שקופה

​"שלום, אני מדברת כאן מארגון …………..…

אנחנו ארגון שתומך באלמנות ויתומים.

רצינו קודם כל להודות לך על התרומה שלך במשך כל השנה, בזכותך עוד משפחות…….."

תודה, באמת תודה, ועכשיו מה?

"אז זהו, לפני חג החנוכה, רציתי לשתף אותך ולזכות אותך בעוד תרומה, יש עכשיו אלמנה טריה, שבעלה נפטר לפני כמה חודשים, והיא נשארה לבד עם 5 ילדים קטנים,

וזה החנוכה הראשון שהיא הולכת לחגוג לבד.

בלי בעל שידליק חנוכיה, בלי מישהו שישיר איתם "מעוז צור",

אין מישהו שילך לקנות סופגניות לילדים…

כל החג המשפחתי והביתי הזה, פעם ראשונה היא תוביל אותו לבד…. לבד…."

אני מבינה, בהחלט מבינה, ועצוב לי ממש, אבל באמת, כרגע אין לי אפשרות להגדיל את התרומה הקבועה שלי….

"את יודעת, חג כזה מרומם ומשפחתי, בלי בעל, לבד בבית עם ילדים, זה קשה ממש, ולנו יש את האפשרות לשמח אותה, לתת לה קצת עזרה ותמיכה בחג הזה"

אני יודעת, כן, מכירה את זה מקרוב….

"מה את אומרת, באמת? נכון, אלמנות ויתומים זה תהומות של כאב וצער, באמת קשה. ולנו יש את הזכות לעזור להם. מה את אומרת, מכירה מקרוב?"

כן, ממש קרוב.

אני גם חד הורית, גרושה, וגם מגדלת לבד 3 ילדים מדהימים, וכבר כמה שנים שאני מתכנסת בכל חג חנוכה – לבד לבד, ומדליקה ממש בהחבא ובמהירות את החנוכיה בחלון,

שלא יראו אותי ברחוב, שאני לא יתבייש בזה, שהילדים שלא יתביישו… ולבד לבד אני מדליקה נגן עם שירים, שמשהו אחר ישיר ולא אני, וכן, גם אני קונה לבד סופגניות, ומכינה רק לעצמי לביבות.

ואת יודעת מה?

לא פנו אלי בהצעה לתמוך, לעודד כלכלית, אף אחד לא רדף אחרי בחלוקת דמי חנוכה לילדים שלי (גם כשהם לא מכירים את אבא כי הוא לא בארץ…. אז בעיני הילדים שלי יתומים חיים)

"ואוו. אני מצטערת לשמוע, שיהיה לך חג שמח"

וזהו.

היא ניתקה ואני נשאבתי אל המחשבות שמנקרות בי כבר תקופה ארוכה.

——–

אנשים רואים אותי ברחוב, ובטוחים שהבאתי על עצמי את החיים האלו.

את הגירושין ופירוק הבית, את הקושי הנפשי בלגדל ילדים ששואלים אותי – "אמא, איפה טאטי?" (יש הבדל בין – "אמא, לטאטי כבר טוב עכשיו?.……)

אנשים לא זוכרים – שכמו שבורא עולם כתב לאלמנות מסלול חיים לא קל,

הוא כתב גם לי, הגרושה, מסלול חיים מאתגר,

אני גם מנהלת בית חד הורי כמו כל אלמנה אחרת,

אבל – לא נעזרת.

לא כלכלית ולא תמיכה רגשית מהסביבה,

כי כולם בטוחים ש – בזה היא בחרה!!!

והאלמנה? מבורא עולם ישירות,

נו, אתן לא רואות???

ורק אני, שלקחתי את המושכות לידיים,

אמרתי דייייייייייייייייי לסבל אחד או שתיים,

מפרנסת לבד לבד (!!!) משפחה שלמה,

ואין מי שירדוף וירצה סתם לתת – גְּרוּשׁ לגרושה.

אני לא רוצה להישמע מקטרת, ולא לצאת מזלזלת ח"ו,

אבל כן רוצה להציף כאן את הכאב שלי, ושל עוד רבות כמוני…

שאולי ברחוב מדביקים עלינו טייטל של "טוב, היא הביאה את זה על עצמה, היא יכלה להישאר איתו… היא בחרה לעזוב…."

ואז משליכים גם שבטח הוא נותן מזונות, וזה מספיק ויש לה עודף… (בטח, אני תכף קונה דירה שניה)

אבל שוכחים שלא, מזונות זה כלום, זה לא מכסה את המעון של הקטן שלי ולא את הטיטולים שלו,

ויש לי גם שכירות, ומחיה, וביגוד לילדים (מי מדבר על ביגוד בשבילי כרגע…), וחורף, ושמיכות פוך לכולם, והחשבון חשמל שהולך לעלות עכשיו…

וגם אני הולכת לאסיפות הורים בכיתה א' של הבכור שלי, ויושבת מול הר'בה נבוכה…

אני מודעת לזה, כן, ומכירה מקרוב כמה אלמנות מדהימות, עוצמתיות, נשים גיבורות,

שמחזיקות את עצמן, מתגעגעות בשקט, בוכות בלילה, ומחייכות לילדים המתוקים והטהורים שלהם.

ובאמת, שולחת חיבוק אוהב ומעריך לכל אחת כזאת! ומייחלת יחד לגאולה הקרובה!

אבל עדיין… כל כך קשה לראות מהצד, עיתונים מפוצצים על התרמות ותרומות,

סיפורים מרגשים על מתנות שנחתו על יד הדלת…….

על זיכויים חודשיים קבועים לחנויות, על ערכות לחורף….

על חגיגות ענקיות לימי הולדת בת מצוות ובר מצוות…

על שבתות נופש וחיזוק והתאווררות.

כל כך קשה לי לראות אותם ברחוב, לבושים בקפידה בקולקציות הכי חדישות ובסטים מושלמים מכף רגל עד ראש,

ואצלי – אין לי את האפשרות הזאת. אין לי שקל לבזבז על סטים כאלו, וזה חשוב לי!!!! כמה חשוב לי!!!!!!

ולא, אני לא יכולה לפרגן לעצמי על חשבון האוכל שלי. לא יכולה!!!!

יש ארגונים שזוכים לעזור ולתמוך בנו,

והם עושים מלאכת קודש לשמח אותנו! ועל זה – תודה ענקית!!!

אבל הם מעוטי יכולת, והכסף לא זורם שם בכלל כמו שזורם בארגונים אחרים….

אולי זה נשמע קצת נוקב מה שכתבתי,

אבל היה לי חשוב לשים את הכאב שלי על השולחן, להביא את הפן הזה על הבמה החשובה כאן, להעלות את המודעות,

ואולי יש כאן נשים בסטטוס שלי, שמזדהות איתי ויכולות לעודד אותי?

כי אני כאובה… ושבורה…