פרק 66: להתקשר שוב

"נראה לי שנישאר כאן, אם לא יהיה מדי חם." היא אמרה ליחיאל, הייתה רוצה להשאיר את כולם עם עצמם, ורק לשבת עם יחיאל במקום כלשהו. "לאמא חשוב לדבר. נראה לי שזה לא לעניין שאני אלך באמצע כדי להיות איתך."

"ברור."

"אני מקוה שיהיה לנו מאוחר יותר זמן לדבר."

"גם אני." יחיאל נפנף ליונתן שקרא אליו מהמתקן הגבוה. "אלך לישון עכשיו. תעירי אותי לפני הסעודה. את לא עייפה?"

"האמת שכן."

"ריקי יכולה להיות עם הילדים, היא ממילא משחקת בחוץ. אולי תלכי גם את לישון?"

"יכול להיות שאחר כך." היא לא הייתה מצליחה להרדם עכשיו, גם אם הייתה מנסה. "אמא שלי מדברת על דברים שהיא אף פעם לא דיברה. זה יצא ממש פוגע אם אני אלך."

"אני מבין. טוב, להתראות בינתיים."

כשחזרה אל הספסל, ראתה את אמא תוחבת את המוצץ לפיו של ארי.

"כל הזמן עוד ציפיתי שהמרירות שלה תעבור." היא אמרה לדיני כאילו לא הפסיקו לדבר. "רק כשהיא התחילה ללכת עם שרוול קצר, קלטתי שיש פה משהו שבאמת משתנה, ושאולי הוא ישתנה לתמיד. אבל לא האמנתי שהיא תעזוב את הבית, שהיא תנתק איתנו קשר. לא עלה בכלל בדעתי שזה יכול לקרות."

"אתם עשיתם מה שיכולתם, אמא."

"כל פעם כשהיא התרחקה, הייתי בטוחה שעוד מעט היא תחזור, שהיא תרצה להיות בקשר. מאיזה מין הורים ילדה רוצה להתרחק?"

"אמא, זה לא בגלל מה שאתם."

"היינו צריכים להתנהג איתה אחרת." אמא היתה לכודה במחשבותיה, כמעט לא שומעת אותה.

חזקי היה צריך לשמוע את כל זה, לראות את הכאב האיום של אמא. אולי זה מה שהיה מזיז אותו מהשיפוטיות ההזויה של 'עשרים שנה שאף אחד לא מתקשר'.

"היא הגיעה הביתה יום אחד, כמה שנים אחרי שהיא עזבה. היינו כבר בבית החדש." אמרה אמא ונאנחה. "יש דברים שאת לא יודעת."

מסיבת הסיום שלה.

יום לפני כן.

מפגש פתאומי בחדר המדרגות.

משקפי שמש. שיער גולש על הזרועות.

'זאת התלבושת שלך? לא עיצוב מדהים.'

אופנוע מתרחק.

אבא שמוט על הכורסה, פניו ללא צבע.

אמא אפילו לא יודעת שהיא פגשה את טובה.

אולי לא יעשה לה טוב לשמוע את זה עכשיו, אחרי כל השנים, וכשהיא מלאה בכאב נורא שכזה.

"זה היה בתקופה שדברנו לפעמים בטלפון." אמרה אמא. "אמרתי לך שהשגתי את מספר הטלפון שלה דרך בעל האולם של החתונה של כרמית. הוא לא הכיר את המלצריות, אבל נתן לי את המספר של אחראי על העובדים. גם הוא לא ידע, כי טובה לא הייתה קבועה, והוא נתן לי מספר אחר. בסוף הצלחתי להגיע אליה."

"ודברתן?"

"היא ענתה לי, והיא לא כעסה שהשגתי את המספר שלה."

"ומה היה?"

"היא לא ספרה כמעט כלום, בהתחלה. אחר כך קצת יותר. לפעמים היא הייתה פתאום כועסת או מתפרצת, ואז מתרחקת, אבל אחרי שעבר קצת זמן, היא כן היתה עונה לי שוב. גם עם אבא היא דברה, לפעמים. ככה זה היה די הרבה זמן. ואז יום אחד היא אמרה שהיא רוצה לבוא לדבר איתנו."

"כשאני הייתי בכיתה ח'?" שאלה דיני. המילים מבעבעות בתוכה.

היא הייתה בכיתה ו', ז', וח', ולא ידעה על השיחות ההן. חשבה אז שאחותה נעלמה לגמרי.

"כן." אמא ענתה בלי לשים לב שדיני לא אמורה לדעת שטובה הגיע לבסוף לבקר כשהיא עצמה הייתה בכיתה ח'.

