רמי לוי על הרצף

אתמול, לקראת לילה, ארזתי את שני המטורללים בעגלה ויצאתי לרמי לוי. עשינו קניה.

עשינו, הכוונה כולנו יחד, כן?

חווית אמא-ילד-תינוק מושלמת.

נכון. אני צינית. הבנתם את זה! יא-גאונים-של-אמא.

אבל האמת, לשם שינוי, הקניה עברה בשקט יחסי למדי. אפילו היה נחמד.

רק כשניגשתי לשלם בקופות העצמאיות, הסיפור האמיתי החל.

כולן היו תפוסות באנשים ממהרים. כולן.

ומכיוון שמיהרתי כמוהם,

התעקשתי למצוא קופה פנויה שתשמח לעזור לאישה כמוני.

אין. נאדה. כלום.

ואז.

שלושה מטרים לפני,

היא נופפה לי לשלום.

קופה ריקה.

האחת שתמיד תקולה התעוררה לחיים פתע פתאום.

המסך שלה זהר באור יקרות, האותיות הדיגיטליות ריצדו: בואי נתחיל חשבון!

לרגע היה נדמה שהעין הווירטואלית שלה קורצת: בואי. חיכיתי רק לך, יקירה.

אל תטעו לחשוב.

אני לא טיפוס תמים אוכל התחנפויות. לא קניתי את זה.

אפ'פם אף אחד לא אמר לי: חיכיתי רק לך, מתוק!

ועוד ברמי לוי? זה גימיק, שיווק זול, בלוף.

או שפספסתי פרט חשוב.

כן, פספסתי.

היה שם דף. אותיות שחורות על דף נייר לבן מוכתם.

דף שאיש חסר לב תלה. דף שהבהיר בתוקף שזאת קופת אקספרס.

אה-אהה.

מבט חטוף לעגלת התאומים המרופטת הבהיר לי היטב את מה שידעתי קודם:

יש לי הרבה מוצרים. שאגב נחו על העגלה בשלווה אטומה חסרת דאגות.

הרבה.

כבר כמעט שהזזתי מבט מהקופה החנפנית, כשקראתי שוב את ההגבלה:

קופת אקספרס עד עשרה מוצרים, ולנכים.

עוד לפני שהבנתי לגמרי את המשמעות, כבר הרגשתי שהדם שלי פועם מהר יותר.

ידעתם שהגוף הפיזיולוגי מגיב במהירות, גם כשהמודע ממאן לקשר ולהבין?

אז היה קצב פעימות היסטרי, והיו רשרושים משונים בלב,

והיה: "פינגגגגג" כזה שדפק על המוח ברעש מצלצל.

והנה הבנתי.

הבנתי שאמנם אין לי חמישה או שמונה או שניים עשרה מוצרים,

אבל הקופה החנפנית ידעה היטב עם מי יש לה עסק. היא קראה אותי ברגע.

הקופה הזאת ריקה, למרות שכולן סביבה מתקתקות עבודה במרץ,

כי אולי תבוא לקראת ערב אמא מרוטה לילד בן שנתיים וחצי על הרצף האוטיסטי,

והוא יגיד פעם בשניה: "הוכים", "הוכים", "הוכים".

והוא יצרח. ויבכה. ואמא תאבד עשתונות. והוא ירד מהפסים. ואח שלו יצטרף לחגיגה.

ואמא תחזור הביתה עם שתי חבילות צווחות, גמורה עד מוות, מותשת עד קבר,

ולא תלך לנצח לקניות עם הקטנים.

אולי תבוא האמא עם הילד הזה.

והיא תהיה חייבת קופה ריקה. מהירה. מבינה עניין.

קופה לאנשים עם כרטיס קטן בארנק.

כרטיס מפליל. מגעיל.

תעודה של נכים.

אני האימא הזאת.

לא הלכתי לקופה הזאת. היא הרגישה לי צווחנית מדי.

הרגישה כמו הדודות הזקנות שמלחששות בבר מצווה של האחיין:

"אה, זה הילד המאובחן? אהה. הרבה נחת, הרבה נחת! עוד תראו ניסים!

ניסית כבר ללכת ל NLP? שמעתי שזה מוציא ילדים מאוטיזם!"

חרצתי לה לשון. לקופה.

בלב הולם חיכיתי לקופה אחרת, שתתפנה.

ספרתי שניות עד שהסבלנות של הילד תפקע.

דחפתי לו במבה אדומה, שוקולד, מנטוס. חראם על השיניים.

והתחלתי חשבון אצל רגילה. זאתי הטמבלית.

אולי פעם אחרת,

כשהילד שלי ירד מהפסים ברמי לוי,

ואני אגדל עוד קצת.

אהיה מסוגלת להגיד לקופה הזאת:

תודה שאת כאן.

הייתי צריכה אותך.

נחמי ברנשטיין. 

עקרונית, אסטרטגית שיווק וכותבת.

בפועל אני אימא בלמידה מתמדת, 

ולאחרונה גם סטאז'רית בחינוך מיוחד : )