היא חשבה שבלילה לא תצליח להירדם מרוב מתח, אבל כנראה שזה קרה מהר, כי רגע אחרי שהלכה לישון, שמעה את השעון המעורר.
היא צריכה לקום, לארגן את הילדים, לשלוח אותם ללימודים, להתאמץ שוב ליצור תקשורת עם שיר, להתקשר לאבא ולאמא כדי לשאול אותם האם הם רוצים להודיע לכולם בעצמם, או שהם מעדיפים שהיא תעשה זאת.
זרועותיה היו כבדות.
יחיאל קם ליטול ידיים וראה שהיא ערה
"בוקר טוב." הוא אמר בלי חיוך.
"בוקר טוב." אחרי שהתחתנו, לקח לה זמן ללמוד שהרבה פעמים יחיאל נראה רציני מאד סתם כך מתוך אופי ושכשהוא מוטרד או ממוקד במה שעליו לעשות, הוא עלול גם להיראות זעוף. זה לא אומר שהרגשות שלו כלפיה הם לא טובים.
עשרת אלפים פעמים היא הזכירה זאת לעצמה מאז. עכשיו הפעם העשרת אלפים ואחת.
יש כל כך הרבה דברים שהוא כן, ולרצינות שלו יש גם צדדים טובים.
בעיקר צדדים טובים.
שמעה אותו ניגש לחדרים, מעיר את הבנות ואת יונתן.
עוד מעט כבר לא תהיה לבד בתוך כל זה. אחים שלה יבואו ויהיו חלק, גיסותיה.
אבא בקושי הצליח להוציא את המילים כשסיפר להם, לה וליחיאל. אין סיכוי שהוא ירצה להודיע לילדים בעצמו.
ואמא?
היא לא לגמרי מצליחה להבין את אמא בימים האלה. לא יודעת לשער מה היא תרצה.
הרגישה כאילו משהו מסתובב בתוך ראשה. היא אפילו לא התרוממה עדיין מהמיטה. זה נורמלי להיות מסוחררת בשכיבה?
טפיפות רגליים קטנות מהפרוזדור. אילה.
"אמא." אילה חייכה באושר כאשר ראתה את דיני מושיטה לה ידיים וטיפסה על המיטה.
דיני חיבקה אותה, התלתלים הרכים נוגעים בלחייה.
מחדר הילדים שמעה את ארי משמיע קולות.
הוא צריך בקבוק, וטיטול, ושילבישו אותו.
היא חייבת להתחיל את היום. אין בה טיפת כוח.
ארי התחיל ליבב.
נו, היא חייבת. תקום ותכין לעצמה כוס קפה מתוק, אולי זה יעזור כדי שתעבור לה הסחרחורת.
חיבקה את אילה עוד רגע ארוך, שואבת נחמה מהמתיקות הנשפכת והאהבה הלא מסובכת.
אחר כך קמה.
"לישי אל תודיעי." אבא נשמע החלטי למרות השבר שבקולו. "שהוא יוכל להשתתף היום בשבע ברכות הראשון שלהם. מספיק שמחר הוא ישמע."
"אני מקוה שזה יסתדר." היא אמרה בעדינות. "ישי דאג שלא הגעתם לחתונה. יכול להיות שהוא יתקשר היום להבין מה קרה."
"אז תגידי לו שוב שאנחנו מרגישים לא טוב. זה רק עוד יום אחד. מחר תסבירי לו."
מחר היא כבר לא אמורה להיות לבד בסיפור הזה, שמישהו אחר יספר לישי.
אצבעותיה רעדו על המקשים כשהיא חייגה לחזקי.
אין מענה.
חזקי לא עונה כשהוא בכולל?
לא יכול להיות שהוא לא יענה לה, אחרי אתמול. הוא כמעט הגיע באמצע החתונה כדי לראות מה קורה עם אבא ואמא.
