בעקבות השרשור על העזרה לנשות האברכים
רציתי להעלות לדיון נקודה אחת שעלתה בדיון, ונראה לי מצריכה דיון נפרד
הנושא של רמת החיים שלנו כציבור
אני אישית- אדם פשוט- עם חיים די פשוטים וחסכניים
וב"ה טוב לי
העניין הוא שאני חושבת בעומק הלב שזה לא מספיק נורמלי
כלומר- הוזכר באחת התגובות הנושא של עגלה יד2 ללידה ראשונה- אני עשיתי את זה וקיבלתי תגובות די משפילות מהסביבה (בסגנון “כל הכבוד לך” מתנשא)
אני חושבת שיש דברים שנתפסים בציבור כסטנדרט ומי שיורד מהם הוא חריג
בשביל עצמי אין לי בעיה לרדת מהם, אף אחד לא צריך להיכנס לי לצלחת
אבל כשזה מגיע לילדים- אני מפרגנת ונותנת, כי אני רוצה שהילדים יגדלו בתחושה שהם נורמליים, שהם חלק מהציבור בפשטות
ולכן מגיל מסוים הפסקתי להלביש בגדים יד שניה, הפסקתי לקחת ירושות
התחלתי להשקיע קצת יותר בנראות של הבית (הבית בד"כ נקי ומסודר אבל הוספתי קצת עציצים, פריטי נוי, תמונות, וילונות, דברים שלפני כן לא פרגנתי)
ובאופן כללי כשהם מבקשים כסף אנחנו נותנים בכיף (המדובר בכספים הקטנים שמבקשים בבי"ס ובחיידר, או כשחברים מתארגנים לעשות משהו ביחד. לא בבזבוזים אישיים שלהם)
וזה הביא אותי למסקנה הבאה- שככה נוצר הסטנדרט בציבור, כשאנשים רוצים לתת לילדים שלהם “כמו כולם” (ובצדק!)
אף אחד לא רוצה להיות הראשון שמוריד את הרמה על חשבון הילדים שלו!
(אם לי אמרו “כל הכבוד” מתנשא על עגלת תינוק, לא מוכנה שלבת שלי יגידו את זה על הבגד שהיא לובשת!)
אבל מה?
על חשבון הילדים זה מובן, אבל על חשבון עצמנו- למה לא?
למה זה בושה לספר שקניתי בזול, וגאווה לספר שקניתי ביוקר?
למה זה בושה לספר שרכשתי יד שניה, וגאווה לספר שאני טסה לשבועיים?
המצב אמור להיות ממש ההיפך. וגם אם לא להיפך- המצב אמור להיות שזו תהיה גאווה לדבר על הדברים הללו בכנות, ובושה להתחפש עם נוצות טווס שלא שייכות לי ולמצב הכלכלי שלי.
ושאלת השאלות היא- מה אפשר לעשות כדי שנוכל להחזיר לעצמנו את זכות הבחירה?
כדי שנוכל לעשות את החשבונות שלנו בלי שכל העולם יעשה אותם איתנו?
אני דווקא גם בתור נערה וגם עכשיו אומרת את האמת בפשטות, זה הכי מתקבל
"העגלה? זה יד 2, אין לי עכשיו כף לחדשה…" "הבגדים בתחילת עונה? הם לעשירים לא לנו:)"
זה דווקא מתקבל ממש בטוב, וכשאני אמרת ככה גם השכנות מצקצקות ואומרות בלחש "האמת? את הבגד השויגער קנתה" "גם העגלה שלי יד 2"
אני לא מתביישת בזה שאין לי כסף לחולצה ב150 שקל ועגלה בכמעט אלף…
בסוף? לכולנו היום אין הרבה כסף…
והילדים? נעליים לא אתן יד 2 אבל הבגדים?? אם הם במצב מצויין אז למה לא? כמובן שלחגים קונים חדש, אבל… כשיש מבצעים.
לא אקנה בתחילת עונה אלא אם כן זה משהו דחוף
בקיצר
תהי את
זה הכי טוב
האמת לא רואה את עצמי מסבירה את הארנק שלי לכל הסביבה.
כאילו, מה זה עניינם של אחרים למה החלטתי לא לקנות?
הקטע הזה של לתרץ שזה בגלל כסף
זה לא שונה בעיניי מכל תרוץ אחר
וזה מרגיש לי קצת מיותר
ואם לא קניתי סתם כי רציתי ללמוד הסתפקות במועט?
