בסוף כיתה ה' היועצת שואלת אותי על טיפול רגשי לשירה, היא מעדכנת אותי על שינוי במערך העזרה בבית הספר ועל הכנסת מטפלת רגשית מדהימה חדשה.
אני שמחה מאוד, מסבירה לה שבגלל הקורונה שירה מנותקת חברתית מהכיתה, שהיא כל כך רוצה להיות חלק, מנסה, יוזמת ונדחית פעם אחרי פעם…
שירה מתחילה טיפול רגשי, ואני נפגשת לאינטייק עם המטפלת, רחלי, שיושבת איתי, מקשיבה לכל הרקע ואומרת לי: "לא קל…."
"כן", אני עונה, "לשירה המצב החברתי לא קל…"
"ברור", היא עונה, "אבל גם לך כאמא כל כך קשה להתמודד עם הכל".
זה היה כמו מכה של פטיש על הראש. אני ממשיכה לחייך ולדבר בביטחון, מספרת על מורות השפה שבמשך השנים ישבו איתה כל כך הרבה על סיטואציות חברתיות. הביאו סיפורים, טקסטים, תמונות, דיברו איתה על כללי התנהגות, על כללי שיחה (מדברים, עוצרים, מקשיבים, מגיבים).
אני מספרת איך בכיתה ד', דקה לפני שהתחילה הקורונה, הסתבר שהיא עברה התעללות חברתית אמתית.
קבוצת בנות מהכיתה שממש ירדה לחייה, השפילה אותה, צחקה עליה, הכריחה אותה לעשות דברים בניגוד לרצונה.
יום אחד הן פשוט לא נתנו לה ללכת הביתה, כן. כמו שזה נשמע.
היא הגיעה באיחור של שעתיים!!
נשמתנו פרחה…
היא נראתה רגיל כל כך, ורק אמרה שדיברה עם חברות – כמה כעסנו…
שבועיים אחרי, מורת השפה שמלמדת אותה בבית הספר ראתה אותה נסערת אחרי ההפסקה והבינה שקרה משהו. היא לא ויתרה עד שקיבלה תיאור איך הבנות הכריחו אותה לשיר שוב ושוב שיר שלמדו באנגלית (להזכירכן, כיתה ד'), ולרקוד אותו עם תנועות תוך כדי שהן מחקות אותה בלעג…
בבכי היא מסבירה למורה כמה איומים היא מקבלת אם מישהו ידע על זה, לכן היא לא סיפרה.
הסיפור התפוצץ, שמות הבנות הועברו להנהלה והיועצת השתוללה ממש, מימי לא ראיתי אותה ככה…
"זו אלימות לכל דבר ועניין – מבחינתי – אפס סובלנות!"
הבנות נענשו, האימהות שלהם קיבלו טלפונים קשוחים מאוד, בנות הכיתה האחרות הקיפו אותה באהדה, הסתבר שהן פחדו ממש מהחבורה הזו, אבל אז הגיעה הקורונה –
ושירה פשוט נשכחה…
בלילות אני נאחזת במבט הטוב ההוא של המטפלת, שומעת שוב ושוב את המילים "לא קל לך כאמא…."
טועמת אותן, מנסה להרגיש שוב ושוב את החום שנושב מהם, את ההבנה וההכלה, מרשה ללב שלי פתאום להרגיש.
בבקרים הבית נהפך לשדה קרב.
שירה מתקשה להתארגן ולצאת לבית הספר, זאת אומרת תמיד היה קשה, אבל אם בכיתה ג' הייתי מלבישה אותה פיזית לפעמים, בכיתה ו' זה לא מתאים….
כולם מאשימים את הקורונה.
אחותי ששומעת את התיאורים (והיא היחידה), ממליצה על תוכנית מבצעית של ממש.
כלום לא עוזר…
טלפון מהמחנכת, מהסגנית, מהיועצת, אין לי תשובות.
רק בקשה – אל תשפילו אותה.
אסיפה דחופה שמכנסת היועצת קובעת כללים חדשים:
שירה לא חייבת לכתוב בכיתה, לשירה אף פעם לא בודקים מחברות או שיעורי בית.
מבחנים? חלק בכתב, בעיקר שאלות אמריקאיות, חלק בעל פה.
