פרק 55: תמשיכי לשתוק

"פגשתי את טובה בחתונה של כרמית." אמרה אמא.

"חשבתי שלטובה לא היה קשר גם עם הדודים." מוטי הופתע שוב. "אה, בעצם הגיוני שעם המשפחה של דוד נתן כן היה לה קשר."

מוטי כנראה מתכוון שבגלל שהמשפחה של דוד נתן מזרחיסטית.

"אני לא חושבת שלטובה היה קשר איתם." דיני ענתה במקום אמא ששוב השתתקה. זכרון היום ההוא חוזר אליה בגלים.

חם בחוץ כשהם יורדים לרחוב רבי עקיבא.

'קו תשע מאות ושבעים כבר עבר?' שואל אבא מישהו שעומד בתחנה.

התשובה שלילית. בבת אחת כולם נרגעים, הם לא הפסידו את האוטובוס לצפון.

כמעט כולם שם. חוץ מחזקי. חזקי אמר שהוא לא יודע איך החתונה תראה בסופו של דבר, ולכן מעדיף לא לבוא.

'אל תהי צדיק הרבה.' סנט בו ישי כשהם שוחחו על כך בשבוע שעבר.

אמא השתיקה אותו.

'דוד נתן התאמץ כדי שנוכל להשתתף.' היא הסבירה לחזקי. 'הוא סידר שתהיה גם ישיבה נפרדת, במיוחד בשבילנו.'

'ובשביל כמה קרובי משפחה חרדים של סיון.' השלים אבא. 'לא אמורה להיות בעיה, חזקי. אבל אתה לא חייב להגיע. לא יורגש מדי אם מישהו אחד יהיה חסר.'

ההעדר של מישהו אחד, אחר, בולט מאד. דיני העבירה לשון על שפתיה. בטוח שאותה מחשבה עוברת גם לאבא בראש, וגם לאמא, ולכולם. אף אחד לא אומר את זה בקול, כי הם מנסים לא להרגיש את זה מדי חזק, לא להצטער כל הזמן.

אוטובוסים חולפים על פני התחנה. דיני מחליקה באצבעותיה על התלתלים שלא נשמעים לה. מצחיק שבכל פעם שהיא לא מצליחה לסדר יפה את השער היא חושבת על טובה. כאילו שזה הדבר שבעיקר עצוב לה.

"אבל אמא אומרת שטובה כן באה לחתונה של כרמית!" מוטי היטיב את תנוחתו על הרצפה. "אז כן היה להם קשר?!"

"טובה לא הגיעה בתור קרובת משפחה." ענתה דיני.

לקרובי המשפחה של דודה סיון, יש ילדה בת שתים עשרה. דיני מגלה שיום ההולדת שלהן חל בדיוק באותו יום.

'מצחיק.' קובעת רינה, כשמתברר לשתיהן שהיא גדולה מדיני בשנה בדיוק. אחר כך שואלת: 'כמה ילדים יש לכם?'

'שבע.' דיני חושבת מהר מה לענות על השאלה שכנראה תגיע עוד רגע.

'וואו, אז את בת יחידה בין בנים?'

'יש לי עוד אחות. היא לא הגיעה. גם אח שלי אחד לא הגיע.'

רינה מהנהנת, עוברת לדבר על האחים הקטנים שלה, שנשארו עם בייביסיטר בבית.

דיני מספרת איך היא אוהבת ילדים, משהו משתחרר בה לאט לאט. לא כל אחד רוצה לדעת הכל על טובה. אם היא תצליח גם בפעמים אחרות כששואלים אותה לענות בטבעיות כמו עכשיו, היא תסתבך פחות. היא צריכה ללמוד לענות ככה.

אמא מדברת עם אחות של סיון שחזרה בתשובה עם המשפחה שלה לפני כמה שנים. אמא נראית רגועה, פעם אחת היא כמעט צוחקת. טוב שהם באו לחתונה הזאת.

אחותה הגדולה של רינה מזיזה בטעות את המחיצה שמבדילה בין הפינה שלהם לבין האולם הכללי. מבעד לפתח שנוצר מבחינה דיני בהמון האורחים שליד השולחנות החגיגיים. מלצרית מתקרבת לשולחן הסמוך למחיצה. היא לובשת חולצה לבנה מגוהצת. השיער שלה מתוח, אסוף לקוקו גבוה, ארוך עד המותניים. יש לה שלש עגילים באוזן.

המלצרית מסתובבת עם הפנים לכיוון שלהם כדי להניח לאחד האורחים מנה בצלחת.

הלב של דיני מזנק כאילו נזרק למרוץ הישרדות.

בום. בום. בום.

"טובה הייתה מלצרית בחתונה של כרמית." אמרה דיני למוטי.

"את ראית אותה?" נדהמה אמא.

