הלופ האינסופי של האמהות – כאילו לא עשית כלום

תגידי, קורה לך שאת מתחילה את הבוקר, מותחת את הגב, נושמת עמוק ואומרת לעצמך: היום יהיה יום פרודוקטיבי, היום אשתלט על הכול?
ואז – הוא מתחיל. המרתון. המעגל הבלתי נגמר של משימות, עבודה, סידורים – ושום דבר, שום דבר, לא באמת משתנה.

הכנת אוכל? כאילו לא קרה.
את מבשלת, מערבבת, מטגנת, מתבלת. ריחות ממלאים את הבית. את מסדרת את הצלחות, מניחה על השולחן, מזמינה את כולם.
ואז, בחמש דקות – הכול נעלם.
רק הפירורים נשארים, הסירים ריקים… עוד שעה-שעתיים – שוב רעבים. ושוב צריך להתחיל מההתחלה.

שטפת כלים? מיותר.
עמדת מול הכיור, קרצפת, הדחת, הבטחת לעצמך שהפעם הוא יישאר ריק לפחות לשעה.
ואז… פתאום הוא שוב מלא. צלחות, כוסות, סכו”ם – מאיפה הם באו?! לפני רגע הכול היה נקי! זה מרגיש כאילו הכלים פשוט, משכפלים את עצמם.

כיבסת? אף פעם לא נגמר.
הסל היה ריק. היה. בבוקר? שוב מלא. לא סתם מלא – עולה על גדותיו! בגדים ספוגי זיעה, מכנסיים עם כתמים מסתוריים, גרביים בודדים (שלא ברור מאיפה הם באים ולאן הם נעלמים).
הכביסה היא ייצור חי, מתרבה באופן בלתי מוסבר. עוד בגדים, עוד כביסה, עוד מחזור אינסופי: כיבוס, תלייה, קיפול, גיהוץ, סידור – ושוב הכול מהתחלה.

הבלגן? בלתי מנוצח.
את מסדרת, מיישרת, מתפעלת מהסלון המסודר… יוצאת לרגע.
כשאת חוזרת? לגו על הרצפה, גרביים זרוקות, עטיפות של חטיפים. איך?! איך זה תמיד חוזר? איך הרצפה מצמיחה כל פעם מחדש עוד דברים?!

ערכת קניות? בטח לשבועיים!
ואז… מגיעים המתבגרים.
הדלת נפתחת, והם נכנסים כמו להקת ארבה. פסטה, סלמון, רוטב צ’ילי, ביצים – הכול נשלף בקצב מסחרר.
המקרר מתרוקן, המדפים נעלמים, ואת? רק עומדת שם, תוהה איך זה בקושי שרד שעתיים.

וכאן זה מכה בך – כל מה שאת עושה… מתפוגג. מת!

אך האם זו האמת?

תחיית המתים לא רק בבית הקברות: כל פעולה נצחית

הרבה פעמים כששומעים את המילים "תחיית המתים", זה ישר מקשר אותנו לבית הקברות, למשהו רחוק ובלתי נגיש. אבל הרב עזריאל טאובר זצ"ל ראה את זה אחרת לגמרי. הוא לימד אותנו שתחיית המתים לא שייכת רק לנוף של הקברים, אלא היא נוגעת לכל רגע ורגע בחיים שלנו. הוא ראה בה את הכוח לחיות את הרגע, להפוך כל פעולה יומיומית – גם אם היא חוזרת על עצמה – למשהו שיש לו ערך נצחי.

המעגל הבלתי נגמר של אמהות

האם חשבת פעם מדוע אנחנו, האמהות, לפעמים מרגישות כאילו אנחנו נמצאות במעגל אינסופי של עשייה? מדוע אנחנו מרגישות שחוקות? הרב עזריאל טאובר זצ"ל הצביע על הסיבה – כל מה שאנחנו עושות בבית נראה כאילו "מת". בישלת אתמול ארוחת צהריים? מחר צריך להכין שוב. סידרת את הבית? תוך כמה שעות הוא שוב הפוך – הסדר אתמול? מת. קיפלת את הבגדים? היום הם שוב מבולגנים – מת. כל מה שעשינו אתמול, פתאום נראה כאילו "נעלם" וחייב להתחדש מחדש.