בעצם, כולם חזרו אתמול מאוחר מחתונה, ואצלי חזקי וציפי יש גם את הבלגן של המשפחתון על הבוקר. כנראה שחזקי עדיין בתפילת שחרית.
מוטי.
"דיני, הכל בסדר? מה עם אבא ואמא?"
לפי ההד שבקול הבינה שהיא על רמקול.
"אתה בנהיגה?"
"כן."
"עוד מישהו איתך ברכב?"
"לא."
"אתה יכול לעצור רגע בצד כדי לדבר?"
"אני שומע אותך טוב. את לא שומעת אותי?"
"אני שומעת, אבל אני רוצה לדבר איתך כשאתה לא בנהיגה."
"מה הענין?"
"זה משהו רציני. אני לא רוצה לדבר איתך תוך כדי שאני נוהג."
"וואו, דיני. בכזו דרמטיות זה נשמע כאילו מישהו מת."
היא אחזה במשענת הכסא הלבן.
"דיני?" הקול שלו נהיה חרד פתאום.
"מה?"
"אבא ואמא בסדר?"
"כמו אתמול בערך."
"יו, הפלת לי את הלב. כמעט עשיתי פה תאונה."
"למה?"
"אני אומר לך שאת מדברת כאילו מישהו מת, ואת לא עונה. אין לך מושג מה עבר לי בראש!"
"הבנתי."
"מה קורה?"
"זה לא אבא ואמא. אני –" זה לא נורמלי שהיא הולכת להגיד לו בטלפון, אבל מה היא יכולה לעשות? "תחזור אלי כשאתה יכול לדבר לא בנהיגה. בסדר?"
"הנה, רגע. אני כבר עוצר."
"עדיף שתתקשר מהבית."
"למה?"
"אולי יהיה לך קשה לנהוג אחר כך."
"אני לא הטיפוס הזה."
"זה לא קשור לטיפוס."
"טוב, טוב, אני עוצר פה בחניה, ואני קרוב לבית. אל תדאגי. אני יכול גם לחזור מכאן ברגל. חכי רגע."
דיני כרכה את זרועה סביב שיר, שישבה על ברכיה.
אחייניתה לא הגיבה למגעה.
מה היא מבינה מכל הדיבורים שסביבה?
היה עדיף שתדבר לא לידה, אבל אין לה ברירה.
"מה קרה?" היא שמעה את מוטי, כבר לא ברמקול.
"זה בקשר לטובה." רק במאמץ הצליחה לשלוט בקולה.
רק תקתוק המחוגים נשמע.
"מוטי?"
שום קול לא מעבר לקו.
"מוטי?" חרדה גאתה בה בבת אחת. היה אסור לה לספר לו כשהוא לבד, ועוד ברכב. "מוטי!"
"לכן לא באתם אתמול."
קולו היה שונה לגמרי עכשיו, קול סדוק שלא הכירה. "לא. לא. לא."
"הייתה לה גם בת שלא ידענו עליה." היא אמרה לישראל. הפעם וידאה בתחילת השיחה שהוא בבית. למרבה המזל גם יוכבד הייתה בבית.
"בת?" הוא עדיין נשמע הלום, כמו בתחילת השיחה.
"ילדה. היא נמצאת אצלי עכשיו."
חייכה לשיר. שיר רק הסתכלה בה בפנים רציניות.
"היא נמצאת אצלך?"
"כן, ילדה מתוקה בת שש. קוראים לה שיר."
"שיר?"
"כן."
"היא אצלך? את לקחת אותה?"
"לבינתיים."
"איפה האבא? הבעל של טובה?"
שיחה ממתינה מחזקי. הוא חוזר אליה.
"לא בארץ." היא ענתה לישראל.
"לא בארץ?"
"ישראל, תקשיב לי. אמורים לשבת שבעה אצל אבא ואמא, וכדאי שכולם יבואו כמה שיותר מהר. אתה יכול לצאת מיד?"
היא סיימה עם ישראל, והתקשרה שוב לחזקי.
