פרק 48: לקחת את שיר

לחשושים נשמעו מהסלון כשיחיאל פתח את דלת הבית.

חזקי ישב על כסא האבלים שהוא עצמו הביא שלשום בשביל חמותו, אחייניתם בת השש נראתה קטנה בתוך הכסא שמול חזקי. גיסו היה רכון אליה והזדקף כשיחיאל נכנס.

'שלום' אסור להגיד.

יחיאל הניד בראשו.

כעס עז היה בעיניו של חזקי, עכשיו הוא יכול להבין עוד יותר למה דיני בכתה כך.

"איפה דיני?" הוא שאל את חזקי.

"בחדר, אני חושב."

"לא היית צריך לכעוס עליה בכזו צורה. לא היה מגיע לה."

"היה אסור לכם לעשות מה שעשיתם."

"אבא שלך החליט מה שהוא החליט. לא היינו צריכים להילחם בו."

"יחיאל, אתה לא מתחיל להבין מה קורה פה."

"וגם אתה לא. עברנו ימים קשים, ועשינו כל מה שיכולנו. בשביל שיר, ובשביל ההורים."

"היה אסור לכם לשתף איתם פעולה."

מבטה של שיר עבר בין שניהם. מרוכז ודרוך.

"אני לא 'משתף פעולה' אם אני עושה מה שהשווער שלי אומר לעשות."

"אתה כן."

"בסדר, אתה בא ושופט, לפחות אל תוציא את זה על דיני. היא גם ככה נקרעה כאן בכל הימים האחרונים."

פנה משם לחדר שינה.

דיני ישבה על הרצפה ליד הקיר. היא הרימה אליו את עיניה.

יחיאל סגר אחריו את הדלת. "הוא באמת כועס נורא. הייתי מצפה שהוא יבין שיש צד שני."

"כן."

"כמה זמן הם כבר בקשר?"

"לא יודעת. כמה שנים זה בטוח, לפי הבובה."

הוא התיישב על המיטה. "יכול להיות שחזקי שמר על קשר עם טובה מאז שהיא עזבה את הבית?"

"זה לא הגיוני. היינו מרגישים, רואים איזה סימנים לזה. אבל הכל פה לא הגיוני." דיני הביטה בו בכאב. "אני גם לא מצליחה להבין למה טובה הייתה דווקא איתו בקשר. היא רבה עם כולם גם כשלא הייתה שום סיבה. האמת," היא עצרה ונראה שמחשבה חדשה עלתה בדעתה. "עם ישי טובה רבה המון. עם חזקי לא."

"אז אולי כבר אז היה ביניהם משהו."

"לא. לא נראה לי, הם כמעט לא דברו אחד עם השני. רק בגלל שחזקי עדין יותר מאשר ישי הוא שתק. נראה לי גם שהוא לא רצה שיהיו עוד עימותים, כדי לאבא ואמא לא יהיה קשה עוד יותר."

"יכול להיות שהיה בין חזקי לטובה איזה קשר שקט."

אשתו הנידה בראשה. "לא. לא נראה לי."

"היית רק ילדה. אולי לא קלטת הכל."

"אבל אני זוכרת. אני חושבת על זה עכשיו, ואני זוכרת. הם לא היו – טוב, אולי בעצם אני טועה."

היא טלטלה את ראשה. "ההורים שלי התרסקו מזה שהיא ניתקה את הקשר. הם זקנים עכשיו יותר מאנשים אחרים בני גילם רק בגלל זה. למה חזקי לא אמר כלום?"

גם הוא לא היה מאמין על חזקי. "יכול להיות שהוא אמר להם בהתחלה, והם כעסו שהוא בקשר עם טובה, ולכן הוא הסתיר?"

"אין מצב. מה פתאום. לא יכול להיות. ברור שהם היו רוצים שלפחות הוא ישמור איתה על קשר."

הטלפון שלה צלצל. מוטי.

הוא התקשר גם לפני כן, כשהיא בכתה. מה תגיד לו? "הוא בטח רוצה לשאול למה אנחנו לא באים." היא אמרה ליחיאל.

"אז תעני ותגידי לו שאנחנו עוד רגע יוצאים."

"ואם הוא ישאל למה אנחנו מתעכבים?"

"למה שישאל?"

"לא יודעת. גם אמא שלי התקשרה כמה פעמים. לא עניתי לה כי לא הייתי מסוגלת לדבר. אני לא יודעת מה היא חושבת." אמא בטח דואגת, והיא גם צריכה אותה עכשיו. "אני צריכה להתקשר אליה מיד, ואני לא יודעת מה לומר. בטח היא לא מבינה למה חזקי לא מגיע."

כמה אמא יכולה עוד לשאת. אי אפשר שהיא תדע שחזקי הסתיר במשך שנים דבר כזה, שהיא יכלה גם כן לדעת או להפגש או לפחות לשמוע את הבת שלה. אף אמא לא יכולה לעמוד בכזה דבר.

"את לא צריכה להגיד כלום, שחזקי יגיד לה."

חולשה גדולה מלאה את גופה. "נראה לך שהוא יגיד?"

"הוא חייב לספר לה בעצמו."

"אולי אפשר שאמא שלי לא תדע."

"לא בטוח שאפשר להסתיר דבר כזה." בעלה נעמד. "אנחנו צריכים לדבר עם חזקי ולצאת מיד להורים."

"שיר מדברת?"

"מה?"

"כשנכנסת – היא דיברה עם חזקי?"

