אני בכללי אשה רגועה וחייכנית-בחוץ
בבית אני משתדלת להתייחס יפה, להחמיא וכו'
אבל לפעמים כשאחד הילדים מעצבן אותי או שהם רבים אני פתאום מוצאת את עצמי בלי שליטה, צורחת עליהם, אומרת להם מילים שאח"כ מתחרטת אבל לא מצליחה להתגבר על זה לא משהו נפשי אלא רגשי פשוט לא מאמינה על עצמי שככה צרחתי עליהם
הלכתי להדרכות הורים, פסיכולוגית, קראתי ספרים על חינוך וכ' הכל מקסים אבל בשעת מעשה לא זוכרת את כל המילים היפות…
מה יכול לעזור לי?
לצערי מזדהה..
ממליצה על הספר "הורה רגיש מאוד".
מסביר מתי מגיעים לצפה וגם נותן קצת פתרונות, ההבנה עצמה עושה הרגשה טובה יותר, ומתחילה לגלגל את הגלגל לאט לאט לכיוון טוב יותר. בהצלחה!
את או עייפה או רעבה
(גם רעב רגשי הוא רעב..)
1. לכי לישון
2. לא להגיע לשעות עם הילדים בלי שינה או אוכל.
חוק בל יעבור!
התפרצויות זעם לרוב (לאנשים נורמטיביים ובעיקר למתבגרים) נגרמים עקב חולשה של הקרום על החלק האמפולסיבי במוח.
אשמח לדעת מי כתב/ה אותו?
ואיפה ניתן להשיג?
ואם נותן פתרונות שמתאימים לבית מבורך?
ד"ר איליין ארון כתבה אותו (מתורגם מאנגלית) קודם כל מסביר את ההצפה שאנשים רגישים מאוד מרגישים, יש גם פתרונות וכיוונים. אני קניתי בסטימצקי.
קשה, קשה
מזדהה איתך מכל הלב
את מדהימה שאת כל כך מודעת ורוצה להשתנות, וכל כך מחפשת דרך
אני מבינה שהדרכת הורים וספרי חינוך לא עזרו, אני גם מנחשת שרק הוסיפו לך יסורי מצפון… ופסיכולוגית – לא כתבת איזה ועל מה, והאם הלכת לצורך הזה ספציפית או באופן כללי.
האם משהו מעיק עליך? האם את בתקופה קשה רגשית, ואת פשוט עמוסת רגשות שחייבים לצאת מדי פעם? אם כן, וזה נשמע לי הגיוני, אז תנסי להקל עליך, תבדקי איך אפשר לרענן את הנפש שלך ולדאוג שהנפש לא "תתפקע" על הילדים…
וכתבת כבר שהיית אצל פסיכולוגית, אבל לא פירטת, אז מרשה לעצמי לכתוב שטיפול רגשי יכול לעזור מאוד אם זה יושב על קושי רגשי…
דבר נוסף – את דואגת לעצמך? פיזית, את נותנת לך זמן ומקום? כי אני הבנתי שאני חייבת לאכול ולישון טוב בשביל להיות אמא טובה, שכשאני רעבה ועיפה וחסרת ויטמינים או ברזל אני מוציאה את זה על הילדים. זה קשה לנו לדאוג לעצמנו לפעמים, אנחנו אמהות מאוד טובות ששמות את הילדים במרכז, אבל אנחנו חייבות לשמור על עצמנו, גם בשבילנו וגם בשבילם.
תודה רבה על כל התגובות
אני הייתי אצל פסיכולוגית שנה שלמה רק בשביל זה, נתנה לי המון כלים שבשעת מעשה לא עזרו כלום, כי אין לי את הדקה הזו לחשוב מה יעזור לי אלא אני ישר מתפוצצת עליהם, אני בתחילה האשמתי את הבת שלי שהיא מאתגרת נורא (קש"ר), אח"כ ברזל, לפני לידה, אחרי לידה, עומס בעבודה ותמיד יש את מה להאשים.
אני ממש נותנת לעצמי זמן לתחביבים, שינה ואוכל נראה לי גם בסדר.
אבל ראיתי שנניח לא עבדתי-בחל"ד זה נהיה יותר רגוע אבל גם היו התפרצויות-תמיד עם סיבה, אבל אני לא מצדיקה את ההתפרצויות שלי, גם אם ילדה מתסכלת נורא, לא מגיע לה לשמוע שהיא נוראית, וילדה קשה.
וואי קשה, אני ממש מכירה לצערי:(
אוכלת ת'לב על מה ששחררתי,
נכון זה היה מעצבן אבל יכולתי להגיב כך או כך או כך
בזמן אמת לא מצליחה לעצור בעצמי!
אצלי ספציפית בעיקר מול מתוקה אחת מסוימת מילדיי
שתמיד זה מגיע לפיצוץ
אני כל כך מזדהה איתך!