עכשיו שיחה ממתינה אצלו.
אז לנחום.
"מה שלומך?" אביגיל ענתה לשיחה. ברגע נשמעו יבבותיה של שירה התינוקת. "כל כך דאגנו לכם אתמול. מה קורה? מה שלום ההורים?"
"בערך כמו אתמול."
"היינו ממש מזועזעים לשמוע שהם מרגישים פתאום כל כך רע."
"כן, נכון."
דיני היטיבה את תנוחתה של שיר עליה.
נחום היה בן שלש כשטובה עזבה את הבית, הוא כנראה לא זוכר ממנה כמעט כלום. הוא רק ספג את הצער והכאב והשבר שהיא השאירה אחריה, הוא גדל בבית אחר מזה שהאחים הגדולים שלהם גדלו בו.
אין לה כוח להנחית עליו עכשיו את הצער הזה.
שהיא תספר לאביגיל ותגיד לה לומר לנחום?
יותר נכון שאחיה ישמע את זה ממנה.
"נחום נמצא?"
"כן, הוא רק לא יכל להרים לרגע, לכן עניתי במקומו. שניה."
צליל של שיחה ממתינה. חזקי.
"דיני?" נחום היה על הקו, נשמע קצת בקושי בגלל היבבות של התינוקת שנעשו רמות יותר. "מה שלומך?"
"די בסדר. אני צריכה לדבר איתך רגע על משהו רציני."
"כן, אני מקשיב."
"תשב. בסדר?"
"בסדר." התשובה שלו הגיעה באיחור של רגע.
ליבה של דיני הלם. "זה בקשר לטובה."
"שניה." נימת הדיבור שלו השתנתה בבת אחת. "חכי רגע."
היו כמה שניות של שקט מעבר לקו, היבבות הלכו ונחלשו עד שלא שמעה אותן כלל. אחיה כנראה מתרחק עם הטלפון לחדר אחר.
"מה יש?" הוא שאל אחר כך, קולו לחוץ.
שיחה ממתינה נוספת מחזקי.
"קרה לטובה משהו לא טוב." היא אמרה לנחום.
"מה?"
"הייתה לה תאונה."
"מה קרה לה?"
"היא נפצעה קשה."
"מתי?"
"במוצאי שבת."
"מה קרה לה?"
לרגע, הייתה לה תחושה כאילו מישהו אחר מדבר, לא האח שהיא מכירה.
"היא נפצעה קשה מאד."
"היא נפטרה?"
זה לא נורמלי שהיא עושה איתו את השיחה הזו בטלפון. "אתה יושב?"
"כן. היא נפטרה?"
"כן."
"מתי הלוויה?"
"הלוויה כבר הייתה, ביום ראשון, לכן אבא ואמא ואנחנו לא הגענו לחתונה."
ממתינות רצופות מחזקי.
"לא יכול להיות." שמעה את נחום אומר במין קול מוזר.
"כן, גם אני בהלם." היא אמרה. "אבא לא רצה שידעו, כדי שהחתונה תהיה כרגיל. היום אמורים להגיע לשבת שבעה, אצל אבא ואמא."
שיחה ממתינה מיעל.
ושוב מחזקי.
"כדאי שתצא כמה שיותר מהר. היה לאבא ואמא קשה להיות לבד מתחילת השבוע." וגם לי. "נחום, יש עוד משהו חשוב שאני צריכה להגיד לך."
"מה?" קולו כאילו הגיע ממרחק.
"הייתה לה בת."
"למי?"
"לטובה. הייתה לה בת שלא ידענו עליה. ילדה מקסימה בת שש. היא נמצאת אצלי עכשיו."
שום תגובה לא הגיעה.
כאילו איפשהו מאחורי הקו, הלך אחיה הצעיר לאיבוד.
! תציצי בעמוד הקופונים שלנו, ולכי להתפנק לחג : )
52 Responses
אוהיי, לא נשמתי כמעט כל הפרק!