ואם לא קניתי כי לא היה בחנות את הדגם שאהבתי?
ההרגשה זה נכון, לא צריך להרגיש מתנצלת
אבל לא רואה צורך לתת הסברים ותרוצים למה החלטתי לשים את כספי פה ולא שם.
בדור של היום באמת כל כך קשה להתחבר לעצמינו,
אנחנו מוצפים גירויים מכל עבר,
שכנים, פרסומות, מוסכמויות
ויש אמת אחת פנימית, מטושטשת, נחבאת כל כך
ויש גם את המציאות בעצמה, מהן היכולות האמיתיות שלנו? מהן הבחירות שלנו?
קראתי לפני שנים ראיון שנערך עם אישה שמגיעה ממשפחה מאוד פשוטה, בעוד משפחת בעלה הייתה מאוד עשירה.
כשהיא קנתה בגד ב800 שח לחג (לפני עשור, כן?) במשפחה שלה הסתכלו עליה כעל גברת מגונדרת… ובמשפחה של בעלה לא הבינו איך קנתה רק ב800, כשכל אחת קנתה/ תפרה ב2000 שח!!!!
אתן יכולות לתאר לעצמכן את הקריעה הזו?
אז איפה האמת? איננה?
מה אתן אומרות???
ומה תגידו על המציאות הבאה?
העשירים- קונים מותג ויקר, יש להם את היכולת, ואין בכך שום בעיה
האברכים- מקבלים תלושים/ תווים/ מכירות/ מתנות. "מגיע למשפחות עמלי התורה לא פחות מעשירים! בזכותם עומד העולם!"
ואנשי הביניים, שלא רוצים להשתמש בכספי צדקה? שילכו יד שניה? או יקחו כספי צדקה כדי לספק את הנורמה?
ושוב, האמת מתחבאת…
האמת? שאינני יודעת היכן היא?
מי שיודעת, אשמח שתיתן לי כתובת מדוייקת
(האני מאמין שלי- שצריך לחיות לפי היכולת שלי.
אם יש לי, קונה בשמחה ומודה לה' על מה שנתן לי.
אם אין לי, מסתדרת עם מה שיש לי, ומודה לה' על מה שיש)
מעמד הביניים של הציבור החרדי זה סיפור
אלה שלא זכאים להנחה בארנונה, כי לשניהם יש תלוש
הנחה במעונות-כנ"ל
לא זכאים לתלושים ולשוברים של ערבי חג כי הוא לא אברך
חלוקות של עופות/מצות וכו' בכוללים-לא קשור אליהם
אפילו במשפחה לפעמים מסתכלים עליהם כאלה ש"יש להם"
אבל בסוף, בשביל לפרנס משפחה של 6 ילדים, פלוס משכנתא וכל שאר ההוצאות, גם 2 תלושים זה לא מספיק!!!
אז ברור שהרבה פעמים לאברכים יש עוד פחות, אבל מצד שני, יש בפירוש הרבה דברים שאברכים מקבלים. יש גם הרבה הנחות. ויש גם כאלה (מעטים אמנם) עם חוש עסקי מפותח, שבשעות הפנויות (ובסוף יש אברכים שפנויים יותר מכאלה שעובדים מדי יום) עושים כל מיני ביזנס…
מעמד הביניים של הציבור החרדי- מבחינה כלכלית הוא כמעט כמו מעמד הביניים של הציבור החילוני (חוץ מההבדל במס' הילדים, סטטיסטית)
כמו שכתבת- קשה להתפרנס היום גם עם 2 משכורות
אני חושבת שמעמד הביניים החרדי מורכב משתי קבוצות עיקריות:
א. משפחות ששני בני הזוג עובדים
ב. משפחות שהבעל אברך והאשה משתכרת כמו 2 נשים אחרות (מתכנתת, אדריכלית, עצמאיות בתחומים מסויימים וכו')
בקרב שתי הקבוצות האלה כן אפשר לראות רמת חיים יותר גבוהה בממוצע
במיוחד כשיש בסביבה שכנים/מכרים/גיסים שהם גם כאלה, ונוצר סחף
נכון לשנת 2025, השכר החציוני במשק עומד על 10.5 אלף ברוטו,
רוב הנשים החרדיות שהן לא מתכנתות או אדריכליות, אלא עובדות בעבודות "רגילות", מרוויחות פחות מזה כי עובדות במשרה חלקית.
