פרק 95: העבודה הכי גרועה שיש 

"גם אתה חושב שאבא ואמא אשמים?"

בצהרים ישב יחיאל עם הקטנים ועם שיר במטבח, והיא יכלה סוף סוף לחמוק לחדר כדי להתקשר שוב למוטי.

"אנחנו לא יכולים להאשים אותם בכלום." ענה אחיה.

"זה מה שאני אומרת."

"לא רק שאסור לנו לשפוט אותם, זה גם טפשי ולא הגיוני. אנחנו לא יודעים מה היינו עושים במקומם." מוטי היה נשמע מוטרד. "זה לא סותר שיש דברים שהיה כדאי לעשות אחרת."

"אז אתה בעצם כן אומר שהם היו צריכים לעשות דברים אחרת?!"

"מה זה אומר 'צריכים לעשות אחרת'. אני לא יודע מה הם יכלו ומה – דיני, למה את שואלת אותי?"

"מה 'למה'? משגע אותי איך שחזקי מדבר עליהם."

"הוא לא כל כך מדבר עליהם. הוא מדבר על טובה."

"ביג דיל. ממש הבדל."

"זה באמת הבדל. חזקי כואב על מה שהיה איתה. דיני, הוא אולי מדבר מדי חריף, אבל זה רק מתוך כאב. אל תפגעי ממנו. הוא גם עדיין בהלם מהפטירה הפתאומית של טובה."

"מי לא בהלם?"

"אנחנו כבר לא היינו בקשר קרוב איתה. זה שונה. את לא חושבת?"

"זכרנו אותה כל הזמן. אבא ואמא נגמרו מזה שהיא התרחקה. קשה להם הרבה יותר מאשר לחזקי. תהיה בטוח."

"ברור. זה לא סותר."

"לא סותר מה?"

"שטובה הייתה זקוקה לנו כל השנים הללו."

'התאומים של שיפמן צריכים להישאר אצלנו היום.' מספרת אמא לדיני בת השמונה כשהיא חוזרת מבית הספר. 'אמא שלהם ממש ביקשה. הסכמתי כי ידעתי שאת בטח תסכימי להעסיק אותם.'

'בטח שאני מסכימה.' דיני מניחה את הילקוט, מרוצה. ככה לנחום יהיה עם מי לשחק, וחוץ מזה, שהתאומים של שיפמן הם הילדים הכי חמודים בגן.

אחרי ארוחת צהרים מושיבה דיני את נחום ואת התאומים בסלון. היא שופכת את קוביות העץ הצבעוניות, ומניחה בסמוך גם את קופסת הפלסטיק האדומה. 'עכשיו אנחנו בונים בתים לכל האנשים שיש בקופסה. אני אראה לכם איך לבנות.'

דלת הבית נפתחת.

'מה הולך כאן, הגן עדיין לא נגמר?' טובה נכנסת, זועפת.

'התאומים נשארים אצלנו היום.' מסבירה דיני. מתח מטפס בה כאשר היא מניחה כמה אנשי משחק ליד התאומים של שיפמן וליד נחום.

'וואו, איזה נודניקים. למה אמא חייבת לעבוד בעבודה הכי דפוקה שיכולה בכלל להיות?'

'טובה!' משמיע חזקי מהספה. הוא בהפסקת צהרים עכשיו, וקורא עיתון. עוד מעט הוא יצא שוב לישיבה.

'נמאס לי לחיות בתוך גן ילדים.'

'בסדר, אל תדברי ככה על אמא.'

'עכשיו גם אתה מחנך אותי?'

'אני רק אומר לך.'

'לא בקשתי ממך להגיד לי.' טובה עוברת בין חלקי הקוביות שעל הרצפה. 'די כבר עם השיגעון הזה. לפחות אל תעמידו פנים שאמא עובדת במשהו נורמלי.'

'לכל עבודה יש את החסרונות שלה.' אמא עונה בקול מתוח. מסתבר שהיא עוד לא ממש הלכה לישון.

'לא כאלה חסרונות סתומים!'

'לא כזה נורא שיש ילדים בבית – ' אמא מתחילה להגיד בקול פגוע.

'אל תתייחסי.' אומר אבא לאמא. 'תהיי בטוחה שגם אם היית עובדת במשהו אחר, טובה הייתה מוצאת סיבות למה זו העבודה הכי גרועה שיש. היא רק רוצה להיות נגד.'

'אתה תמיד בטוח שאתה יודע יותר טוב ממני מה יש לי להגיד על מה!' מטיחה טובה.

'את מוכנה להפסיק כבר?'

'תפסיק לרדת עלי!'

'תתביישי לך! תפסיקי כבר להתחצף להורים!'

'תמיד אתה בטוח שרק אתה צודק!'