שרי, איך את עושה את זה כזה אמיתי בדיוק מהחיים?
את אלופה! שתדעי!
דיני הזו מחוקה
לגמרי
אין לה שום רצונות, החלטות,
הכל מה ההורים רוצים,
היא נגמרת לגמרי – מתה..
למה היא לא שולחת את האחים שלה שידברו עם ההורים, שישמעו אחד מהשני, למה היא לוקחת על עצמה את כל התפקידים בעולם???
את צודקת.
היא כמו מכונה.
אבל קיימים אנשים כאלו שמרגישים שאם הם לא יטפלו/ידאגו/יעשו/יכילו אחרים וכו' אף אחד לא יעשה את זה.
לדעתי הם פשוט מתנתקים מהרגש באותם זמנים,אבל אח"כ הם בעצמם צריכים עזרה…..
למה להסתכל שלילי?
דיני עושה כמיטב יכולתה לכבד את הוריה.
אולי היא גם דואגת להוריה.
זה תפקיד איום ונורא להודיע כאלו בשורות, ואם ההורים מבקשים ממנה אולי הם באמת לא מסוגלים?
קשה לה, נורא לה, היא מתאמצת מעל ומעבר.
למה להגדיר את זה כמכונה, או כמי שרוצה לשלוט? עצוב לי מהפרשנות הזו.
כי את לא מבינה את ההשלכות של התנהלות כזו
היא קורעת את עצמה פיזית ורגשית
פוגעת בעצמה
בשלום בית שלה
באמהות.
היא לא פנויה לדאוג למה שהיא צריכה לדאוג באמת.
זה התנהגות מאוד מסוכנת ולא בריאה
מסימה איתך ולא עם דבי שהגיבה אחרייך.
יתכן שהיא עושה את זה מתוך מקום של כח ועוצמה שזה מה שהיא צריכה לעשות. אך ברור שבמצב הזה היא תשמע כך. האדם הכי חזק היה לו קשה.
אבל ברגע שהיא הודיע לאח אחד,
היא צריכה לבקש ממנו שהוא יודיע לכולם.
היא לא היתה צריכה לעשות זאת ולהיקרע נפשית.
לא הייתי מגדירה אותה כמכונה, אבל ישנם אנשים שפועלים מתוך צריך וצריך וצריך, בלי לתת מספיק מקום לרצון האישי שלהם.
לא מודדים כמה בנ"א מתעלם מהרצון האישי שלו לפי המעשה בפועל אלא לפי המניע לפעולה, כלומר אם דיני מתקשרת להודיע לאחיפ שלה או לא עושה זאת, לא לפי זה אפשר למדוד אם היא מקשיבה לרצון שלה אלא לפי השיקולים שגרמו לה לעשות זאת. אם הסיבה שהיא עושה זאת כי היא מרגישה שאין ברירה, הר ההורים שלה לא מסוגלים, אז מי יעשה את זה?? אז היא לא נותנת שום מקום לרצון שלה, אבל אם חלק מהשיקול היה הקושי שלה לעשות זאת מול ההבנה שזה רצון ד' כעת, אז היא מודעת לרצון שלה ומכניעה אותו לרצון ד'.
התוצאה היא אותה תוצאה אבל החויה שונה, הבחירה היא אמיתית, וכשהיא לא מתעלמת מעצמה היא תדע לתת מקום לקשיים שלה מול הסיפור. לעומת חלילה ההיפך, אם מתעלמת מהרצונות והרגשות שלה – יכול להוביל למקומות ממש לא טובים…
יש טיפוסים מרצים, אולי דיני שייכת אליהם… וזה ממש לא מכונה, מכירה מקרוב.. אם מישהו מהאחים היה מציע לה עזרה ואומר לה "רוצה שאני אעדכן את X?" היא מן הסתם היתה נענית בתודה, אבל לבקש מעצמה.. זה קשה. (כמה פעמים יחלתי להצעות מהסוג הזה.. וכשהם לא הגיעו נאלצתי לעשות בעצמי.. ואני לא טיפוס מנהל או שתלטן ממש לא, ההפך, טיפוס כנוע שאוהב ראש קטן.. ) מרצה את ההורים, שלא יהיה להם קשה וכו', מרצה את האחים שלא יקבלו את זה קשה וכו', מרצה את שיר שתרגיש טוב ובטוח…נכון שזה בא על חשבונה אבל זה האופי והוא לא נולד היום.