הכלל המנחה של היועצת הוא שלא דורשים ממנה מה שמעבר ליכולות שלה.
המחנכת שקצת מרחמת עלי מסבירה שוב ושוב כמה שירה חכמה, אנטלגנטית, מקשיבה ומתעניינת.
"בלי מחברות, היא הכי תלמידה בכיתה…. מצילה את כל הסמינריסטיות, טריוויה מהלכת."
"רק מה עם האיחורים???"
רחלי המטפלת מתערבת, נותנת קצת תיאורים משירה באישור שלי, מסבירה שגם זה למרבה הצער מעבר ליכולת.
אני מספרת שאני לא עומדת בלחץ, שלא הגיוני שאני עסוקה רק בה ונותנת לבת ה-5 להסתדר לבד, שגם כשהיא קמה ב-7:00 היא ב-7:50 עוד לא מסיימת להתלבש…
והיא עוד צריכה לאכול ולקחת ריטלין,
וזה דחוף,
כי אחרת…
ובבקשה שיתנו לה להגיע מתי שתגיע…
המחנכת מעירה בעדינות שהכניסה המאוחרת שלה לכיתה מפריעה ממש, אני מבינה שהיא לא משתחלת למקום וזהו, הכל אצלה טקס…
אין לי תשובות.
שבוע אחרי אני מקבלת טלפון מהיועצת שחושבת עלינו כל הזמן, עם מספר טלפון של מרפאה בעיסוק.
"שמעת על קוגפאן למתבגרים?"
אני מבררת, שומעת, מתרשמת לטובה, קובעת להתחיל טיפול.
המטפלת מדהימה!
חצי שנה של טיפול רצוף, כללים נכתבים, כולנו מתגייסים לעזור…
ראשונה מגיעה שמיכת הכובד שעוזרת להירדם מוקדם ולישון טוב יותר.
אחר כך חדר פרטי שאני מצליחה לארגן לה בבית, כדי שהבלגן של תהילה ואילה לא יפריע לה.
לוח משימות לבוקר.
ציונים הצלחתי/ לא הצלחתי.
אסטרטגיות.
רשימות כתובות של מה מפריע לי/ מה יכול לעזור.
שירה משתפת פעולה נהדר,
בתיאוריה הכל עובד,
למעשה?
כלום…
שירה מאחרת כל יום לבית הספר.
לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com
19 Responses
וואו,
את ממש מתארת את הקשיים והתסכולים,
ממש קשה,
ואת באמת אמא מדהימה!!!!!!!!!!
נשמע שלקחו כאן אחריות יתר על הילדה, כלומר כולם רוצים בשבילה, והיא?! גם מספיק רוצה לא לאחר??
קודם כל – יש ילדים שבאמת לא רוצים לא לאחר, וגם אין לך איך לגרום להם לרצות או לאיים עליהם. הם גם לא רוצים ללכת לבית ספר בכלל.
ולא תמיד אפשר לשדד מערכות תבל ולהעביר בית ספר וכו', יש קשיים שאין להם פתרון צריך רק לחכות שהילד יסיים את מוסד הלימודים ואז לשלוח לסמינר מכיל יותר/ ישיבה מכילה וכו'. יש כאלו דברים. קורה.
וגם בנוגע לילדה עצמה – לפעמים, כן, ילדה עם מורכבויות רבות כל כך כמו שירה – באמת לא יכולה לא לאחר. מה לעשות.
היא באמת לא יכוללללללללה. אולי בהמשך יפתחו שערי שמיים והיא תעבור שינוי, זה הנתון כרגע.
יש לי ילד כזה. ועשינו הכל, גם הוא עשה הכל, תאמיני לי. הוא לא יכול. והחיידר בא לקראתו, הם גם מבינים את זה.
שתדעי לך שהלב שלי נקרע בכל פוסט שאת מעלה : (
חיבוק גדול.
לא הבנתי למה אכפת למחנכת ששירה תיכנס כל יום באמצע הפסקת אוכל למשל…
נורא לשמוע איך חוץ מהסבל של הבעיה עצמה, היא היתה צריכה להתמודד עם התעללות כזו מצד החברות..
לפעמים ילדים הם פשוט אכזריים.