שנים אני עובדת על זה, ועדיין…
מה כן עוזר לי –
הייתי בטיפול רגשי והיא ביקשה ממני לספור כמה פעמים ביום / בשבוע זה קורה בערך.
עכשיו כשנתיים אחרי אני מסתכלת אחורה ואני יכולה לומר שבס"ד המספר פחת משמעותית!
למה זה עוזר לי?
כי כשאני כועסת על עצמי שאני כועסת, אני כועסת בכפליים,
וכשאני מסתכלת על עצמי בחמלה, ואומרת –
נכון, כעסתי, צעקתי, אבל אני בהתקדמות, זה כבר הרבה פחות מפעם,
נהיה לי כח לעצור, לא לצעוק את המשפטים הבאים שכבר מוכנים לי על הלשון.
אני אומרת לעצמי – זהו, הצעקה האחת היתה מספיק ויותר, גם אם יש לי עוד הרבה מה להסביר, זה לא הזמן.
ואם אמרתי מילה פוגעת – כינוי גנאי – אני משתדלת להתנצל אח"כ, למרות שזה ממש קשה לי.
פעם כעסתי מאד על ביתי הגדולה שעשתה רעש כשניסיתי להשכיב את אחד הקטנים שלא רצה לישון.
אח"כ יצאתי איתה להליכה והסברתי לה שיש במח אזור שנקרא אמיגדלה –
כשהוא מזהה סכנה הוא נכנס לכוננות שיא של לתקוף, לברוח או לקפוא (שלושת ה-F).
בזמן זה המח החושב והמח הזוכר לא פעילים – האנרגיה של הגוף מופנית לאיברים האחראיים על ההישרדות.
לפעמים יש מצב של אזעקת שווא – האמיגדלה זיהתה בטעות סכנה, לדוגמא – מישהו בא להפריע לי בהשכבה המעייפת והמתסכלת,
עכשיו אני לא זוכרת כמה הילדה שלי נהדרת, עכשיו אני במאבק מוטעה, ללא הגיון – כי ההיגיון כרגע לא פועל.
מה עוזר להירגע?
אחד הדברים זה נשימות עמוקות.
הם נותנים למח שדר שהסכנה חלפה, החמצן חוזר למח, ואפשר שוב לחשוב בהגיון כיצד לפעול.
מעבר למה שרציתי להתנצל בפניה, זו היתה הזדמנות לתת לה קורס בויסות רגשי בהזדמנות ניטרלית, לא אחרי שהיא התפרצה.
מאד חשוב גם להיות מודעת לעצמך – למה כעסת?
מה מציק לך מבפנים שמתפרץ עכשיו על הילדים?
אולי את לחוצה / מתוסכלת / עייפה מאד / מקנאה וכו'.
בסיפור הנ"ל אני הייתי כל כך מתוסכלת מהילד שברח כל הזמן מהמיטה, ולחוצה מכל מה שיש לי להספיק לעשות בבית (ואולי גם קנאה סמויה בנשים שכן מצליחות לתקתק את הבית…) ,
וכל הרגשות השליליים האלו יצאו על הבת שלי המסכנה שהעזה להיכנס לחדר…
המודעות הפנימית הזו מאד עוזרת להנמיך את גובה הלהבות,
וגם אם זה לא מונע את הצעקה הראשונה, זה יכול לעזור לי לבלום מהר.
בינתיים הבנתי שכשאני בלחץ של זמן (להספיק נסיעה בין עירונית נגיד) זה קורה הרבה,
ואני מנסה להקדים משימות ופשוט למנוע כמה שאפשר מצבים של לחץ.
(לא תמיד אפשר 🙁 )
בהצלחה רבה!
מדהימה שאת! ממש התחברתי למה שרשמת, תודה!
מזדהה איתך גם לי זה קורה
יותר נכון היה קורה פעם הרבה יותר והיום פחות
גם הלכתי לטיפול, הרצאות הנחייות הורים למינהן
הרב יעקובזון – מומלץ
אבל מה שתכלס, זה קבלה עצמית בלי שיפוטיות, זה קשה מאוד
עדיין לא מצליחה לגמרי אבל השיפוטיות הזאת וההלקאה העצמית רק גורמים שזה יקרה יותר
כי זה סוג של משפריץ החוצה… אחרי שמנסים בכוח לעצור
תאהבי את עצמך עם כל העצבים האלו
כמו שכולם בחוץ אוהבים אותך
תעשי לעצמך הרבה סימולציות בראש איך את מגיבנ לעניין בסיטואציות מעצבנות. אפילו תעשי את זה לעצמך בקול. זה מאד עוזר
מכירה את זה גם לצערי..
מה שעזר לי מאוד!!!!!
זה מודעות לרגש הכואב שעולה לי
כי הילדים מעוררים בנו רגשות שהיו נמצאים כבר קודם.
ומולם הם עולים.
ממליצה לך ממה שעוזר לי כשקורה לך
משהו ובא לך לצרוח-
זה סימן להשים לב ולעצור לבדוק מה הרגש שעכשיו את חווה?
