קניתי זרעים ושתלתי אותם. השקתי את האדנית כל יום לפי ההוראות, שמתי בשמש, הוספתי דשן והמתנתי. אמור לעבור בערך שבועיים עד יציאת העלעל הראשון, אבל שום דבר לא קרה.
באכזבתי הלכתי למשתלה לברר. בעל החנות ענה לי שזה לא מדע מדויק, לא חייב להיות שבדיוק אחרי שבועיים יצא עלה, לטבע יש את הזמן שלו, מעט סבלנות! יצאתי משם סקפטית לגבי ההצלחה שלי בגידול עציצים, ובסתר ליבי גם עם ויתור על טיפוח אדנית פורחת על החלון. המשכתי עוד כמה ימים להשקות, אבל בשלב מסוים התייאשתי.
עבר עוד חודש בערך, ופתאום זה קרה: עלעל קטן בצבץ מתוך האדמה היבשה. התרגשתי! הצמח לא מת, הוא חי! אבל איך זה קרה? דווקא כשהפסקתי להשקות הוא בקע את רגבי האדמה היבשים? הייתי סקרנית לדעת מה קרה שם.
יצאתי שוב למשתלה, כדי לרכוש שתיל שכבר פורח (ולא להתאכזב עם זרעים שלא צומחים), וגם להתעניין איך הפלא התרחש. בחרתי פרח ססגוני והתקדמתי לכיוון קופת התשלום. בעל החנות זכר אותי: 'נו, מה עם הצמח?' סיפרתי לו את כל התהליך, ואז הוא אמר 'אהההה! השקת יותר מידי! צמחים זקוקים למעט יובש בין השקיה להשקיה, כנראה גם שמת מדי הרבה דשן'.
ביציאה מהחנות חשבתי לעצמי: מה, אני גננית שאני צריכה לדעת את כל ההוראות האלה? סך הכל רציתי לטפח את אדן החלון במטבח. כנראה שלא כזה קל כמו שזה נראה, וצריך ידע והכוונה כדי להצליח.
הגעתי הביתה, הרתחתי מים לקפה והתיישבתי מול החלון עם האדנית. העלעל חייך אלי מבעד לרגבי האדמה, פרסתי עוגה, התיישבתי והרהרתי עם עצמי על המתבגר שלי. על ההתמודדות שלנו איתו, מה יהיה? ואז בהשראת האדנית שמולי, הבנתי שאולי גם שם אני משקה מדי חזק. אולי דישנתי מעבר על המידה, חנקתי. לא שמעתי את הקול שלו מספיק. העדפתי להתעלם, להשקיט את המצפון שהנה אני משקה, מדשנת, אבל כנראה זה היה יותר מדי. הוא לא הצליח לבקוע את האדמה מעליו. היא היתה רטובה וכבדה מעודף השקיה. הוא נרקב לתוך עצמו, לכן הוא התחיל להתמרד. כבד לו מדי, חנוק, אני צריכה למנן את ההשקיה ואת הדשן. לתת לו לפרוח בדרך שלו. לא לחנוק אותו. לאפשר לו לבחור ולטעות, לא לפחד מכישלון, להבין שזו הדרך שלו לגדול. גם אם הוא נראה כרגע יבש, סדוק וצחיח, לאפשר לו, להיות שם בשבילו – אבל לא לעשות במקומו. עם המון סבלנות הוא גם יתחיל להוציא את העלעלים שלו.
אודל אלי היא תרפיסטית בגינון טיפולי וויסות חושי באמצאות סנוזלן
יפה מאד
כמה נכון
יפה ונכון ומחזק-יישר כח.