תודה על הסיפור המרתק והנוגע!! כתיבה מיוחדת ואנושית במיוחד!!
אני חושבת אחרת.
יש משהו בלספר סיפור משמעותי כזה לאחרים.
לשמוע את התגובות הראשוניות למשמע הבשורה, יש בזה מן החוויה.
(אולי החוויה להיות במרכז האירוע, ואולי זה יכול להועיל לעכל את הדברים)
בכל מקרה, בכלל לא בטוח שהיא עושה את זה כדי לרצות. אולי זה מה שטוב לה.
התגובה שלך מושלמת
ממש כמו שכתבת. תלוי מאלו מניעים היא עושה זאת. והגדרת מאד יפה.
להיות מחוקה או לא זה בעיקר עניין של בחירה
לא שמעתי שום אזכור על זה שהיא עושה דברים כדי לרצות אחרים
היא עושה דברים כי צריך, נקודה.
נכון, זה קשה לה, קשה מאד מאד.
אבל אני הייתי מגדירה אותה יותר כגיבורה מאשר כמחוקה.
להפך, היא מרגישה ומודעת לרגשות שלה, מבינה את עצמה ואת הסביבה.
וממשיכה לתפקד בגבורה את מה שאף אחד אחר לא יכול לעשות במקומה כרגע.
מסכימה עם רחל לגמרי
יש זמנים שאתה פשוט עושה את המקסימום שאתה יכול
מה רציתם שהיא תעשה כדי לא להיות מחוקה לדעתכן?
שתבקש מאחים שלה שיעדכנו אחד את השני
לגיטימי ביותר!
ואני לא נכנסת לדיון של לעשות מבחירה או מרצון, רואים מהסיפור שהיא טיפוס מאוד מרצה!
אין לה גבולות בקשר עם ההורים, הכל מעורבב שם.. וסורי אבל נשמע שלאמא יש תלות חזקה בה, שזה ממש לא בריא
וגם אני קראתי בלי נשימה. שכחתי לכתוב…
איזו הקלה שהיא סוף סוף יכולה לשתף!!
סיוט מה שהיה עד עכשיו
כותבת מאוד יפה ונוגע!
מרתק ומיוחד!! מעניין לקרוא את התהליך שהיא עוברת, היא גם תבין בסוף אם ההתנהלות שלה הייתה לא נכונה…
יש כמה שורות שחסומות בנטפרי, אולי מישהי יכולה ללכתוב פה על מה מדובר? או לכתוב עם רווח בין האותיות שלא יחסם?
טפיפות רגליים קטנות מהפרוזדור. אילה.
xxxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxx xx xxxx xxxxxx xx xxxxx xxxxxx xx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxx
מחדר הילדים שמעה את ארי משמיע קולות.
הוא צריך בקבוק, וטיטול, ושילבישו אותו.
אמאלה
פעם עשירית שאני קוראת את הסיפור
אולי היה עוד שבריר של מילה שהפסדתי ואני אמצא פתאום, חחח
נוגע ללב, אמין ומיוחד!!
רק אותי עיצבן הקטע עם הממתינה מחזקי?
היא מוכנה כבר לעבור לממתינה שלו למען השם?!
למה היא ממשיכה במסע הטלפונים שלה בלי לשמוע מה יש לו לומר, אולי זה משהו קריטי?
בטוח יש לחזקי קשר יותר רציני לטובה
יאווווו אני במתחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
אחד הפרקים!!!!!!