אשה חרדית ממוצעת שעובדת כמזכירה או מנה"ח מרוויחה כ-6,500 עד 9,000 ש"ח ברוטו,
ועם עוד 2,000 ש"ח מהכולל לכמה כבר אפשר להגיע?
ולכן בקרב הקבוצה השלישית- האברכים שהנשים שלהן לא משתכרות כמו בהייטק- יש רמת חיים יותר נמוכה. והרבה מהם נאבקים על היום-יום.
וההנחות והשוברים והתלושים- זו באמת עזרה נחוצה.
אני לא מכירה אותך אישית, יכול להיות שאתם משפחה שחיה ברמה אברכית בסיסית למרות ששניכם עובדים, רק מציינת שבממוצע מעמד הביניים חי ברמה יותר גבוהה מאשר מעמד האברכים הסטנדרטי.
לא יודעת. אני מתכנתת בבנין של מורות ויכולה להגיד בודאות גמורה שכולם חיים ברמת חיים יותר גבוהה משלנו. בתים משופצים, פאות (אני לא הולכת עם פאה), בגדים לילדים כולם סטים מתחילת עונה. לא יודעת מאיפה הכסף לזה. כי אנחנו חיים מאד מאוזן אבל אין לנו כסף מיותר ולא רואה איך אני יכולה להכניס שיפוץ של רבע מליון שקל להוצאות שלי.
לפעמים זה הבדלים שלא רואים
נגיד לך יש מכנתא גדולה ולהן אין
חשבתי שאני כתבתי את זה אבל כן יש לי פאה חח
אנחנו זוג עם רמת הכנסות גבוהה מהממוצע (בעלי אברך)
ועם רמת חיים פחות מרוב האנשים סביבנו,
כולל אנשים שמרויחים חצי או שליש מאיתנו
וגם המשכנתא הגדולה שלי עדיין לא מסבירה את הפער
אצלנו מתן בסתר נותנים 150 שקל לביגוד לנערה לכל חג לכל משפחה אברכית מעל כמות ילדים מסוימת
בזמנו כשהנורמה היתה מקסימום 350 לבגד
והחנויות היקרות היו 480 .. איפה הימים האלו…
תכלס היתה לי חברה שמצאה בגד יפה ב480 ורצתה לקנות
ומה אמא שלה אומרת לה?
הרי ממילא לא מצאת משהו שאהבת בחנויות של ה350 , אז תכננתי כבר לתת לך לקנות במחיר מלא בחנות שהשובר לא תקף
אם מצאת ב 480 במקום שהשובר תקף – מבחינתי יצאתי בכמה שקלים יותר בזול
ואז תתחילו להבין למה החנויות של ה480 נכנסו לנו למושגים בכלל
השוברים האלו מצד אחד הצילו הרבה
ומצד שני העלו את הנורמות לרמה אחרת.
לא הבנתי
דווקא אני הבנתי 🙂
תקראו שוב
וואו..
נושא כל כך כואב ..
לדעתי הסתפקות במועט היא ערך בפני עצמו ולא רק תוצאה של יש כסף/ אין כסף…
ויש מציאות מסוימת שכן נכון למשפחות אברכים לחיות ברמת חיים אחרת לא רק בגלל מציאות כלכלית אלא בעיקר כי החיי העוה"ז הם לא העיקר.. לא מדברת על צורך, אלא על מציאות שאנשים קונים רק בשביל סטייל / חברה..
והיום זה נהיה- אם אין כסף אז לא קונים במקרה הטוב או לוקחים הלוואה במקרה הרע…, ואם יש אז מתפרעים… קצת מסכימות איתי?