המעגל הזה של החיים שלנו, של הנשים, כל כך מוכר ושגרתי, עד שאנחנו לא תמיד מבינות עד כמה הוא יכול להוביל לשחיקה נפשית. זו ההוויה היומיומית של כל אמא – מה שעשית אתמול – מת. מה שאת עושה היום – מת. מה שתעשי מחר – מת. זה לא רק עיסוק במטלות, זה מציאות שחוזרת על עצמה שוב ושוב, ומעייפת עד שמגיע הרגע שבו גם אשת חיל הכי חרוצה מוצאת את עצמה בשתיקה ואומרת: "די, אין לי כוח". הסיבוב הבלתי נגמר של העבודה שצריכה לחזור על עצמה כל הזמן – מתיש.

האמונה בתחיית המתים בבית היהודי

על הנקודה הזו התמקד רבי עזריאל, ואמר כי האמונה בתחיית המתים פירושה שאצל יהודי אין דבר מת. כל פעולה שאנחנו עושים, גם אם היא חוזרת על עצמה שוב ושוב, לא נעלמת – היא לא מתה. כל כפית שאת מכניסה לילד – זה לא מת. היא מתורגמת לנצח נצחים. גם אם מחר הוא שוב יזדקק לאכול – מה שעשית היום לא מת. כל לילה שאת מספרת לו סיפורים, כל זמן שאת מבלה איתו אחר הצהריים – כל זה לא מת. זה מתורגם לנצח, כי כל עשייה עם כוונה ואהבה נשארת לנצח.

הקדושה בבית היהודי – כל יום מתורגם לנצח

דמייני קופה רושמת עצומה, לא כזו שעומדת בסופר, אלא אחת שנמצאת אי שם בשמיים. ואז, ברגע אחד, היא מתחילה לפלוט סליל אינסופי של נייר, שמתגלגל ומתפתל בלי סוף, מתמלא שורה אחר שורה בכתב זוהר. כל מעשה קטן שעשית נרשם שם – כל חיתוך של מלפפון לארוחת ערב, כל זוג גרביים שקיפלת, כל נשימה עמוקה של סבלנות כשכבר כמעט איבדת אותה. שום דבר לא נשכח, שום פעולה לא נדחסת לסיכום כללי. כל מאמץ, כל חיוך, כל תהילים שנלחש בחצי עין עצומה – כולם מקבלים כבוד משלהם, רשומים בפרטים מדויקים, בסדר מופתי, עד שהשמיים מתמלאים בסלילים לבנים אין-סופיים של חיים שנכתבו לנצח.

ומה עוד רשום שם בסלילים? – המשמרת שלי בקודש

השבוע עשיתי מעשה קדוש. לא כתבו עליו בעיתונים, לא הריעו לי, ואפילו אני כמעט לא שמתי לב.

הורדתי את הפח.

אני לא רק אמא, אני הכוהנת של הבית הזה שבו שוכנת השכינה. אני אחראית על לשכת המדיחין וגם על לשכת פנחס המלביש. אני מבעירה אש ומכילה אוכל לכל המשפחה. אני פה, הכהן שכל בית המקדש הקטן הזה מנוהל על ידי.

כי המשמרת שלי בקודש היא לא פעמיים בשנה – היא כל יום, כל רגע. כל סנדוויץ', כל חיבוק, כל כפית שמוגשת – כולם חלק מעבודת המקדש שלי. כל מעשה קטן? קדוש.