לא יודעת מי כותבת מניסיון, חלילה לא על אף אחת. אני איבדתי אחות. במצבים כאלו את עושה כל מה שצריך. אחר כך בא הזמן לתעדף, לחשוב ולעבד. זה נראה לי נורמלי לגמרי שדיני עושה טלפונים לאחים שלה ולא משאירה את זה להורים. אבל מה שמזעזע אותי בסיפור זו הדרך שבה הם כביכול יושבים שבעה, בלי שאיש יודע ואיש לא בא לנחמם. אני לא יודעת למה בספרות שלנו יש נטייה לפעמים לספר סיפורים שמבוססים על התנהגויות לא נורמליות. זה מעוות להסתיר מקרובי המשפחה את האבל שהם אמורים להתאבל. כמה אנשים במציאות נוהגים כך? אולי אני תמימה, אבל באמת לא מבינה. יש בסיפור מספיק חומרים לסיפור טוב – גם בלי העיוות הזה. כמו כן, ההתנהגות של יחיאל, היא לא נראית לי אמינה. במצב לא נורמלי של שכול פתאומי ההתגייסות היא בדרך כלל טוטלית. הדאגות הקטנות מפנות מקום, גם הגדולות. הקשיים והמשברים יכולים לבוא אחר כך. זה מוצג כאילו הוא לא מטולטל אישית, אלא רק דואג מההשלכות של המצב על אישתו ועל השגרה שלהם ועל המשפחה שלהם. זה לא נראה לי כך במציאות – במציאות נורמלית דבר ראשון יש הלם וזעזוע מעצם הדבר. הכל זז הצידה באופן טבעי. אחר כך יש זמן לשאלות ולקונפליקטים. הוא במעגל מספיק קרוב כדי להיות חלק מהקושי עצמו, ולא מישהו שמסתכל ובוחן מבחוץ איך זה ישפיע על חייו.
מגיבה לרעיה
אני חושבת שזה עניין של אופי, אני גם כזאת, ברגעים קשים, כששומעים בשורות לא טובות, אני נצמדת למעשיות, לא מתוך ניתוק, אלא מתוך קושי להרגיש את הרגשות הקשים באותו זמן, ואז לאנשים במחוץ זה נראה שאני מנותקת או חסרת רגשות, אבל האמת היא שדווקא בגלל שאני רגישה אני לא מצליחה להכיל את העומס הרגשי ומחפשת מה אפשר לעשות ולוקחת אחריות, פיקוד ושליטה. (יש לזה עומק נוסף, המפגש הפתאומי עם המוות מביא להרגשה של חוסר שליטה על מה שקורה ולכן מרגישים צורך לשלוט במה שאפשר…)
בנוסף לכך, יחיאל באמת אחראי על משפחתו, ולכן אם תקחי את האחריות הגדולה בשיתוף עם האופי הזה, תראי שההתנהגות שלו הגיונית וטבעית
גם אני מגיבה לרעיה –
תזכרי שמדובר כאן במערכת יחסים לא סטנדרטית,
היה נתק מוחלט, וטובה לא היתה חלק מהתמונה המשפחתית כבר שנים ארוכות.
נראה לי הגיוני מאד שיחיאל לא ממש מתחבר לאבל המשפחתי,
הוא אפילו לא הכיר אותה!
יחיאל הוא טיפוס מעשי ושכלתני, וזה מוצג כך מתחילת הסיפור
הוא לא הכיר את טובה, שמע עליה מסיפורים, וגם זה – כנראה רק שמע על התקופה שבה רבה עם ההורים ואח"כ כשברחה מהבית
סביר להניח שבתת מודע אפילו קצת כועס עליה
ההתמודדות שלו דווקא הגיונית לי. הוא פשוט מתוסכל שהכל נפל עליו כשהוא לא בחר בזה.
