פרק 47: טיפות של חיים

השרוול של שיר היה רטוב מדמעות. דיני הרפתה מהחיבוק רק לרגע, כדי להוציא מהארון חבילת טישו נוספת. גם עיניה שלה כבר נפוחות מבכי.

היא אחזה בעדינות בידה של שיר המתייפחת. "בואי נלך לשבת."

חזקי כבר לא בכה. כעס נורא היה בעיניו כשהוא התיישב על כסא האבלים הלבן. "איך נתת לאבא לעשות את זה?"

"אל תדבר ככה על אבא."

"תאמיני לי שאני לא אומר פרור ממה שיש לי להגיד."

שיר מררה בבכי. דיני חיבקה אותה בידיים רועדות. השיחה הזו לא צריכה להיעשות לידה, אבל הם לא יכולים להניח אותה וללכת לחדר אחר.

"אם אתה לא היית מסתיר, כל זה לא היה קורה."

"אני – דיני, אין לך מושג על מה את מדברת!"

"יש לי מושג שיש לי שני הורים מרוסקים שעברו גהינום בעולם הזה. אתה יושב פה ושופט אותם, בזמן שאתה בעצמך הוספת לסבל שלהם."

"למה לא הודעתם על האסון, כמו כל משפחה נורמלית?"

"אבא חשב שיצטרכו לדחות את החתונה, ויחיאל – "

"ואם אח אחר היה נהרג?"

"חס וחלילה." היא אמרה מיד.

אחיה המשיך בלי לעצור. "אם אח אחר היה נהרג, גם כן אבא היה דואג לחתונה?"

אם אח אחר היה נהרג, חלילה, כולם היו יודעים, כי אף אח אחר לא בעט כך באבא ואמא, לא גרם להם להיות זקנים בנפשם כבר בשנות הארבעים.

אח אחר לא שבר את אבא ואמא בהתייחסות הנוראית שלו. אח אחר לא השיב בריחוק על אהבה בלי תנאים. אח אחר לא החזיר ניכור על שנים של הבלגה וסבלנות ומאמץ להתקרב.

—

"השגתי טלפון של גמ"ח דירות להחלפה." אמא אומרת בעליזות.

"מה זה אומר?" חוקר מוטי.

"משפחות שרוצות להחליף דירה לבין הזמנים. הגמ"ח עוזר לתווך בין משפחות מערים שונות."

"ניסע לכמה ימים?" בבת אחת מוטי נעשה נרגש. "לאן?"

"נראה איפה נמצא. אבא רוצה בטבריה."

יו. טבריה! דיני בת השבע מרימה את הראש מהרקמה בחוטי צמר, הרקמה הראשונה שאמא קנתה לה.

תמיד הם לא נוסעים לטיולים כאלה רחוקים, ואף פעם לא נסעו לכמה ימים. אמא אומרת שאין לה כוח להחליף דירות, מספיק היא עובדת כל השנה קשה עם הגן. בחופש היא רוצה שבאמת יהיה חופש, זה מה שהיא אומרת. חוץ מזה, שאבא נמצא בבית המרקחת כמעט כל יום, גם בבין הזמנים.

"משפחות מטבריה מסכימות להחליף עם בני ברק?" מברר מוטי.

"נוסיף כסף, כמה שיהיה צריך."

טובה יושבת על הספה, בלי לעשות כלום. דיני חשה במעומעם שאמא מחכה שטובה תגיד משהו, שתשמח. כל יום יש מריבות עם טובה. טובה היא זאת שמתחילה, מתחצפת כל פעם. אבא כועס עליה בחלק מהפעמים, ולפעמים משכנע שלא צריך להתייחס אליה ולא צריך להיעלב. אמא מנסה להרגיע אותה ולשכנע ולהסביר, ורק לפעמים היא צועקת על טובה. שום דבר לא עוזר.

כנראה גם על הנסיעה הזאת אבא ואמא החליטו בשביל שטובה תהיה מרוצה.

"איזה כיף." היא בעצמה אומרת לאמא, הלוואי שבאמת יהיה כיף, אפילו שטובה תהיה.

"ישלחו לנו עוד מעט בפקס רשימות של משפחות, ונוכל להתחיל להתקשר ולברר."

"יש. יש." מוטי מאושר.

"מה הענין פתאום לנסוע?" טובה משמיעה מהספה.

כאילו משהו נופל בתוך הגוף של דיני.

בסלון יש רגע אחד של שקט.

"מה זאת אומרת 'מה הענין'?" הקול של אמא משתנה בבת אחת. "שנה שעברה את ביקשת מאד ש-"

"יהיה שם טפשי כמו בבית."

"תפסיקי להרוס הכל!" מוטי מתעצבן.

"אתה מתלהב כאילו נוסעים להרי האלפים."

"אפשר לעשות שיט בטבריה, ולטייל, ו-" מתחילה אמא.

"אני יודעת שהכינרת נמצאת ליד טבריה. את זה כן לימדו אותי בכיתה ג'."

אמא נראית חסרת אונים. בכי גדול עולה בגרון של דיני, היא מחזיקה אותו בפנים.

"אתה מתלהב כמו תינוק בלי שכל." אומרת טובה למוטי.

"טובה, די." אמא מבקשת.

