מורות ומדריכות יקרות,
בסוף שנה אתן עמלות לכתוב לכל תלמידה כמה מילים טובות שיתנו לה כח לחיזוק לנקודות החיוביות שבה, וילוו אותה הלאה בבניית האישיות. אתן ראויות להערכה והערצה על כך, זה לא פשוט בכלל.
בכל כיתה או קבוצה תמיד תהיינה מספר בנות שהנקודות החיוביות שלהן בולטות וקל להחמיא להן, ותמיד תהיינה הבנות שקשה יותר למצוא עבורן מילים.
אני רוצה לומר מצד התלמידות שמקבלות באופן קבוע את המחמאה כביכול: שקטה. הייתי שם כתלמידה, והיום כאמא. אף פעם לא הייתי מסמר הערב, אבל לא חשבתי שאני שקטה. השתדלתי לומר את מה שיש לי לומר והיה חשוב לי מאד להישמע. גם ביתי כך, יש לה את חוג החברות שלה גם אם הן לא הקטלניות שבחבורה. כשהיא מקבלת בסוף שנה (בקול רם לפני הכיתה) את מה שמצאה המורה לומר עליה, שהיא שקטה, זה לא מחמיא!! זה אפילו די מעליב 🙁
אז אם לא מצאתם שום דבר אחר יפה לומר על הילדה המדהימה שלי, עדיף לא לומר בכלל
ובהלצה אומר שהייתי שמחה לקחת הביתה קצת מהשקט שמצאתן אצלה, ובתמורה הייתי מפרגנת לכן מהשמחת חיים ומחוש הצדק הבלתי מתפשר שלה
סתם סקרנות –
יש כאן מישהי שזה כן החמיא לה שהיא עדינה ואצילית?
או לפחות לא פגע בה כל כך?
בדיוק ראיתי מקודם שלילדה שלי חברה כתבה היום " את כל כך שקטה ועדינה ועושה כל מה שאומרים לך! אין עלייך! אוהבת אותך מאד מאד"
זוכרת שהחמיאו לי "מנומסת" בכיתה ד', והתפרגנתי מאוד.
לא זוכרת ספציפית עדינה או אצילית, אז לא יודעת לומר עליהן…
אם היו אומרים לי היום "עדינה" או "אצילית" – הייתי מרגישה מליון דולר, אבל זה כמובן לא אומר הרבה על גילאים צעירים יותר.
חד משמעית מחמאה ענקית! מבחינתי אצילית זה כינוי לנסיכה. בתור ילדה הייתי רחוקה משם שנות אור. שובבה, חברותית וטראבל-מייקרית לעיתים. לכן היום, כשאומרים לי שוב ושוב שהבת שלי אצילית, הלב שלי מתרחב. כי היא באמת נסיכה כזו. אצילות זו ליגה אחרת של קלאסה. אני מאמינה שגם היא מרגישה מוחמאת, כי מי שמציין את זה, פשוט אומר את זה בהערצה.
אצילית זה לא שקטה, בקיצור. עדינה יושב בין לבין…
שקטה זה לא מחמאה בעיני.
מעניין הדיון כאן
אני אהבתי מאד שאמרו עלי "אצילה"
ואני גם אשמח מאד אם הבנות שלי יתנהגו באצילות וזו תהיה מחאה עבורי שיגידו ככה עליהם.
לא היה רע שכתבו לי שאני שקטה/אצילית/עדינה
כי אמא שלי הכירה את האופי שלי וכל הזמן דיברה על זה בהערצה וכמה זה טוב.
בתור אמא אני מעריכה את הגישה של אמא שלי שפרגנה לנו תמיד על האופי כמה הוא טוב וכו'
רק מה שכן הפריע לי שהבנתי שבברורים היו כמה מורות שטרחו לומר שאני שקטה. (ובאמת שידוכים נפלו על זה עד שהבנתי שלא כדאי לתת את השמות שלהם לבירורים)
ואני לא חושבת שזה מה שהיה צריך להדגיש. כי אני לא ביישנית ויודעת לתקשר מצוין רק לא אהבתי את הרעשנות ואהבתי להיות עם כמה חברות ולא חיפשתי להיות במרכז
אני ממש בשוק מהתגובות!!!
המחמאה הכי טובה שניתנה לי כילדה
ונשארה לי בלב עד היום זה "אצילית".
בכיתה ז' בפעילות עם המורה כולן קיבלו מחמאות כמו: "חכמה" "חברותית" וכו' ורק אני קיבלתי "אצילית", מיד יישרתי גב…..
