אני לדודי –

אלול בא וקולותיו בקרבי,

אני לדודי ואליו קרבתי.

האמנם?!

אני מרגישה יותר כמו…

אני לקטן שמושך בסינר,

אני למתבגרת שהתחילה סמינר,

אני לכביסות,

אני לכלים,

אני לקניות,

אני לסירים,

אני לבעלי,

אני לשכנתי,

אני למוצץ, לבקבוק, למחברת,

אני לכולם בשינוי האדרת,

לא ממש שומעת את השופר,

וליבי בתוכי מתכווץ, חפרפר,

זה האלול שלי?

כך הוא עובר?!

ללא קבלות, הרצאות, משמעות

ללא שום וידוי, חרטה על טעות

מה יעמוד לי ביום הדין?

על מאזניים ידונו ואני כסרדין?!

רגע… אולי זאת לא הבחינה,

קולו של השופר מזכיר לי בתחינה,

אולי התפקיד הוא שונה,

על הדרישות הרבות הוא עונה –

אני אמא,

גם באלול.

אני אמא,

והכל כלול.

ככל שאקרב אליהם,

כך אתקרב לבוראי.

ככל שאשוב אליהם,

תהיה זו תשובה לקוני.

ככל שאתן מאורי,

הוא יהיה לי אורי וישעי.

ככל שאחלוק מכבודי,

ארגיש אז אני לדודי.

ואליו מבטחי,

ואליו תשוקתי,

וכשאפתח את ליבי ככלי,

אחוש אז “ודודי לי”…