"אל תשימו לב אליה." אבא נכנס לסלון. ודיני מבינה שהוא שמע את השיחה. "היא מדברת בלי הגיון."

"איזו דרך קלה לפתור את כל הבעיות." אומרת טובה בציניות.

"די כבר עם זה," קולו של אבא עולה, "די כבר להיות נגד כל דבר טוב שאנחנו עושים פה בבית."

"אז אולי תלמדו מה זה באמת לעשות טוב!"

"תפסיקי להתחצף!" כועסת אמא.

"אני אתחצף כמה שבא לי."

888

דיני ניגבה את לחייה הרטובות. עכשיו חזקי שואל על 'אח אחר', כאילו השנים האיומות ההן לא היו. ההתרחקות העיקשת שבאה אחריהן, הדם של אבא ואמא שנשפך.

המילים בערו בה.

זרועותיה עוד חבקו את אחייניתה.

אסור ששיר תשמע דיבורים כאלה על אמא שלה.

דיני החוותה עליה בעיניה. "אל תהרוס את קצת האמון שיש. בשבילה."

"אי אפשר להרוס יותר ממה שכבר הרסתם."

ליבה הלם. היא הביטה בעיניו. "אפשר להרוס יותר."

*

הטלפון רטט כשהוא היה באמצע דיון עם החברותא.

זו תזכורת שהוא שם לעצמו.

שזיף!

פעם חמישית שיש לו את התזכורת הזו. בכל פעם משהו קריטי אחר גורם לכך שדיני לא יכולה לערוך אפילו את השיחה הקצרה הזאת. הוא צריך להתקשר בעצמו לפליישמן וזהו זה, להסביר שדיני יושבת שבעה ושהיא תתקשר אחר כך. רק שלא יתברר לו שזה כבר לא רלוונטי. דיני ממש זקוקה לעבודה הזו.

רגע, איך בעצם דיני לא התקשרה אליו עד עכשיו?

הם סכמו שהוא ייקח אותה לבית ההורים כשאחד האחים יגיע. לפני קרוב לשעה היו כולם בדרך. ישראל ויוכבד היו אמורים כבר מזמן להגיע מאלעד. ובעצם גם חזקי ונחום היו אמורים להספיק, הנסיעה ממודיעין עילית לא אמורה לקחת עכשיו יותר.

גם אם התעכבו – דיני בוודאי זקוקה לו עכשיו, הוא תכנן לחזור באמצע הבוקר. למה דיני לא מתקשרת?

"אני צריך ללכת עכשיו." הוא התנצל לחברותא.

יצא מבית המדרש, וחייג.

*

"אני הולכת לרגע. זה יחיאל."

היא הניחה בעדינות את שיר על הכסא הנמוך.

בחדר שינה סגרה אחריה את הדלת. "אל תשאל מה קורה פה."

שוב פרצו ממנה הדמעות.

*

"זה טירוף מוחלט." הוא פתח את דלת הרכב, המום כולו. הוא לא היה מאמין על חזקי.

דיני עוד התיפחה.

אף פעם לא שמע אותה כך.

"תקשיבי, דיני. את לא אשמה בכלום. אנחנו לא אשמים. אל תפגעי מחזקי. הוא בהלם והוא נסער ובעצם הוא זה שעשה פה טעות נוראית. יכול להיות שבגלל זה הוא מתנפל עליך. הוא מתוסכל ממה שהוא בעצמו עשה."

היא בכתה.

הוא הכניס את המפתח לסוויץ' והתניע. "אני בדרך הביתה. דיני, אל תקחי את חזקי ככה קשה. אין לו זכות להאשים אותך בשום דבר."

*

הראש שלה כואב, היא בעצם לא שתתה כבר שעות.

פתחה את הדלת, קולטת את הקולות מהסלון.

היפחות של שיר נקטעו מדי פעם, לחישות נשמעו.

זה חזקי שלוחש?

שיר???

יכול להיות שהיא מדברת שם?

הלחישות שקטות כל כך, שהיא לא מצליחה לזהות.

זו יכולה להיות שיר. הגיוני שההלם במפגש עם חזקי שחרר ממנה את הבכי. אולי עכשיו גם את המילים.

שוב לחישות.

זה כן נשמע חזקי. לא שיר.

אבל יש סיכוי ששיר אכן תדבר איתו.

אם היא עצמה תגיע עכשיו לסלון, זה עלול להרוס. שיר מן הסתם צריכה עכשיו את הפרטיות עם חזקי. את תחושת הבטחון שהיא נמצאת רק עם מי שמכיר אותה.

דיני חזרה לחדר וסגרה אחריה את הדלת.

ממתי חזקי היה בקשר עם טובה?"

הבובה המשופשפת הזאת, יש אותה לשיר כבר שנים.

איך חזקי הרשה לעצמו לשתוק כל הזמן???

אם טובה המשיכה עם ההתעקשות הלא הגיונית שלה על ניתוק קשר, חזקי יכול היה לפחות לספר לאבא ואמא.

שברון הלב הנורא שלהם. אין יום שבו הם לא חושבים על טובה. זה ברור לה.

חלקיק של נזק לא היה קורה לטובה, אם חזקי היה מספר.

ואילו לאבא ואמא – אחיה יכול היה לתת כמה טיפות של חיים.