"יכול להיות." נראה שיחיאל קלט פתאום את משמעות השאלה שלה. "שיר דיברה לפני כן???"

"היא בכתה כשחזקי הגיע. אחר כך, כשלא הייתי בסלון, שמעתי גם לחישות. לא חזרתי לשם כי יש יותר סיכוי שכאשר היא רק עם חזקי היא תצליח גם לדבר."

הטלפון שלה צלצל. שוב מוטי.

"אנחנו צריכים לצאת, ובדרך צריך גם לקחת את כסאות האבלים. לפחות שביום הזה כולם ישבו עם ההורים שלך כמו שצריך." יחיאל לחץ על ידית הדלת.

היא קמה ונעמדה. אף פעם לא הרגישה נטולת כוח עד כדי כך. "יכול להיות שהיינו צריכים להגיד."

"מה להגיד?"

"על הלוויה, על זה שהיא נפטרה."

"לא הייתה שום סיבה שנחשוב שמישהו בקשר עם טובה."

אולי בכל זאת הם היו צריכים.

"זו הייתה החלטה של אבא שלך להתחשב בחתונה." הוסיף בעלה. "לא שלנו. תזכרי את זה. אל תקחי את חזקי ללב."

"הלב שלי לא בדיוק שואל."

"אז תגידי לו בלי שהוא ישאל." קצהו של חיוך עלה בזוויות פיו.

הלחישות מהסלון הגיע לפרוזדור. זה לא רק חזקי. זאת גם שיר. היא באמת מדברת.

חזקי ושיר השתתקו ברגע שהיא נכנסה עם יחיאל לסלון.

שקט עמד באוויר.

"צריכים לצאת." אמר יחיאל.

"לאן?" אש עדיין רשפה בעיניו של אחיה.

"להורים. מתקשרים כל הזמן לדיני."

"אמרתם להם שאני כאן?"

"בינתיים לא ענינו. אתה צריך להסביר בעצמך."

"אני לא יכול לדבר עכשיו עם אף אחד."

"אמא דואגת." אמרה דיני.

"אם אני אדבר איתה זה יהיה גרוע יותר." עיניו של חזקי היו נתונות לשיר. "אני יוצא מדעתי ממה שקורה כאן."

"אף אחד לא עשה לך כלום."

"מה את אומרת."

זה כאילו לא חזקי, שמדבר בכזו ציניות קרירה.

"אני אקח את שיר עכשיו לבית שלה." הוא השמיע בלי להביט בהם.

"אתה – מה?"

"יושבים שבעה בבית הנפטר. את זה שכחתם."

"זה תלוי בנסיבות, ואתה יודע את זה בעצמך." יחיאל ענה לו באיפוק מרוחק. "ההורים שלכם לא יכולים לשבת שבעה בבית בבאר שבע."

"טוב, אז אני כן יכול, ושיר צריכה להיות בבית שלה כמה שעוד אפשר, וגם לקחת חפצים. אני אביא לשם גם שני ילדים שלי, ששיר לא תהיה לבד, ושלא תהיה שאלה של ייחוד."

"תכננו לקחת אותה לשם אחרי השבעה כדי לקחת חפצים נוספים." שמעה את עצמה אומרת.

חזקי נעמד. "יש רק שבוע עד לסוף החודש."

מה זאת אומרת?

לקח לה רגע לקלוט. החודש הלועזי. שכירות משלמים בסוף כל חודש.

אז זו דירה שכורה, הדירה ההיא.

עיניה של שיר עברו בין שלושתם, דרוכות, מתוחות, בולעות הכל.

ילדה בת שש שכבר לא תהיה באמת ילדה. אולי גם לפני לא ממש הייתה.

בטנה של דיני התכווצה. "אני שמחה שאת כבר מדברת." אמרה לאחייניתה.

שיר הסיטה את מבטה.

יחיאל נשען על אחד הכסאות, יכולה הייתה לראות איך המחשבות רצות בתוכו. מפריע לו שחזקי ייקח את שיר איתו?

ברור שהכי טוב בשבילה להיות עם חזקי, ומבחינתו של יחיאל זו אמורה להיות רק הקלה.

פיה היה יבש.

פנתה משם למטבח. היא חייבת לשתות סוף סוף.

מזגה מים לכוס, ובלעה בקושי. גם לה יהיה יותר קל ששיר תלך.

אבל לשמוח על זה – היא לא יכולה. לא כשכאב נורא חונק כל תא שבגופה.

הם יצטרכו למצוא דרך לעשות את קל קצת יותר לאבא ואמא, נורא פחות. היא צריכה לדבר על כך עם חזקי לפני שהוא מדבר עם אמא. הוא כן חייב לדבר עם אמא.

וזה צריך להיות מיד. היא חייבת כבר להחזיר לאמא צלצול ולבוא להיות עם אבא ואמא.

"אני לא בטוח שאנחנו יכולים לשלוח איתך את שיר." שמעה את יחיאל אומר בסלון.

"מה זאת אומרת? ברור שעדיף לשיר להיות איתי. היא צריכה להיות עם קרובי משפחה שהיא מכירה."

"אנחנו משפחת קלט עכשיו. אנחנו מחויבים להחזיק אותה אצלנו מבחינה חוקית."

"מבחינה חוקית הייתי אח של טובה לא פחות מאשר דיני." מילותיו של חזקי רחשו כאילו היו גחלים. "שיר צריכה לבוא אלינו."