אני זוכרת את המשפחה שלי מסתכלת על סרטון שלי מגיל 3 ואחותי הגדולה אומרת: "וואו כבר מגיל כזה ראו את האצילות שלה"
הרגשתי נסיכה.
ועד היום, כשאני מדברת מול קהל, וזה קורה לפעמים בגלל התפקיד שלי בעבודה,
יש לי הרגשה פנימית שגורמת לי לדבר בעדינות ולהרגיש טוב עם זה.
עד היום כשאנשים אומרים לי "איזו עדינה" אני רואה הערכה בעיניים שלהם.
כי אני לא פוחדת מהעולם, אני לא "מתביישת", אני אפילו מלאת ביטחון.
אבל כן, אני לא עושה הרבה רעש, אני עדינה….. ואם יאמרו לי שאני אצילית, אני יהנה מזה מאוד.
לא יודעת למה א אחת לא כתבה על זה.
אבל בעיני, הכי קש לי שמורה אחרי שנה שלמה שהיא חינכה את הכיתה, לא יודעת למצוא על בת מחמאה כנה, לא מכירה אותה מספיק לעומק.
למה? איך העברת שנה ולא חשבת להכיר אותה?
היא מורה יכולה להעביר מסרים, בלי שהיא רואה מעלות בכל אחת ואחת מתלמידותיה?
וודאי שמורה רוצה למצוא מחמאה על כל אחת מהבנות. אבחון מה לעשות שבכיתות של 40+ בנות, קשה מאוד מאוד להגיע לכל אחת ואחת. ולא מחוסר רצון, אלא פשוט כי אנחנו בני אדם!
עצוב מאוד, היא מחנכת!!!!!!!!!! מה תפקידה ???
זה לא תמיד כזה פשוט.
אני לימדתי השנה בקורס הכשרה כלשהו, קבוצה לא כ"כ גדולה מבחינת מספר הבנות, ורובן כבר בחורות בוגרות ומעלה,
ויש תלמידה אחת שהיא שקטה ומופנמת שלא הצלחתי לתהות על קנקנה שנה שלמה,
ולא שלא ניסיתי…
(והיא ממש לא נאבדת בקבוצה- לא מאלה ששוכחים להזמין אותן לארוחת ערב או לנסיעה לכותל וכו')
אבל האופי השקט, המסוגר והמופנם שלה פשוט לא נתן לי להבחין מה יש שם מאחורי מסך השקט…
יש הבדל מאוד גדול בין מחנכת לבין מרצה שמעבירה קורס… למחנכת יש יעד ותפקיד!!! וזה עצוב מאוד
גם על הבת שלי אומרים שהיא שקטה והיא מתקשה בלימודים יש קשר?
וואהו ממש מסכימה, אני עשיתי לתלמידות שלי שכל יום או שבוע בחרנו ילדה מהכיתה ולימדתי אותם למקד מחמאות(גם אם הילדה היא מתוקה מה הדבר שמיחד אותה) וככה עשינו על כולם, שמתי לב שאפילו אותי זה לימד למקד יותר
ואו ציפי, כ"כ חשוב!
אני גם בתור ילדתי סבלתי מהמחמאות הנל, והיום, כשלמדתי להכיר את עצמי, אני יודעת שהייתי פשוט חסומה רגשית ובטבע שלי אני כן דברנית ותוססת…
אולי לכן כאב לי כ"כ המחמאות האלה דווקא.
מי שזה החמיא לה היא כנראה לא הרגישה שזה בא על חשבון האופי שלה, הביטוי שלה.
ואציין לא בגאווה שהיה לי חוש תמיד להחמיא דווקא מחמאות שהבת הכי רוצה לשמוע, לבת רעשנית- עדינות נפש וכד', לבת שקטה- חברותית וכזה
אני מבינה ששקטה זה לא מחמאה.
אבל למה "עדינה" ו"אצילית" זה לא מחמאה?
(ככה כמה כתבו)
והאים חלק מהמעלות של עם ישראל זה לא "בישנים"?
מים שקטים חודרים עמוק, נכון לגמרי.
למה זה דבר רע?
אין ספק שזה מחמאה,
אבל לדעתי, כיום זו מחמאה שכשאומרים אותה לילדה שהיא באמת שקטה-
זה מראה שהמורה לא מכירה אותה.
לגמרי.
לפעמים זה נאמר בכנות, אבל ברוב המקרים זה מכבסת מילים ל"אין לי באמת מה להגיד על הבת הזאת".
סיוט קשה לי מאוד עם התקשורת עם חמותי בשביל שתבין מה אני אומרת אני צריכה להתחצף .דאי, זה לא אני .(על עקרונות)