'מה אפשר לעשות שזו המציאות.' דיני מציצה באבא בחטף, העינים שלו מבריקות. הוא פונה לאמא. 'דבורה, אל תקחי ללב את השטויות שהיא אומרת. פשוט תפסיקי להתייחס. לא צריך להיכנס לוויכוחים המטופשים האלה בכל פעם מחדש.'

'כאילו שככה אמא כן מתייחסת אלי.' טובה מזיזה כסא ברעש. 'היא ממילא מצפצפת עלי לגמרי. כבר למדה ממך. אתה יכול להיות רגוע.'

'איך את מדברת!' אמא נראית נורא.

'אל תתייחסי אליה.' אבא אומר שוב לאמא. 'את מדי לוקחת ללב את הילדה הזאת. את לא רואה שהיא מדברת בלי הגיון?'

חיצים כבדים ממשיכים להתעופף מעל הראש של דיני, המצמידה חלקי קוביות עץ אלה לאלה בשביל התאומים של שיפמן, ובשביל נחום, שכבר לא משחק.

–

"מוטי, זאת טובה שהתחילה את העימותים בבית. כל הזמן."

"ולכן מה?"

"לכן האחריות עליה."

הוא נאנח. "דיני, אני לא מבין לאן כל השיחה הזו מובילה. את רוצה להגיד שרק טובה אשמה בהכל? אני לא יודע איך אפשר להגיד על מישהו שהוא אשם בתוך כל הדבר הנורא הזה. לא על טובה ולא על אבא ואמא. אני מצטער רק על עצמי שלא עשיתי כלום בשביל לעזור לה. אני כן חושב שהייתי צריך. אני לא אומר ולא חושב עליך כלום, ואני גם יודע שאבא ואמא עשו בשביל טובה כל מה שהם יכלו במשך הרבה מאד זמן."

"כל הזמן."

אחיה שתק.

"אתה חושב אחרת?"

"אני חושב שבסוף הם הרימו ידיים. אני לא אומר את זה בתור משהו רע עליהם, אבל אם את כל כך רוצה להבין מה היה, אז -"

"ברור שהם הרימו ידיים בסוף. הם באמת לא חפשו אותה, אחרי שהיא התעקשה כל כך להתרחק, ו-"

"התכוונתי לתקופה האחרונה שלה בבית, כשכל הזמן היו עימותים ושהם אמרו לטובה מילים קשות. חזקי צודק שאז כבר היה באוויר שטובה היא הבת הבעייתית בבית, שהיא מדברת בטיפשות, ושלא צריך להתייחס ברצינות לדברים שהיא אומרת."

"מה אפשר לעשות שזה באמת מה שהיה?"

"אולי כן היה מה לעשות. דיני, אני לא אומר את זה בביקורת על אבא ואמא. אני יודע שהם כבר היו שבורים ומיואשים, וזה גם לא היה כמו היום שיש מודעות וגם אפשר למצוא עם מי להתייעץ. אני אומר רק ברמת העיקרון, שזאת כבר הייתה ממש אווירת זלזול בה, כל הזמן. אני לא רוצה לדבר על אבא ואמא, אני מדבר על עצמי. הייתי בן ארבע עשרה כשטובה עזבה. אני רואה היום את מירי שלנו, היא רק שנה יותר. יש לה ראש על הכתפיים, והיא עוזרת מעצמה לאנשים מסביב. זה כבר גיל בוגר. אבל ביחס אליך זה באמת משהו אחר, היית ילדה, לא יכולת לעשות כלום."

"ממש עוזר לי לשמוע את המשפט הזה עשר פעמים."

"דיני."

"מה?"

"את לא נשמעת טוב."

"זה פשוט מטורף, הכל."

"נכון."

הוא שתק.

"כל הכבוד לך שאת ככה מתמסרת לשיר." הוא אמר אחרי כך.

"תגיד לי כשתדעו מה קורה איתכם, עם שיר." היא בקשה.

הוא לא ענה.

"תגיד לי ברגע שתדעו, בסדר?" היא שוב אמרה.

"האמת שהרגע הזה כבר היה."

"מה???"

"לא הספקתי להתקשר אליך, כי היו פה כמה דברים דחופים. התברר לנו – התבררו לנו דברים יותר מהר ממה שחשבנו שיהיה, ואני גם – ממש אכפת לי, דיני."

"אתם לא לוקחים אותה???"

"אנחנו לא יכולים. אני באמת מצטער, דיני. אבל אנחנו לא."

"למה???"

הוא התלבט לרגע.

"יעל לא רוצה שכולם ידעו, אבל היא אמרה שלך אני כן יכול להגיד."

"מה?"

"היא נכנסת עכשיו לשמירת הריון, להרבה זמן. אני ממש מצטער. את יודעת שרצינו לקחת את שיר, אבל זה לא מעשי במצב הזה."