בית בלי דלת, אנשים בלי פה: הציור שהוביל לאבחון

תעצרי רגע, לפני שאת מתחילה לקרוא.

מזמינה אותך להביט קודם כל על הציור של הבית פה למעלה.

מה את אומרת?

בת כמה המציירת לדעתך?

האם היא עצורה ומאופקת, או נוטה להתפרצויות?

התבוננת? מה את אומרת?

כעת, כשבחנת את פרטי הציור, אני מזמינה אותך להמשיך לקרוא….

אמא של גיטי (לא צריכה כבר לומר בדוי, נכון?), הגיעה אלי עם הציור הזה. הראיתי את הציור – ברשותה כמובן – לקבוצת גרפולוגיות שלמדו אצלי במסלול מתקדמות, שאלתי אותן את השאלות, והתשובה הכללית הייתה: מדובר על ילדה כבת 8 בערך.

וכן, הלחץ בציור, הפרטים הישרים והעומדים, מאפיינים מישהי מאופקת מאד.

כשסיפרתי להן שמדובר בבחורה בת 14.5 היו קריאות של חוסר אמון בקבוצה.

זה לא יכול להיות! זה ילדותי ממש! את בטוחה?

אז כן. גיטי היא בחורה בת 14.5 שאכן ציירה ציור שאינו מספיק משקף את גילה האמיתי.

הבנו שההתנהגות שלה בחברה אכן לא תואמת את גילה, היא לא מספיק מבינה קודים חברתיים, יש לה בעיות גם בלימודים.

כששוחחתי עם האמא היא התקשתה לדבר מכאב – יש בעיה ברישום לסמינרים, והמורה שלה טוענת שהיא צריכה כיתה סגנון שונה.

מה עושים?

הכתב של האמא מוקפד, רשמי, בעל נראות ונוכחות. האם המסורה תשקיע הרבה על מנת שהדברים יתקתקו כמו שצריך. זמן, כוח וכסף. חבורת ילדים שלא מביישים את הפירמה. אבל מה לעשות שפתאום יש "פשלה" – פשלה כזו שהמורה מעזה לדברר אותה בקול?

מה אפשר לעשות עם ילדה בת 14.5?

ואז, בנקודת הזמן הזו היא הגיעה אלי.

אני רואה את הבית, אין בו דלת. דלת היא ההבעה שלנו, והיא אכן חסומה.

גם בציור המשפחה, הפה – איבר תקשורת מרכזי – מושחר.

הדמויות מאד מכניות ומרובעות, מה שמבליט את חוסר הגמישות והקושי בהסתגלות.

ופה לימדתי אותן את אחד מכללי הבסיס:

נניח שאת חוזרת מהסופר עם שקיות כבדות, את מתאמצת, מחזיקה אותן בכל כוחך, ומביאה אותן בשלום עד הבית. את מצניחה אותן על הרצפה עד שמישהו יואיל בטובו לפנות אותן לארונות, ואז את מתחילה להרגיש את הידיים שלך. הן רועדות, נכון?

ככה זה בחיים. אדם שמתאמץ להיות בשליטה כל הזמן – חייב להיות שיהיו לו את הרגעים של די. הרגעים של הרעידות. נפילות אמתיות של מתח. תנועה קפואה ועצורה – חייבת לפרוק את זה באיזה שלב.

היו שם ויכוחים בקבוצה האם יתכן, אבל אחרי שנפגשתי עם האמא – יכולתי לחזור ולומר להן שהכול אמת. האם דמעה בפגישה, ואמרה לי שהיא כבר ממש לא מסוגלת. מריבות, צעקות, כל כלל חדש בבית גורר איבוד עשתונות.

בלב קצת הולם שאלתי אותה: ניסיתם לבדוק לה אבחון מסודר של תקשורת?

היא הביטה בי הלומה.

מה, איך, איפה, למה.

הסברתי לה שיתכן וכלל זה לא נכון, אבל לפי סימנים (ורוב הסימנים הם מכתב היד, חייבת לציין), נראה שיש פה מצד אחד חסימה תקשורתית – ומן הצד השני – התפרצויות וחוסר יכולת להכיל שינויים.

פרוצדורה שלמה של תורים, כספים, אבחונים.

אבל בסופו של תהליך האם התקשרה לומר תודה.

סוף סוף היא לא מרגישה מן אמא עם בעיית חינוך, אלא אמא שתדע לפחות מה עכשיו עושים ואיך עובדים.

ולשואלות: האם תמיד נראה בכתב או ציור – אם קיימת בעיה שלא אבחנו? לא תמיד.

לפעמים נחשוד בקשב וריכוז, לעיתים רק בקושי רגשי. תמיד נפנה לאנשי המקצוע המתאימים, כי כתב לא מתיימר לפסוק אם יש בעיית תקשורת, למשל. 

אבל, ולא אני אמרתי – ידיעת הבעיה היא חצי פתרון.

———————————————–

מילה של גרפולוגית:

ציור בית אצל ילדים הוא חשוב מאד, כי הבית אצלם חשוב מאד. הוא הבסיס. 

בציור הבית נבדוק את יחס המצייר כלפי הבית – האם נעים שם, האם מקבל שם ביטחון, נעימות, פרטיות.

וכן הבית הוא המצייר בעצמו, חלונות מקבילים לעין – ההתבוננות, דלת לצורת ההבעה – הפה, וכן על זו הדרך. לכן נבדוק בציור בית גם את יחס המצייר כלפי עצמו.

מחזור שלישי ללימוד גרפולוגיה נפתח כעת בבני ברק ובשעות הבוקר!

משלב העמקה פסיכולוגית ומקיפה על האישיות, אך מן הצד השני מתמקד בפרקטיקה של הכתב והציור – עד לרמה של ידע ברור, מדעי, שאינו מסתמך רק על אינטואיציה. עם קבוצות קטנות וליווי יד ביד.

החומר מקצועי, מסוכם באופן בהיר על מנת שיבוא לידי שימוש שוב ושוב, עם פרקטיקה אמיתית מהשטח. מדע מרתק שפותח את הראש והלב עוד הרבה לפני הפרנסה שאחר כך… 

אם את אחת מאלו שמחפשות להרוויח שליחות ורווחיות – בואי! 

מותנה בבדיקת התאמה גרפולוגית.

לפרטים נוספים לחצי כאן >>>

יהודית רובינשטיין היא גרפולוגית מוסמכת הנותנת מענה להורים באבחון קשיים אצל הילדים, ולצוותי הוראה באבחון קשיים אצל התלמידים. היא נותנת ייעוץ בתחומי תעסוקה ובתקופת השידוכים.