לזוז מהילד ללכת לחדר.ולחבק את עצמך ולתת מקום לרגש הכואב שעולה לך.
למשל שאת אמא לא טובה.לא רואים אותי וכ'ו
וממש להגיד לעצמך זה ממש כואב להרגיש כך.
אני איתך! אני לא יעזוב אותך עד שתרגעי..ממש לדבר אל הילדה הקטנה שבך.
ואחכ להזכיר לעצמך שאת אמא טובה בלי תנאי.טובה מעצם היותך הבת של ה'.
ואז תשאלי את עצמך מה יעשה לי עכשיו טוב? לשתות קפה,מקלחת…
וזה מרפא את הכאב ומרגיע מאוד ומאפשר להגיב לילד בצורה נכונה ולא מעורבבת רגשית.כי נתת מקום לכאב והבנת שהילד לא הסיפור אלא הכאב שהיה שם
עוד קודם מבקש יחס של חמלה.
בהצלחה!!
מאחלת לך רק שלוה ושמחה!!
כולנו אימהות וזה קורה לכולנו!
אנחנו משתדלות ומנסות וגם נופלות,
ועדיין בכל זאת הקב"ה בחר בנו לגדל את הילדים שלנו כי הוא יודע שרק אצלנו יהיה להם טוב!.
רוצה רק לשתף ואולי לתת לך רעיון-קורה לי שלפעמים אני מתפרצת על הבן(שבאמת מנסה אותי ללא הפסקה)ויוצאת מילה שאני מרגישה אשמות נוראיות,מכירה?
אני מודעת לזה שאולי הוא לא היה בסדר אבל הוא לא היה צריך לספוג את המילה/העונש וכו'-אבל הוא כבר קיבל אותה
מה אני עושה?
שהוא הולך לישון אני אומרת לו:"X, אמא אוהבת אותך,גם כשהיא כועסת היא תמיד אוהבת אותך כי אתה הבן שלי ואני שמחה שאתה איתי כי…(אתה עוזר לי הרבה/אתה שומר על האחים/אתה משמח אותי)היום התנהגתה קצת לא יפה והיה לאמא קשה ולכן היא עשתה את מה שעשתה ואני מבקשת סליחה"
אם טעיתי ואני מבקשת סליחה-זה לא מוריד מהכבוד שלי מול הילד!
אצלי בכל אופן הילד מחבק אותי ומתרפק עלי,ואני יוצאת בהרגשה שלא קלקלתי הכל-אלא גם הצלחתי לתקן קצת….
גם אצלי האתגר הזה… מה שעוזר לי זה לקחת תוסף של בי12. הוא קשור למערכת העצבים וכשלוקחים קבוע העצבים יותר רגועים (כמו חוט של גיטרה, כשהוא מתוח עושה רעש חזק …) ופחות התפרצויות. אני ממש רואה הבדל בתקופות שאני מקפידה לקחת, ההשכבות הרבה יותר רגועות
נכון מאד מאד
אמא שלי פסיכולוגית, ואחד התנאים הראשוניים שלה לפני קבלת מקרים מסוימים לטיפול, זה לקבל בדיקות דם אחרונות, לא יאמן כמה זה משפיע, ולפעמים בעיות שלמות נעלמות.
ו ה שכתבת על הבי 12 נכון מאד מאד גם מהיכרות אישית וגם מהמון בסביבה. תתעקשי עם הרופא שיתן לך- לא תמיד נותנים
למדתי על עצמי ,
שזה קורה בזמן של כאב פנימי.
כשהרגשתי שיש עלי עול בלתי הגיוני של מטלות
או כשאני עייפה ברמה קיצונית,
אם היה לי ויכוח עם בעלי
או כשהילד שלי מאכזב אותי..
ועוד כאלה..
ומה למדתי לעשות?
לזהות , קודם כל
שזה לא הילדים
אלא האכזבה/ העייפות/ התסכול/ המצוקה העכשווית שלי
השלב הבא:
לתת מענה קודם כל לעצמי.
ואח"כ לעבור לטיפול/להשכבת הילדים.
ולכן:
אני מעדיפה לשבת עם כוס קפה לפני שאני משכיבה אותם,
אפילו שהם יישנו מאוחר יותר
או למשל להיכנס לחדר שקט עם משהו מתוק
ושהבלגן יחכה.
קודם כל אני -רגועה ומסופקת
ורק אח"כ אני מטפלת במה שאני יכולה.
ומה שאני לא יכולה- אני לא עושה.
אני מעדיפה לא לחנך אותם/שלא יאספו את המשחקים/שהADHD שלי לא יתרחץ
והכי חשוב לשמור על עצמי מאוזנת ולהגיע לערב נינוחה.
אמא שמחה – לפני הכל.
אם היה אפשר הייתי עושה כמה לייקים. תודה.
מזדהה ממש