של אחרים?
אם באמת אכפת לכם —
למה אתם לא מכבדים גבול?
האם לא מספיק למשפחה האסון שהם כבר נושאים?
כואב לכם – תתפללו.
זה הדבר היחיד שיעזור.
למה אתם צריכים להוסיף צער????
את כ"כ צודקת…!
כזה כואב. ועוד יותר כואב…..
וואוו,
אמיתי??
לא חשבתי שיש סתןמים עד כדי כך..
את כל כך צודקת.
גם אני חוויתי את זה לשני הצדדים. מצד אחד אנשים שחופרים יותר מדי, ומצד שני אנשים מדהימים שיודעים לא לשאול שאלות. ייאמר לזכות המשפחה שלי ושל בעלי שכל הזמן שחיכינו לילדים, אף אחד לא שאל שאלה חופרת. כולל ההורים. ואני כל כך מעריכה אותם על זה.
רוצה רק להציע צד שני, לפעמים אנשים שואלים שאלות מתוך התעניינות ורצון להשתתף ולא מתוך מידות רעות או חוסר טאקט כפי שזה נתפס.
אישית, שנים לא הלכתי לנחם אבלים. שמעתי אנשים שישבו שבעה והתלוננו על אמירות חסרות טאקט ושאלות פוגעות שהלכו איתם שנים אחרי. השיקול שלי היה כך: אם אני אלך ואגיד משהו שלא מתיישב טוב, הם יזכרו את זה לתמיד. אם לא אגיע לנחם אף אחד לא יזכור את זה….
רק בתקופה האחרונה מצליחה לשכנע את עצמי שאם כוונותי טובות ואני עושה את זה אחרי חשיבה ובדרך נעימה עדיף לי ללכת / לומר / לשאול, ומוכנה לקחת בחשבון שהאדם שמולי אולי לא ייקח את זה בטוב.
מה אני רוצה להגיד? אולי שגם יש צד שני שאפשר להבין אותו. שלא תמיד זה ממידות רעות ותאווה לסקרנות. לפעמים נובע באמת מרצון להשתתף או לעזור…
אני לצערי עברתי טרגדיה לאחרונה,
יכולה להגיד שנשאלתי את אותן השאלות שוב ושוב מכמה כיוונים,
הרגשתי מיד מי שואלת מהתעניינות אמיתית או מי סקרנית ומעונינת שאשלים לה את החלק שחסר לה בפאזל.
ממש נכון,
עברתי הפלה מאוחרת, לא רציתי לדבר על זה ושלא ידעו,
אבל השויגער החליטה שהיא ממש חייבת להתעניין בשלומי, חפרה בקשקעס ושיתפה את כולם מסביב,
זה היה כואב ופוגע יותר מההפלה עצמה!!!
איך אפשר לא לעדכן בכזה מצב?!
כאילו, מה רצית שהיא תעשה,
כולם יודעים שאת מצפה, בשלב מאוחר,
אין איך להסתיר.
אם היא לא היתה מתעניינת גם היית מתעצבנת…
לפעמים שואלים בשביל לראות אם אפשר לעזור או בשביל להיות אוזן קשבת.
מאוד לא קל לראות משהו קרוב סובל ולא מספר. אז כן רוצים לדעת מה איתו ואייך אפשר להקל מתוך אכפתיות אמיתית.
ואולי תגלי שאם תשתפי יוקל לך?
אנשים ששומעים כאב הם בד"כ לא שיפוטים כלפיו ושיתוף יכול לעזור המון פעמים.
בעיני עדיף לשאול גם אם לא סיפרו לי מאשר לראות מישהו סובל ולהתעלם…
מצטערת אם הכאבתי לך אבל תחשבי על זה.
זה לא נכון לומר שאנשים לא שיפוטיים כשהם שומעים כאב. לצערנו.
נכון יכול להיות שהם יהיו שיפוטים, לצערנו.
ואפשר גם להגיד שלא מתאים לי לשתף.
מצד שיני גם להבין שלפעמים כשאנשים שואלים זה מגיע ממקום טוב.
להיות במצב קשה ואף אחד לא שואל ובודק מה קורה זה סבל ובדידות איומה.