הסלילים הללו לא מתכלים, הם הולכים ומתמלאים, דף אחר דף של קדושה יומיומית. כל יום בבית יהודי אינו רק עוד יום – הוא עוד שורה בספר הנצח, עוד פסיק בהיסטוריה האלוקית של הבית הזה.

הזכות של יעקב

כשירמיהו הנביא ביקש מהאבות להזכיר את זכותם בזמן החורבן, אברהם מזכיר את זכות העקדה – הרגע שבו לא ריחם על בנו… גם יצחק סיפר איך פשט את צווארו ברצון. אבל ה' לא התרצה. ואז בא יעקב, והיה צריך להביא משהו חזק יותר מהעקדה. והוא אומר: "גידלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים."

ומה זה אומר? שכל אמא שמגדלת את ילדיה, שמתעוררת בלילה שוב ושוב, שמוותרת על שקט, שתכננה משהו – ואז הילד חולה וכל התוכניות משתנות – יש לה זכות גדולה יותר מהעקדה עצמה!

יעקב ידע – יוסי הקטן זה לא סתם יוסי, זה יוסף הצדיק. גד השובב הוא לא סתם גד, הוא שבט שלם בעם ישראל. הוא ראה את הנשמה האלוקית שמתחנכת בידיו.

וכל אמא שמחבקת גם כשהיא מותשת, שמנחמת גם כשהיא זקוקה לנחמה, שנשארת ערה כשכבר אין לה כוח – היא לא רק מטפלת בילדים. היא בונה עולם.

ויום אחד, כל העייפות, הנתינה, וההקרבה – לא ייעלמו. הן יעמדו לצידה, כי היא לא רק גידלה ילדים. היא בנתה נצח!

כל פעולה קמה לתחייה

אנשים רבים שחוו מוות קליני מתארים חוויה שבה הם רואים את כל מהלך חייהם – מהרגע שפקחו עיניים בחדר התינוקות ועד לפטירתם. דמייני לך, אחרי מאה עשרים שנה, שאת עומדת מול סרט החיים שלך – כל מה שהיה נראה חסר ערך או ששכחת, עכשיו קם לתחייה. את רואה את כל הפעולות הקטנות שחשבת שנעלמו: סירי טשולנט מפוחמים, מלאים בקצף סבון, מאות קופסאות סלט שומניות שחיכו בתורן בשטיפה, אלפי מזלגות מלוכלכים, טונות קליפות מלפפונים ותפוחי אדמה וגזר – כל אחד מהם עכשיו חי, חיוני ומלא משמעות.

"תודה, אלוקים," את לוחשת, מבינה שכל פעולה – כל תחנת עבודה – לא הלכה לאיבוד. והכביסה! עשרות מיליוני כביסות, עם סלי כביסה ענקיים, בגדים שנעלמו, גרביים בודדות, חבילות מצעים לא מפסיקות להגיע – כביסה צבעונית, לבנה, כזו שצריכה להרתיח, וכל הצבעים האלה לא נגמרים!

ועכשיו, כל טיטול, כל ארוחה, כל טיפול – כל צעד שעשית, כל רגע של דאגה, כל חיבוק – כולם צפים, כולם חיים. את לא יכולה להפסיק לצחוק ולהתרגש. כל כפית שהכנסת לפה, כל עגבנייה שחתכת – עכשיו הם קמים לתחייה.

דמייני את הרגע הזה: 10 מיליון כביסות, 100,000 טיטולים, 500,000 כפיות, 200,000 חיבוקים – הכל רוקם חיוך. כל מגבת, כל סדין, כל חיתול, כל פעולה – עכשיו הכל חי, חיוני, נושם, לא נעלם. כל רגע, כל פעולה – קם מחדש, כי שום דבר לא הלך לאיבוד.