ויתרה מזו- כמו שמישהי כתבה, אני הכי בעד חלוקת כרטיסים למשפחות אברכים, גם לחניות הכי יוקרתיות , מגיע להם- אבל תוצאה בלתי נמענת היא- שזה ניהיה סטנדרט חובה.. אז מישלא זכתה בכרטיס/ בחלוקת קמחא דפסחא כי אין להם אישזהוא קרטיריון חובה, נהיה חובה להתאים את עצמה למציאות הסובבת ..לדג' גיסות שלי מקבלות כרטיסים לחנויות ששמלה עולה 600+ ואני לא זכאית לכרטיס… אני לא אקנה במחיר כזה.. אבל מה? אני אלך עם שמלה ישנה שכולם סביבי מתחדשות בבגד יוקרתי? נקודה למחשבה…
דוגמא הכי פסיכית:.. עד עתה חיינו במציאות כלכלית די דחוקה ונמנענו מכל דבר שאינו חובה – כי אין כסף.. ברוך ה' ה פתח לנו ( לא זכינו בלוטו.. אבל העלאה קטנה במשכורת, הכנסה מהצד…) ופתאום- המציאות כל כך מבלבלת… האם נכון לצאת לנופש מפוצץ גם שיש אפשרות כלכלית? לקנות בגדים בחנויות יוקרתיות לילדים? שוב לא מדברת על איכות אלא על סטנדרט… הרי אני יכולה להרשות לעצמי אז למה לא? וכן אני מאמינה עדיין שיש רמה שאני לא רוצה להרגיל את הילדים שלי, ויש ערך לחיים פשוטים!
לשואלת, את מעלה פרדוקס ישן.
קשה לנו להתנהג אחרת מכולם (וזה באמת קשה!), אז אנחנו מעדיפים שכולם ישנו את ההתנהגות שלהם, וכך נוכל להמשיך להיות כמו כולם.
אין. לא עובד.
הדרך היחידה היא לפתח עמוד שדרה.
להחליט מה הם הערכים שלי ולהתנהג לפיהם.
כן, אנחנו לא כמו כולם.
אני שואבת לפעמים השראה מספרים כדוגמת 'הכול לאדון הכול'.
אני מנסה ללכת בזהירות בין הטיפות מול המתבגרת שלי.
לא להיות מחויבת לכל מה שהולך היום.
כן לקנות לה מה שמהווה עבורה צורך נפש.
משקיעה המון בחינוך, בהסברה וגם בדוגמה אישית, כדי שהנפש שלה לא תצטרך להיות בדיוק כמו כולם. שתפתח דעה וטעם משלה.
את טוענת שאנשים רוצים לתת לילדים שלהם כמו כולם. שלא יהיו חריגים.
אני חושבת שאם נפנים שחלק מתפקידנו כולל להקנות לילדים שלנו את היכולת ללכת נגד הזרם, לפעול לפי ערכים שחשובים לנו (ועוד לפני כן, לשקול מה הם הערכים החשובים לנו), יהיה לנו קל יותר לקבל החלטות נכונות לגבי מה לתת / לקנות לילדים.
אוקי, אולי לא הייתי מובנת… אני אחת עם עמוד שידרה מהחזקים שיש ב"ה
כשצריך- אין לי בעיה לעשות דברים שנתפסים כלא מקובלים
ואני באמת עושה אותם!
מה שכן- אני לא מבינה למה צריך להתבייש בהם!!!
ואוקי, אני מקבלת את המציאות הזו ולא נלחמת, נותנת לילדים כל מה שצריך כדי להיחשב כמו כולם,
(את החינוך הם מקבלים מהדוגמה האישית שלי, אני לא מדברת על זה בכלל בבית, אבל הם שומעים אותי עושה שיקולים ומחליטה ולומדים לקבל החלטות, ואין לי בעיה גם כשהם מקבלים החלטות שונות, כי זה בסדר אם הם רוצים להיות כמו כולם, אני בטוחה שברגע האמת הם ידעו לעשות את השיקולים הנכונים)
ואני גם לא עושה דברים שיקשו על בעלי, לא מנסה להילחם בתופעה הזו, פשוט עושה את מה שמתאים לי,
אבל- כל פעם מחדש מתפלאת מאוד- למה, למה בציבור שלנו מעריכים "סטייל יוקרתי בנגיעות זהב ובהט ושש" ולא מעריכים "פשטות אותנטית וכנות"??????
מילא אני, מקבלת הרמת גבות על דברים שעשיתי מבחירה מלאה, זה לא נעים בכלל ואפילו משפיל, אבל עמוד השדרה שלי לא יקרוס מזה ב"ה
אבל למה אנחנו כציבור לא מסוגלות לתת הרגשה נוחה לאלה שלא עומדות בסטנדרט המצופה (של עגלה חדשה, סטי ביגוד לילדים מהמקומות הנכונים, דירה משופצת וכו')?
