טלפון אחד – הצלה לרבים!

היה לנו חודש משוגע עם עוד ניתוח לתאונת הקורקינט שכתבתי עליה ועוד אכתוב. אבל הנה משהו שמתאים במיוחד לימי הרחמים והזכויות…

אנחנו עוד רגע בראש השנה.

חודש אלול ועשרת הימים שאחריו הם הימים הכי בוערים בשנה מבחינתנו כיהודים, שמחפשים להתקדם ולהתעלות ולעשות כל דבר רוחני שיביא אותנו למקום טוב יותר, שיוסיף לנו ברוחניות ויצבור לנו זכויות.

כל אחד מאיתנו מנסה, מחפש, עושה. כי אנחנו יודעים שבראש השנה יש משפט! ביום כיפור יש חתימה! וכולנו רועדים, כיוון שכולנו, עברנו ועשינו לא מעט דברים שלא היינו אמורים לעשות ויש לנו על מה לכפר ועל מה לעבוד.

כל אחד מאיתנו מחפש את החיזוק במקום המתאים לו, לכל אחד יש תנאי חיים אחרים, אנשים שונים מקיפים אותו וצרכים ויכולות משלו, ועל כן אי אפשר שמישהו ייעץ לחברו מה כדאי לו לחזק או איך לחזור בתשובה, זה תהליך פנימי עמוק שכל אחד עושה עם עצמו, ואוסף את הזכויות שלו במו ידיו, רגליו, פיו ושאר האברים המסייעים לו להיות טוב יותר.

אבל לפעמים, מזדמן לנו לעשות משהו שמוסיף לנו בבת אחת המוני זכויות, לא רק כאן ועכשיו אלא לעתיד ולדורות, רק צריך לעשות… כלומר לא להגיד 'זה לא שייך אלי', לא לחשוב 'מי אני בכלל שאתעסק בזה', לא להפנות ראש ולנסות לשכוח, אלא לקום ולעשות מעשה, ולעיתים התוצאה לא פחות ממדהימה.

הנה הסיפור שקרה השבוע ממש, שמעתי, התרגשתי ואצתי אל המקלדת. לשתף.

קבוצת חברות עובדות במשרד נחשב בתל אביב. זה משרד חרדי, הכל עובד שם על פי ההלכה, ואפשר לומר שזו חממה חרדית בלב העיר הגדולה והמאד חילונית. יחד הן יוצאות בגמר העבודה אל תחנת האוטובוס הקרובה, התחנה הומה אנשים בכל רגע, שכן היא  יושבת על ציר ראשי עם המוני קווי אוטובוס לכל הערים הסמוכות וגם לרחוקות יותר. אוטובוסים שעוצרים שם אוספים אליהם את קהל הממתינים ובתוכם גם העובדות שעולות כל אחת לאוטובוס 'שלה'. למחרת הן מגיעות באותם קווים וחוזר חלילה.

המקום הוא צומת ראשית ויש שם, תלויים, מודבקים, מתעופפים, מאירים ומוארים לא מעט פרסומות, שכל דקה שלהן על המסכים, אלו המתחלפים ואלו עם התמונות הקבועות לתקופת מה, עולה הון, שכן ככל שיותר בני אדם עוברים במקום יש יותר מי שרואה וכך המוצר הספציפי מגיע אל עינינו ומשם אל ליבנו והחשיפה הזו שווה למפרסם הון לא קטן…

מובן שהפרסומות לא הוכנו על ידי פרסומאי חרדי, והן לא מכילות חומר שקשור לתורה ולמצוות אלא להיפך, אבל ברגיל רוב הפרסומות שם, אפשר לומר, לא נתקעות בגרון. בנקים, מוצרי מזון חדשים, ביטוחים. בקיצור חברות שיש להן כסף לממן את התשלום.

יורדות החברות אל התחנה בגמר עבודתן ביום אחד השבוע, והנה שוד ושבר, על אחד מקירות הפרסום משתרעת לה מודעה ענקית, חצופה ובלתי מתקבלת על הדעת, ולא רק בעיניים חרדיות אלא כל מי שיש לו לב ונשמה מבין שזו הפריצות והחוצפה בהתגלמותה.

עומדות החברות ומנסות לא לראות, וזה קשה כי המפרסם סידר אותה כך שאי אפשר כמעט לא לראות. החברות מבינות שזה לא משהו ששייך אליהן, אין להן מה לעשות מלבד להזדעזע. אין למי להתקשר ולמחות, אין על מי להתמרמר, אין את מי לשאול. כלום.

ובמקום עוברים המוני אברכים שומרי עיניים, אבוי לעיניים שכך רואות, ואין מה לעשות!

אין מה לעשות?

הן חושבות ואחת מהן אומרת: "אם לא יועיל לא יזיק, חובת המחאה עלינו". והיא כבר מתקשרת ל106 מוקד הרשויות המקומיות ומבקשת את מוקד תל אביב. מוקדנית נחמדה עונה לה והיא אומרת בצורה ברורה מאד: "אני עומדת בצומת זו וזו ויש כאן מודעה חדשה שלא היתה אתמול, והיא פוגעת ברגשותי".

בצד השני משתררת שתיקה דהומה לרגע, ואחר כך הטלפנית אומרת בשיא הנימוס: "תודה שהתקשרת. אני מעבירה את זה לטיפול". הן נפרדות בברכת שלום.

החברות אומרות: "נו, מה נראה לך, זה יעזור?" והיא אומרת: "לא יודעת, אבל לא יכולתי שלא לעשות כלום. חובת ההשתדלות עלי".

הן נוסעות לביתן וחוזרות למחרת בבוקר, וממצמצות בהפתעה גדולה. השלט הענק? איננו. הוחלף בשלט אחר.

אני מקשיבה לסיפור, מתפעלת ומנסה לחשוב כמה זכויות צברה אותה עובדת לעצמה עד מי יודע כמה דורות. כמה הרהורי עבירה היא חסכה לכל העוברים והשבים באזור, כמה עבירות היא מנעה באותה שיחת טלפון קטנה. אינספור.

כל אחת מאיתנו יכולה לזכות בזכויות רבות, יש מהן שמתגלגלות ממש מתחת רגלינו, לרוב הן כאלו שאנחנו חושבות שאין טעם לעשות כלום בקשר אליהן, כי ממילא לא יעזור. אז לא. להשתדלות יש ערך משלה. ואם יש להשתדלות גם תוצאה חיובית? הרווח כולו שלנו.

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]