המסע האינסופי – כל רגע מצטרף לתמונה הגדולה

אני רואה את זה כמו נהר אין סופי – סיפור אחרי סיפור, חיבוק אחרי חיבוק, כביסה אחרי כביסה, כפית אחרי כפית. כל פעולה קטנה מצטרפת לאינסוף של זיכרונות שלא נגמרים. כל צעד, כל מגע, כל חיבוק – הם חיים, נושמים, לא מתפוגגים. כל כריך שהכנתי, כל כוס זכוכית ששפשפתי, כל טיפה של יוד על פצע – כל פרט חקוק לנצח. כל גזר, תפוד, עוף, כינים שסורקו – כל פעולה שחשבנו ששכחנו, קמה לתחייה, ממלאת את הלב ומזכירה לנו שהכל חשוב!

אני מסתכלת סביב, המומה, ושואלת: איך עשיתי את כל זה? איך? תקופת היונקים, הזוחלים, הילדים, המתבגרים – איך הכול עבר דרכי?

בזמן אמת זה מרגיש כמו צעידה בערפל, כמו טיפוס אינסופי על הר ענק. אין סיכוי שאגיע, אין לי כוח לעוד צעד. אבל איכשהו אני ממשיכה. ואז אני עוצרת, מביטה לאחור – ורואה .רואה ומבינה איזה מסע אדיר עברתי, ופונה אליך, ה', ואומרת: תודה! תודה על הכוח, על המשפחה, על הזכות, על המשמעות. כי כל פרט, כל פעולה, כל רגע – יוצרים משהו גדול. כל עשייה, גם אם היא נראית שגרתית או אינסופית, היא חלק מהמארג של חיינו, שיוצר את הסיפור שלנו ומנחה את הדרך שלנו.

המעגל שלא נגמר

הסלון מתבלגן, האוכל נגמר, הפירורים נשארים, והמעגל מתחיל מחדש – כאילו לא עשינו כלום. אבל זה בדיוק העניין. כל חיבוק, כל כוס שנשטפה – לא נעלמת. זה לא מוות, זה מפעל חיים. כל פרט, כל רגע, בונה עולם חדש, חיות שנבנית מחדש בכל יום. והסיבה היחידה שמה שהיה אתמול מת, זה כדי לזכות היום להתחיל מחדש – להיות עקרת הבית של הקדוש ברוך הוא, שבונה לו משכן.

הארה עצמית – מה אם היינו מעריכות את עצמנו כמו שמגיע לנו?

לא רק כמי ש"מנהלות בית", לא רק כמי ש"דואגות להכל". אלא כמו מי שנושאות תפקיד עצום, קדוש, יומיומי. הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים פעם בשנה ביראה. ואנחנו? אנחנו שם כל יום. קמות, מבשלות, מנקות, מחבקות – ואולי שכחנו כמה זה גדול.

אולי ננסה תרגיל?

מחר בבוקר, כשהשעון המעורר יצלצל, נדמיין שאנחנו הכהן הגדול ביום כיפור. נקום כאילו לבשנו בגדי לבן, ניכנס למטבח ביראה כאילו זה קודש הקודשים. נכין ארוחת בוקר כמו לחם הפנים, וכשנטאטא את הרצפה, נזכור שגם בבית המקדש פינו פסולת – והורדת הפח היא לא פחות מקדושה.

כי כל פעולה שלנו היא לא רק מטלה חולפת – היא בניית בית, טיפוח נשמות, יצירת משכן לשכינה, ואולי הגיע הזמן שנוקיר את עצמנו באמת: אנחנו הכוהנות של הבית, וכל מעשה שלנו טבוע לעד.

אסנת פוקס פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?

אסנת פוקס מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:

♦ משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.

♦ חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי.

שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.

♦ פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים.

מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.

כי אין כמוך, אמא!

לפרטים נוספים ולקבלת המלצות, חייגי: 054-8470042

'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות  –

השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.

 אמא, את על הקו? 02-3134108    

להרשמה ומעבר לתשלום לחצי כאן