לביאמא

היא לא ישנה באמת.
העיניים אולי עצומות, אבל כל שריר דרוך.
האוזניים קולטות תנועה קלה, רחש בין העלים, רגל קטנה שזזה.
היא כבר מיפתה את השטח. יודעת מאיפה עלול להגיע הרעש הלא נכון.
לא תראי אותה רצה סתם.
אבל אם צריך – היא תהיה שם לפני שמישהו בכלל יבין שקרה משהו.

היא לא שמה שלט: כאן מוגנים.
היא עצמה השלט.
נוכחות שקטה, רגועה, אבל כזו שמבהירה – פה לא נוגעים בגורים שלי.

היא משנה מיקום בשקט. מכסה בגופה.
מתריעה בלי מילים.
נושפת אזהרה.
שומרת גבולות.

היא לא תמיד גדולה.
אבל סביב הגורים שלה – היא הופכת לצוק.

רק אז מגלים – שזו בכלל לא דמות מצוירת, ולא לוחמת חמושה.
זו אמא.
זו אני.
זו את.

בעולם רועד, בבית מלא לחישות, בתוך ימים של פחדים –
אנחנו הלביאות.
אנחנו הקו הראשון.
ואנחנו גם הקו האחרון.

גם לביאה צריכה ממ"ד –

בימים  כתיקונם, ובוודאי בעתות של מלחמה – אמא היא הממ"ד של כולם.

הם רצים אלייך כשנשמע בום,
כשהלב שלהם קטן מדי להבין,
כשהחדשות צורחות או כשהעולם לא מרגיש בטוח.
ואת? עונה בנשימה.
עוטפת. מרגיעה.
מתרגמת מציאות קשה למילים רכות,
ומנסה להפוך רעש גדול – לשקט אפשרי.

אבל האמת?
זה לא רק הבומים שבחוץ שמקפיצים אותך –
זו גם המציאות שבפנים.

הבית על הרגליים, הנכדים דופקים בדלת,
הצעצועים מתרבים כמו פטריות אחרי הגשם.

את.
מנגבת נזלת, עונה לטלפון,
מבשלת עם תינוק על היד וילדה על הרגל.
ובפנים – הלב מבקש רגע לנשום..

ולפעמים – גם מתפרץ.
כן, גם את.
לפעמים – גם את נשברת.
צועקת.
מתרגזת על שטויות.
מרגישה שאין לך כוח אפילו לחייך.
וזה בסדר. זה אנושי.
גם אמא שהיא לביאה – צריכה לפעמים לשאוג.
ולפעמים גם לבכות.

אפשר לומר בקול רך:
"היום היה לי קשה."
או אפילו: "גם לי נגמר הסבלנות."
הם לא ייבהלו – הם ילמדו.
כי הם לא צריכים אמא מושלמת.
הם צריכים אותך!

והילדים?
הם רגילים לקרוא:
"אמא, תספרי לי עוד ספור…"
"אל תלכי… תלטפי…"

הם לא חושבים שגם לאמא קשה.

הרי אמא היא כבר גדולה.
הם לא יודעים שגם לך יש מסע,
שגם הלב שלך לפעמים מבקש ליטוף.

ואת לוחשת לעצמך:
"אני אחזיק. אני אחייך. אני אשתוק."

גם לעוגן – מגיע עוגן

אבל בואי נדבר על האמא הזאת –
זו שבלב שלה סערה, ובחוץ לוחשת סיפור לפני השינה.
זו שמסדרת את הבית כשהנפש מתפרקת.
שמחביאה עוד דמעה בגוף של לביאה.
שלובשת כל בוקר את גלימת הגבורה – גם כשהיא כבר קצת נקרעה.

את לא רק שומרת על הילדים.
את יוצרת להם מרחב מוגן.
גם כשהעולם בפנים קצת מתפורר.

ואת באמת עוגן.
את הסלע.
הלב הפועם של משפחה שלמה.

אבל…
מי העוגן בשבילך?

בתוך כל אמא – יש ילדה קטנה שמבקשת חיבוק

בדיוק כמו שלבית יש ממ"ד –
צריך ממ"ד לנפש.
מקום קטן, פנימי, בטוח –
שבו את עוצמת עיניים לרגע ונושמת.
לא כדי להיות מושלמת –
כדי לזכור שגם את בנאדם.

שאת לא נמדדת ביכולת לתפקד בלי חמצן,
אלא באומץ לעצור ולמלא אותו.
יש לנו נטייה לחשוב שאנחנו החוסן של כולם,
שאם רק נישאר מאורגנות, חזקות, שקולות – הבית יעמוד.