כמה קשה המקום הזה של להשקיע המון ולראות קצת (או בכלל לא) תוצאות…
גם לעשות את כל ההשתדלות שאפשר, עם כל המאמץ הכרוך בזה,
וגם להמשיך לחיות עם הקושי…
הדבר היחיד שמחזיק במצב הזה הוא הידיעה שהגזירה אמת והחריצות שקר,
תפקידנו לבחור את הבחירה הנכונה (לפי מיטב שיקול דעתנו באותו רגע),
לעשות את ההשתדלות הנדרשת,
ואת כל היתר – להשאיר בידי שמיים!
לא שזה קל, זו עבודת חיים לקבל את רצון ה' באהבה או לפחות בהשלמה…
ולחשוב שעברתם (ועדיין עוברים) את כל זה!
קשה!!!
והיועצת נשמעת מדהימה, אגב.
כ"כ קשה לקרוא את המילים "ילדים הם עם אכזר"
ילדים הם עם אכזר אם לא מחנכים אותם!!!!
כפי שהם אוכלים מלוכלך/ זורקים על הרצפה/ צורחים/ מקללים וכד' אם לא לימדו אותם מה מותר ומה אסור!!!
זה התפקיד שלך, אמא יקרה!
להסביר לספר, לרגש, להזדעזע, לשמוח על התנהגות יפה וכד'
מנסיון עם ילדי בליעה"ר, שכולם נשואים ב"ה ומגדלים את ילדיהם, זה עובד נפלא!!!!!!
גם עם ילד שלא נולד רגיש..
אבל
היחידים שלא קולטים הם אלה שההורים בעצמם לא יודעים איך נזהרים בנפשו של הזולת. ולכן גם הדוגמא האישית שלהם גרועה.
מנסיון רב שנים
בתיה את כותבת מלא רגש, דמעות בכל פרק.
ולחשוב שזה סיפור חיים אמיתי חי נושם ובועט…, ולא רק סיפור
את אמא מיוחדת ומעוררת השראה.
מעבר לטיפול שנדרש ממך בילדה, נדרש טיפול ביחס הסביבה, ובדברים שבהחלט יכלו להימנע, ולהקל…
שום דבר בעולם, לא מצדיק התעללות בחלש.
ויש לעשות הכל כדי למנוע.
תחושת חוסר האונים של הילדה מצמררת, וגם אם לא היתה בעיה ללכת לבית הספר , למה שתרצה???
מה יתן לה את הכח?
היא מתמודדת עם לקויות, מנסה להצליח ולא תמיד חווה הצלחות, ומעל הכל השיפוטיות של החברה?
זה כואב מאד. ומצער לשמוע גם בציבור שלנו זה קיים.
אנחנו בדור אחר… של שילוב השונה בחברה, כבר לא מחביאים את השונה בתוך הבית.
חייבים לתקן את העוול הזה.
זה המעט שנוכל לתת לחברה מתוקנת
בתיה יקרה, הכתיבה שלך מדהימה ונוגעת ללב
הפרק הזה מזכיר לי את בתיה מ'ילדה נוף', יש קשר בין השניים?
תודו כולכן,
שאמהות כמו בתיה אין הרבה.
תודה שאת נותנת לנו להציץ לחייך, וללמוד. פשוט ללמוד ממך.
את נותנת מקום לכאבים של כל האמהות לילדים מיוחדים מכל סוג שהוא.
הכתיבה שלך אמיתית ונוגעת בלב, של כולנו.
תודה.
בתיה, אימא מדהימה שאת! מעריצה!
איזו אמא נדירה!!
נשמע שאת כמעט מלאך בצורה שבה את מתמסרת לשירה!! (ולשאר המשפחה)
לא נורמלי!!!!!!!
המון כוח הלאה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אוףףףףף בא לי לשלוח את שירה הרגע לאבחון
יש לי אחות כזאת וכמה שכנועים עד שאמא שלי הסכימה לקחת אותה לאבחון, אובחנה על הרצף היום היא בחינוך מיוחד בכיתה משולבת ובא לציון גואל
"על הרצף", זה לא איזה קסם. צירוף מילים שנותן תשובה לכל ילד וילדה שלא מתנהלים לפי הספר. זה פתרון לפעמים, וכל הכבוד לאמהות שלא מתעלמות אלא לוקחות ילד לאבחון, וכל הכבוד גם לאלו שמקבלות על עצמן את הדין. אבל קשה לומר "ובא לציון גואל". את הדמעות בלילה את השינה הטרופה ואת השאלה האם אני כאמא עשיתי מספיק עבור ילדתי – זה בוודאי לא גואל.