יש הבדל תהומי בין לשאול באגביות מלמעלה רק כדי להביע התעניינות ולבדוק אם מעוניינים לדבר על זה או לא,
לבין לש-א-ו-ל ול-שא-ו-ל ולחפור ולא לוותר,
וכן עדיף לא לשאול מאשר לשאול בצורה פוגעת
אני רוצה לאמר מהניסיון שלי
לצערי הרבה פעמים אלה שנתפסים כטקטיים כי הם לא שואלים ולא מתענינים-
זה נובע מחוסר אכפתיות דוחה מכך שהם רואים רק את עצמם אז שימו לב שיש גם צד שני
ורוב האנשים מעדיפים שיבואו לנחם והתענינו באכפתיות מאשר שלא יבואו לנחם ולא יתענינו כי אולי יגידו מילה לא במקום!
ובינינו כל הארגוני חסד שעוזרים כל כך בזמן צרה בנויים על אנשים לא אגואיסטיים שלא חשבו מה יקרה אם יתפסו בעיני אנשים כלא מספיק טקטקיים
לא מחוסר אכפתיות , בכלל לא
בדרך כלל זה מהחשש להכאיב
אולי זה נראה מבחוץ זהה
אבל אם תסתכלי על זה ככה נראה לי יהיה לך יותר קל.
השאלה מאיפה נובע החשש להכאיב ?- וזה עיקר ההבדל,
האם באמת הפחד להכאיב לשני
או שיש כאן מקום של חוסר אכפתיות וגאווה (כן, הפחד להיתפס אצל הזולת כלא מספיק טקטית זה גאווה נטו גם אם קוראים לזה במילים שונות)-
זה כל אחד לעצמו
ודאי שמבחוץ אין אפשרות לדעת וכמובן אין לדעת לעולם מניעים של אנשים
רק רציתי לחדד את הנקודה הזאת כל אחד כלפי עצמו.
ושוב במציאות בשטח אנשים שעוזרים באמת- הם אנשים טובים עם מידות טובות שגם אם קרה להם פשלה ואמרו מילה לא במקום זה לא גרם להם לראות רק את עצמם ולהפסיק לתמוך…
שלום לכולם!
מבינה את הכאב לגמרי
רק רוצה להוסיף כאן נקודה נוספת כדי לא לגרום לכן לא להתענין בכלל…
אני עברתי בתור בחורה ניסיון לא קל בכלל
שהיה ידוע לכולם, (משהו במשפחה – לא משהו מבייש רק מאד עצוב)
וחוץ מחברה אחת (!) לא היה לי אף אחד לשתף בקושי,
אף אחת לא העיזה לחפור… כולן פחדו מלהחשב חסרות טקט…
החברה זאת היתה פשוט הנס שלי! יום אחד ישבנו ביחד והיא אמרה לי בעדינות שמעתי ש…
ומאז מדי פעם התענינה בנושא
היה לי מאד כואב חברות שלא התענינו ולא כלום…
זה באמת תלוי וצריך להיות רגישים כי אם את חברה לא מספיק טובה אז לפעמים זה מעצבן…
מוסיפה-
שלפתוח בעצמי את הנושא- זה לא היה לי נעים,
כי כולה רציתי התענינות מהחברות, הערכה על מה שאני עוברת וכו'
לא הייתי צריכה התמיכה רגשית (היה לי את זה ב"ה)
וגם כשכבר רמזתי או דיברתי קצת רב החברות פשוט המשיכו את השיחה בטבעיות והתעלמו אני בטוחה שזה היה באמת מרוב רצון טוב והמון טקט!!
אבל לי זה הוציא את הרצון לשתף כבר
למרות שאני בטוחה שהיו חברות קרובות שרצו להשתתף איתי!
אבל לא ידעו איך….
מסקנה- אין לי מסקנה:)
זה בהחלט מורכב…
אני באמת חושבת כשבן אדם עובר נסיון והחברה מתעלמת זה כואב מאד וכששואלים שאלות חסרות טקט זה גם מעצבן
מה שכתבת שחברה שלך אמרה לך שמעתי ש..זה יכול להיות ממש פתח לשיתוף
שמעתי שאת עוברת נסיון כזה וכזה,הצטערתי לשמוע,לא יודעת מה לאמר אנחנו איתכם,אם את צריכה משהוא את יודעת מה הכתובת
לפעמים זה מספיק
כמובן תלוי בדרגת הקרבה
בתפילה שלא נכשל ונעשה רק את הטוב
"מסכימה מאוד. לפעמים הקושי הכי גדול בניסיון הוא לא רק האסון עצמו, אלא 'החפירות' והשמועות מסביב.