אבל בואי נודה בזה:
גם לביאה – צריכה לפעמים מנוחה.
גם ללביאה – יש לב.
ולפעמים, מתחת לשכבות האחריות והעשייה,
יש ילדה קטנה, פנימית,
זו שתמיד שתקה כדי להספיק, לשדר שליטה, להיות "חזקה" –
ולוחשת פתאום בשקט:
"גם לי קשה."
"גם אני צריכה חיבוק."
"גם אני רוצה שמישהו יחזיק אותי."

וברגע שאת עוצרת ומקשיבה לה –
כשלרגע את מרשה לעצמך לומר "אין לי כוח",
כשלרגע את מרשה לעצמך לא לדעת הכול, לא להחזיק את כולם –
את לא נופלת. את נושמת.
ואז – משהו מתרכך בפנים.

וכאן קורה דבר נפלא :
דווקא כשהם (הילדים) שומעים ממך "טעיתי",
כשהם שרואים אותך בוחרת לנוח,
ולאכול במבה על הספה, כי את עייפה,
ולא רק מתפקדת –
הם לא רואים חולשה.
הם רואים אומץ.
הם רואים לב.
והם לומדים חמלה.

המפתח בידיים שלך –

כי לאף אחד אין מפתח ללב שלך חוץ ממך.
רק את יודעת מה עובר שם בפנים.
מה נשבר, מה התכווץ, ומה צריך קצת שוקולד ומילה טובה כדי להתאושש.
ואין אף אחת שיכולה לטפל בנפש שלך – חוץ ממך.

הבעל שם טוב אומר:

אדם יכול לחיות שבעים שנה רק בשביל לעשות טובה אחת ליהודי.
אם כך – חסד עם הזולת הוא ענק,
אבל חסד עם עצמי – הוא לא פחות חשוב.
כי עבור הזולת – אולי יגיע שליח אחר.
אבל עבורי – רק אני יכולה.

דווקא אז – כשהכול מתוח, עמוס, בלתי אפשרי –
כדאי לעצור.
לשתות משהו.
לנשום.
להרגיע את הקצב, להרגיע את עצמך.

כי כשאנחנו ממשיכות לרוץ על אדי כעסים ומתחים –
זה רק מחמיר את המצב.
ואת לא אמורה להחזיק את כל העולם – את פשוט לא.

לשמור עלייך – זו לא פריבילגיה. זו מצווה.

הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" נשמע גבוה,
אבל בעצם הוא ממש יומיומי:
איך שתתייחסי לעצמך – זה יגלוש גם החוצה.
אם את שמה לב למצב הרוח שלך,
מרשה לעצמך לעצור, לנוח, להתפנק –
את לא רק עושה טוב לעצמך.
את מדברת בשפה של רכות.
והילדים, והסובבים – לומדים אותה ממך.

אז כשמרגיש לחוץ מדי –
אל תתפוצצי. תעצרי רגע.
תשאלי: מה עובר עליי עכשיו?
מה יעזור לי להרגיש קצת יותר שמחה?

אולי שיר שמרגיע אותך.
אולי קוביית שוקולד עם תה בשקט.
אולי רק להבטיח לעצמך שבסוף היום תעשי לך משהו טוב.

ובינינו – בשביל מי בדיוק נבראו מגנום, שוקולדים ואבטיחים קרים?
ברור – בשבילנו.

ילדה של אבא גדול –

כי את לא אמורה לתפקד רגיל –
כשהכול מסביב לא רגיל.
לא צריכה להיות לביאה מברזל.
את יכולה להיות גם ילדה.

 – כן, את, שכל היום מחבקת, מגוננת, עוטפת,
שוכחת לפעמים – שגם את בעצמך גור קטן.
שגם הלביאה הכי חזקה,
פעם הייתה גורה בעצמה.
ושיש לה אבא שבשמיים,
אחד ששומר עליה, מרגיע את הדופק שלה,
ולוחש לה בשקט:
"אני פה. אני איתך…"

כי את לא רק שומרת –
את גם שמורה.
ובין כל הקפיצות – למטבח, לילדים, לאזעקות ולפלאפון –

 – כשהכוחות נגמרים,
כשהלב רועד,
כשהעיניים מתמלאות דמעות שקטות –
תעצרי רגע.

תזכרי:

גם את, לביאמא אהובה, ילדה של אבא גדול!

ותוך כדי, תלחשי לו: 'אבא, רק תן לי כוח להחזיק גם היום.'"

אסנת פוקס, פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?

אסנת פוקס מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:

♦ משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.

♦ חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי.

שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.

♦ פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים.

מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.

כי אין כמוך, אמא!

לפרטים נוספים ולקבלת המלצות, חייגי: 054-8470042

'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות  –

השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.

 אמא, את על הקו? 02-3134108