ישראל נכנס לחדר. "אתם מגיעים לסלון? אנחנו רוצים לאכול כבר."

"אמא מעדיפה לאכול פה." ענה מוטי.

"לא אמורים להגיע אנשים מבחוץ." התפלא ישראל. "אין שום בעיה שתאכלו גם אתן בסלון."

אמא הנידה בראשה. "עדיף שנאכל פה."

"טוב, אני אגיד להן להביא את האוכל לכאן."

'אצלנו משקיעים מאד בתוכנית של מסיבת בת מצוה.' מספרת רינה לדיני בידידותיות. 'את מכירה את הסיפור של בן המלך והעני?'

'לא.'

'זה סיפור מוכר שהפכו אותו למשל ונמשל.' מסבירה רינה. דיני מגניבה מבט לאמא. אמא יושבת לכיוון אחר ממנה, לצד המחיצה. אם היא לא תסתובב, היא לא תראה את טובה. נס.

רינה ממשיכה ומספרת על המסיבה בבית הספר שלהם. המילים שלה מתערבבות למשהו אחד מרעיש שאין לו משמעות.

"אני הולכת לשרותים." אומרת דיני.

הנשימות שלה קצרות שהיא הולכת לשם. היא צריכה להירגע. היא פשוט צריכה להירגע, שוב ושוב היא אומרת זאת לעצמה. טובה לא ראתה אותם, ואמא לא ראתה את טובה. עוד מעט הם יצאו מהחתונה ויחזרו הביתה, והכל יהיה כמו מקודם.

ובעצם – המחשבה תופסת את כולה כשהיא שוטפת פנים מול המראה הבוהקת – טובה בטוח ראתה את הכלה ואת המשפחה שלה, חייב להיות שהיא מבינה שגם הם באולם.

בכוונה היא לא באה לפגוש אותם

'לא תגידי לי שלום?' קול מקפיץ אותה כשהיא מנגבת את הפנים.

תג מוזהב מוצמד לחולצה הלבנה של טובה. עגיל אחד מגיע לה עד הכתף.

חום מציף את פניה של דיני בת האחת עשרה.

'איך החיים בלעדי?'

אישה בסרפן כתום זוהר נכנסת. היא מעיפה בשתיהן מבט תמה.

'אז זהו, את כבר לא מדברת איתי?' הקול של טובה קשה.

ליבה של דיני הולם בכוח. 'אני לא יודעת מה להגיד.'

'את לא מתגעגעת אלי?'

לרגע מעזה דיני להרים את המבט. העינים של אחותה מוקפות באיפור כהה. המבט שהיא נועצת בדיני הוא אחר מזה שהיא מייחלת ומתגעגעת אליו כל כך הרבה פעמים.

פיה של דיני נעשה יבש.

'טוב, תמשיכי לשתוק.' אחותה פונה ללכת משם. "את בדיוק כמו אבא ואמא!"

"איך את יודעת שטובה הייתה מלצרית?" שאלה אמא ברגע שישראל פנה למטבח.

"ראיתי אותה."

"באמת? לא ידעתי. לא אמרת לי."

אין טינה בקול של אמא, אבל יש הרבה תמיהה.

דיני בלעה את רוקה. כל כך הרבה לא אמרה כל השנים, לא יכלה להגיד. אבא ואמא שתקו ושותקים. אמא חשבה שהיא כן מדברת? שהילדים האחרים מדברים? למה שהם ידברו?

יעל נכנסה לחדר עם צלחת עמוסה בכל טוב בשביל אמא. "מוטי, להביא גם לך את האוכל לכאן?"

מוטי נעמד. "אם כבר, עדיף שהבנות יהיו כאן והבנים שם."

הוא יצא מהחדר.

כשהיה בפרוזדור אותת לדיני בעיניו.

יוכבד נכנסה עם צלחת נוספת.

"יו, תודה." אמרה לה דיני. "מה הכנתן פה! אני צריכה לצאת רגע."

מוטי חיכה לה בחדר הורים.

"תודה שבאת לכאן." הוא הניד בראשו. "אני המום שטובה מלצרה בחתונה של כרמית. היא דיברה איתך אז?"

"קצת."

"ועם אמא?"

"אני לא יודעת."

"אמא חיפשה את מספר הטלפון של טובה דרך האולם?"

"את זה גם אני לא ידעתי."

"מה עוד אנחנו לא יודעים? דיני, אבא ואמא לא החליפו מילה ביניהם מאז שהגענו. לא נראה לי שזה מרוב הלם או צער, איתנו הם כן מדברים."

היא לקחה אוויר.

אחיה הביט בה. "מה הולך פה?"

"לא יודעת אני לא מצליחה להבין."

"אני משתגע, דיני. מה היה כאן כל השבוע הזה? ומה הסיפור של חזקי?"