אני כותבת את זה כמי שעברה אסון משפחתי ויודעת כמה זה קשה מנשוא להפוך ל'סיפור היום' שבפי האנשים. הייתי בטוחה שאחרי שחוויתי את הצריבה הזו על בשרי, אני לעולם לא אשאל, תמיד אהיה טקטית, ואסתום אוזניים ברגע שאשמע 'נייעס' על מישהו אחר.
והנה הפלא – אני מוצאת את עצמי שומעת על מקרה, ותופסת את עצמי שואלת: 'מה היה שם? איך זה קרה?'. וזה מכה בי בבום: הנה, גם את לועסת סיפורים של אחרים. לא הספיקה לך השריפה של להיות הנייעס התורן בעצמך?
למדתי מזה לימוד חשוב: כשאנחנו בתוך הכאב, הסביבה מרגישה לנו פולשנית וקשה. אבל כשזה קורה לאחרים – לשכנה או לקולגה – יצר הסקרנות בוער בנו וזו עבודת חיים של ממש לבלום אותו.
אז אולי על הסקרנות קשה לשלוט, אבל על המעשים כן: לעולם לא אפנה לאדם שבמרכז הסיפור בשאלות חטטניות. אם הקשר קרוב מספיק, הם כבר יפתחו את זה כשירגישו בנוח. עד אז? התפקיד שלנו הוא פשוט לשתוק ולהכיל
אני חושבת שזו מתנה משמים שיש כאלו שזכו בה ויש כאלו שצריכים לעבוד עליה.
אני בחורה בת 28, לאחרונה עברתי תקופה מתוחה בשידוכים והיה מדהים לראות איך רוב הסביבה תומכת בנעימות, אבל יחסית נרתעת מלשאול ולהיות ליד.
והיו שתים שבלטו לשני כיוונים:
הראשונה חברה שלי לעבדה, נשואה עם כמה ילדים, אצילית ומיוחדת.
לא שאלה אותי פעם אחת מה קורה, אבל הייתה נוכחת כל הזמן, ידעתי שבכל רגע שארצה יהיה לי את מי לשתף גם אם היא תהיה עם הילדים שלה.
בימים שלא הגעתי לעבודה היא הרימה אלי טלפון בערב, יכולנו לדבר חצי שעה על דא ועל הא והיא לא שואלת שום דבר אישי, מצד שני באומנות נתנה לי הרגשה שאם אני רוצה היא פשוט כאן ואני יכולה לשתף בשמחה.
השנייה שלצערי בלטה לצד השני היא אחת האחיות שלי, גם היא נשואה עם כמה ילדים, היא באמת טובה אבל פחות בורכה משמים בטקט.
התקשרה אלי כמה פעמים ביום ורצתה לדעת בדיוק מה היה ואיך היה וכמה היה ומה עשית ומה ענית ואז מה חשבת ואיך עשית את זה ומה קרה אחרי זה ומה אחר כך..
בשלב מסוים עניתי לה בעדינות שזה לא נעים לי, היא אמרה מיד: אבל זה בשביל לעזור לך! (איך בדיוק..?) נראה לך שאני סתם שואלת? (כן..) זה רק בשביל שנדע איך לעזור (למה בשם זה מותר לחפור ולהציק?)
ברור לי שזה נעשה ממקום טוב ורוצה לעזור, אז קודם כל נזכור לא לשפוט ולא לדון, נתפלל לפגוש בדרך את האנשים הרגישים והעדינים ונחזק את עצמנו לדעת לענות בנחישות למי שואל יותר מידי
רוצה להעלות נקודה חשובה
גם אם את עוברת משהו ואת רוצה תגובה מסוימת יכול להיות שאת אותה תגובה את תגידי למישהי והיא תגיד שאת חטטנית כרונית…
אף פעם אי אפשר לדעת במדויק מה מתאים,
אני עברתי תקופה קשה עם קשיים שונים ויש לי קרובה שלא סבלתי את התגובות שלה, חסרת טקט בעליל, השנה היא התייתמה מאמא שלה וכל הזמן אמרה לי שהיא לא יכולה לסבול תגובות של אנשים ואיזה חסרי טקט יש.
אז ראיתי בצורה ברורה את המסקנה הנל
מה אפשר לעשות? לא ממש יודעת…