לא יודעת איפה את גרה, אני מרגישה מאד בנוח עם כל הדברים שציינת.
צריך לזכור שגם "הציבור החרדי" הוא לא מקשה אחת.
מצטרפת 🙂
צודקת
לכי תיראי בתמצוה ממוצעת של זאטוטה בת 12….
יותר יפה מהחתונה שלי…
שהיתה מושקעת ממש!!!
וואו נושא הבת מצוות ראוי לשרשור בפני עצמו
ממש לא נכנס עדיין בכל הציבורים
התחברתי מאד.
נסחת בבהירות את מה שאני מרגישה.
שבי, תגובה לציטוט לשבוע הבא.
😊
עכשיו אני קוראת ברצף את הכל. רוצה להגיב לדבי ולשואלת עם הפרסומות בעיתונים:
כשהבן הגדול שלי היה קטן הוא בא אלי יום אחד וביקש להסיר משקפים בלייזר
כששאלתי אותו מאיפה הרעיון הוא ענה לי שהוא ראה בעיתון שמתארגנת קבוצה להסרת משקפים בלייזר אז הוא רוצה להצטרף…
הסברתי לו שבעיתון יש הרבה פרסומות כי העיתון רוצה להרוויח כסף, ואנחנו נבחר מה שמתאים לנו. אם יש פרסומת על ביטוח משכנתא במחיר מוזל- אני לא ארכוש אותו אם אין לי משכנתא… כך לגבי נופש בחו"ל- לא אסע אם זה לא מתאים לי…
אישית אני אוהבת להסתכל על פרסונות של בגדי ילדים, אוהבת לראות מה הולך העונה,
ואז אני יכולה ללכת לקנות לפי זה בחנויות הזולות…
בתור אמא למשפחה ברוכה ואשת אברך ב"ה, אני לא מזמינה עדיין בגדים באינטרנט
ואם אני צריכה בגדים לחג- אקנה קרוב לבית, לפי הצורך.
לגבי בנות גדולות- לפעמים אשלם יותר בשביל עקרונות.
כמו שאמא שלי שתחי' היתה אומרת לי כשהייתי בחורה- בשביל בגד יפה וצנוע שווה לי לשלם.
שה' ישלח לכולם שפע ונזכה לגאולה בקרוב
אני רוצה להאיר הארה, עצם זה שיש פה דיבור שאומר שאני צריכה לתרץ את עצמי , להסביר לסביבה או לדאוג איך דברים מסויימים יצטיירו בעיני אנשים , זה לכשעצמו בלי קשר לרמת חיים זה דבר פסול-
למה אני צריכה לוודח לאנשים לגבי הרכב / בגדים / עגלה שקניתי, לא ! זה בכלל לא לגיטימי!
זה שאנשים שואלים שאלות ומרגישים בנוח להתערב בחיים- זה דבר אחד, ואם אני אמורה לשתף אותם ומה אני אמורה להרגיש לגבי זה – זה עניין שונה לחלוטין.
ואם מישהו מרגיש בנוח לשאול , עונים לו תשובה קצרה שיבין מה שהוא רוצה ואני לא אמורה להרגיש מתנצלת אם קניתי בזול / ביקר או שבכלל קניתי או שזה לגמרי משהו שקבלתי.
זו הבעיה האמיתית – הנורמה שהתקבלה שכל אחד בתוך החיים של השני ומעז להתעניין יתר על מידה בדברים שלא קשורים אליו, והכי גרוע שאני באופן אישי במקום לא לתת לזה מקום מרגישה מתביישת או מתנצלת או מסבירה.
בגלל זה קוראים לזה רשות היחיד- ומספיק כבר לתת לגיטימציה לאחרים להכנס לתוך צנעת הפרט, ואם מישהו עושה את זה בעיה שלו.
ואל תגידו לי שזה לא נקרא רשות היחיד – כי עצם זה שאתן אומרות שאתן מרגישות לא בנוח לגבי זה- זה אומר שנכנסו לתוך החיים שלכן צעד אחד יותר מדי.
הגיע הזמן שכל אחד יסתכל על עצמו ויחיה את חייו לעצמו וידע להסתכל על השני לצורך הדברים החשובים באמת : חסדים /עזרה / עין טובה / מחמאות ולא מעבר.
תודה רבה לכולן!