"חשבתי שהיא רוצה לחזק את הקשר, שהיא רוצה אולי להשלים, או להסביר את עצמה." המשיכה אמא. "בסוף היא באה כמו… זה לא היה נראה שהיא באה כדי להשלים. היא נראתה כמו…"

שער גולש בגוון נחושת.

חולצה ללא שרוולים.

לפחות את האופנוע אבא ואמא לא ראו.

"מה היה כשהיא באה?" שאלה דיני בעדינות.

"היה.. היה נורא." אמא כרכה את זרועותיה סביב ארי.

"היא רק רצתה להתרחק. היא… היא אמרה הרבה דברים. בסוף היא גם אמרה שהיא לא רוצה לשמור יותר על קשר."

דיני הסיטה קווצת שיער מהפאה. אף פעם לא שמעה את אמא מדברת ככה.

נראה שהיא זקוקה לזה, להוציא קצת מכל מה שכלוא בה.

היא חפשה את המילים כדי להמשיך את השיחה.

"אפשר להבין שמאז לא דברתם, אם היה כל כך לא טוב כשהיא הגיעה."

הנה לחזקי התשובה על עשרים השנים.

"כן דברנו מאז. פעם אחת. אני התקשרתי אליה." אמא הביטה בה לרגע. "אחרי שריקי שלך נולדה התקשרתי לטובה. לא האמנתי שבאמת יכול להיות שהיא רוצה להיות רחוקה כל כך הרבה זמן, שהיא לא רוצה לדעת כלום מהמשפחה, שהיא לא תרצה לדעת שיש לך בת. אז התקשרתי."

"ומה היה?"

"היא צרחה עלי." אמא בלעה את רוקה במאמץ. "ממש צרחה. אמרה שהרסנו לה את החיים. שרדפנו אותה במקום לעזור."

יחיאל סוחב את התיק מבית החולים. היא עולה בזהירות כשהתינוקת הרכה בזרועותיה, מסוחררת מהתרגשות. היא אמא. הם הורים.

אבא פותח את הדלת. 'ברוכים הבאים!'

היא מחייכת לאבא, נכנסת, מחכה לראות את אמא שאמורה להופיע בכל רגע.

שניהם מתיישבים בסלון.

אבא מגיש להם מים קרים מהמקרר. אחר כך מציע להם להכנס לחדר, שמוכן לקראתם.

יחיאל פונה לשם, והיא אחריו.

המיטות מוצעות, עריסה לבנה לצידן.

השולחן מאובק, וחוץ מהעריסה אין בחדר שום רמז לחגיגיות.

אמא מגיעה לחדר אחרי דקות ארוכות. מציעה להם לטעום משהו. היא נראית מרוחקת, אולי נרגזת. כשהיא מרימה בזרועותיה את התינוקת בת היומיים.

דיני נשכה את שפתה התחתונה. אחרי יומיים אצל אבא ואמא יחיאל שאל אותה אם נראה לה שהם מכבידים מדי על ההורים. היא ענתה לו שההורים שלה בטוח שמחים לנחת, לא מבינה בעצמה מה קורה, תוהה האם היא או יחיאל פגעו בדרך כלשהי באחד מההורים, האם הם אמרו משהו שלא במקום.

לא העלתה בדעתה שגם הפעם מה שקורה הוא בגלל טובה.

"היא אמרה שבגלל שסלקנו אותה מהבית החיים שלה נהרסו." שמעה את אמא, "היא צעקה שהיא לא תסלח לנו לעולם."

דיני החזיקה במאמץ את מה שאיים להתפרק בתוכה. "אמרת לה שלא סלקתם אותה?"

"כן, אמרתי לה גם שתמיד חיכינו לה שתחזור, שרק רצינו לעזור לה. היא רק צעקה וצעקה. זה.. זה היה נורא." נראה שסחרחורת תוקפת את אמא. "אם הייתי יכולה… אם הייתי יכולה לדבר איתה עוד פעם אחת."

דיני לקחה ממנה בעדינות את ארי.

שושי, יונתן ואילה, הסתדרו ל'רכבת' על המגלשה הגדולה. יונתן קרא לה לראות.

"מהמם!" שמעה את עצמה קוראת אליהם, ליבה יוצא אל אמא.

אמא רק בהתה, נראה כאילו נכנסת לבועה של מצוקה.

דיני חפשה את המילים. "זאת הייתה הפעם האחרונה שדברתן?"

"רציתי להתקשר אליה שוב. אבא אמר שאם היא רוצה להיות ככה, אז אין משהו שאנחנו יכולים לעשות. הוא אמר שזה ממילא לא יעזור, שאין לנו מה לעשות. רציתי להתקשר, אבל הוא.. הוא בשום אופן לא הסכים."