והאמהות שנלחמות ומזיקות בשיניים כל פרור של נורמטיביות מול הילדה, כמו בתיה, ובה בעת שומרות על חיים שלמים מול בני המשפחה, כמו בתיה -ראויות להערצה. וגם כשהן פחות מצליחות בזה – הן עדיין ראויות להערצה.
לא חשבנו שיש כאן אמא בהכחשה. יש כאן אמא מסורה שהלכה לאלף אבחונים מן הסתם.
והערת אגב – זה בדיוק מה שעושה הגדרת על הרצף – את ההפך מאבחון ברור ומדויק. מעצם ההגדרה של רצף שעליו הרבה רמות משתנות של בעייתיות.
לפעמים הדבר היחיד שנדרש מאיתנו העומדים ממול הוא לקוד בפני אנשים שהקב"ה בחר אותם לתפקיד כזה. רק מעצם הידיעה שהוא היודע כל – בחר דווקא אותם.
[גם את אמא שלך.]
לא הבנתי
אם היא אובחנה אז נפתרו הבעיות?
אבחון הוא לא תרופה הוא רק נותן שם לבעיה ואולי דרכי התמודדות (וגם זה לא תמיד, בטח באיבחון על הרצף)
ואחרי הסיפור הקשה של הילד בולטון ז"ל, קשה מאד להיוודע שהתופעה קיימת.
זה מחדד עד כמה האחריות היא שלנו כאמהות/הורים
לדאוג ולזהות קשיים של ילד, ומנגד לחנך ולהבהיר בצורה חד משמעית שאין מקום כלל לדבר כזה.
שנזכה להיטיב
שנה טובה
כן
ובא לציון גואל, כשילד מקבל אבחון זה היה ההרגשה שלי
הרגשתי שנושעתי, כל הבעיות שהבן שלי יצר בחיידר פתאום נהיו מובנים, הרבה יותר חששתי מילד מופרע עם מידות מושחתות מאשר ילד על הרצף שהוא זהב טהור שניגשים אליו בגישה הנכונה
ביחד עם הכאב כשהגיע האבחנה הרגשתי הקלה עצומה, יש פתרון! לא חיפשתי פתרונות קסם ועדיין הילד מאתגר אבל בסוף היום יש לי גישה אליו ויש לי פתרון גם אם זה לוקח יותר כח מילד רגיל
החוסר אונים כשאין פתרון לדעתי יותר כואב
בתיה, את אמא ואישה מדהימה ומעוררת השראה!
נהנית לקרוא בשקיקה כל מילה שלך. נוגעת ללב. פשוט בכיתי. נגעת לי בנימים עמוקים!
אני אמא ל2 בנים על הרצף ומיוזמתי שלחתי לאבחון את בן ה-7 לאחר שהבן בן ה-3 אובחן (מיוזמתי).
אין ספק שהתקופה שאחרי האבחון היא קשה ומבלבלת לפעמים מתמודדים בהכחשה, בהסתרה, בשברון לב וכו'.
אך לאחר כמעט שנה כשעברו למוסדות המתאימים (בעצת רבנים), היום אני רואה את הפריחה שלהם ממש!
אני ממליצה לכל האמהות. לכו תאבחנו, יש כותרת! יש דרכי טיפול. אין כעס אין תסכול…. (על הילד)
לא למרוח את הבעיה שנים. הפערים גדלים והתסכולים משמעותיים. (יש לי אחות עם בן בכיתה ד' עם שלל קשיים ובעיות והיא תמיד משננת רק לא על הרצף…. )
אלו נשמות גבוהות שהקב"ה בחר בנו לגדל אותם וכמו שכתבת יש בשירה כ"כ הרבה טוב וחכמה, את עוד תהני ממנה…
תחזיקי חזק! ה' אוהב אותך כי את אמא מיוחדת!