ואין לו אבל או שכול שיטשטש את העובדות האלו
דיני גם לא מרגישה בנוח כשהם לא בחרו לקחת את שיר וגם לא בחרו להסתיר מהאחים. אבל היא ריגשית יותר וקשורה להורים. והיא אבלה ומזועזעת. כך שחוסר הנוחות שלה צץ רק לפעמים…
רוצה להגיד עוד משהו לגבי דיני שטענו שהיא מחוקה ומרצה וכו'
גם אני מכירה את המקום המרצה ולמדתי גם לצאת ממנו ב"ה
אבל אני חושבת שיש זמנים כמו שכבר כתבתי שאת עושה מה שאת יכולה
וזה לא הזמן עכשיו לחשוב מה אני מרגישה וכו'
סה"כ מדובר ביומיים – שלושה עד עכשיו וזה מצב חרום מכל הבחינות –
הן מעשי והן רגשי
אחרי שכולם יהיו מעורבים ומלוא העול ירד ממנה – נראה איך היא תתפקד
ואז היא תוכל לעשות סדר עם עצמה ועם בעלה – מה מתאים ומה נכון להם ולה
לא נראה לי שזוגיות והורות יכולים להפגע משמעותית מיומיים שלושה של מצב חרום
להפך, אתגרים בונים את הזוגיות ומלמדים גם את הילדים על בגרות והתמודדות
בחינה אמיתית של מחיקה וריצוי הם לאורך זמן וגם בשגרה
אמנם זה רק סיפור – אבל בהשוואה לחיים האמיתיים – כן, יש זמנים של מסירות נפש
בלי לעצור ולחשוב מה אני מרגישה? איפה אני בחוויה או בסיפור הזה וכו'
מרגיש לי גישה קצת אגואיסטית.
למה ישר לצעוק – איפה דיני איפה דיני? הצילו, היא נמחקת!
מה קרה? היא גיבורה גדולה וכל הכבוד ועוד יבוא הזמן למחמאות ולבדיקה איפה אני בסיפור
כל דבר בזמנו
תודה לכל מי שקראה עד פה!
איזה פרק! גם אני קראתי בנשימה עצורה… שרי את אומנית!
לא הייתי מכנה את דיני 'מכונה'. היא כל כך רגישה והיחס שלה לשיר מעורר התפעלות.
אבל היא באמת נראית טיפוס מרצה וקצת מחוק…
טפיפות רגליים קטנות מהפרוזדור. אילה.
"אמא." אילה חייכה באושר כאשר ראתה את דיני מוש יטה לה ידיים וטיפ סה על המיטה. דיני חיב קה אותה, התלת לים הרכים נוג עים בל חייה.
מחדר הילדים שמעה את ארי משמיע קולות.
מסיטה נושא, נראה כי הסיפור מאוד שקול ומחושב, משהו שרציתי לשאול זה, האם לא נכון יותר לאמר: "יש לה בת", ולא "הייתה לה בת" כי הבת עדיין קיימת ועוד יותר מזה היא גם שומעת אותה, כשאומרים הייתה לה בת זה נשמע שעכשיו הבת לא קיימת יותר…. או שאולי מבחינה תחבירית אני טועה?
הייתה לה בת בלשון עבר – או כי הבת איננה או כי היא עצמה איננה.
ובמקרה שלנו האפשרות השנייה היא הנכונה.
אני די בהלם מהתגובות!
איך אפשר בכלל לדון למה היא עשתה ככה או אחרת
היא מנסה לשרוד את הרגע רגע הקשה הזה
התובנות אחר כך יהיו ליישב בלב ובמוח שס"ה פעלה מהמניעים הכי טובים שיש.
היא גם עושה את זה בצורה מופלאה
אח אח חושבת איפה נמצא, מחכה בשסבלנות
לא נסערת
בישוב הדעת
אלופה דיני
אני איתך, עם כל רגש עם כל קושי, את ממלאת לי את הלב ברחמים
וכל הכבוד לבעלה שמנסה להקל עליה ולו במעט מהתסבוכת שאליה נכנסו
הם ממש מספרים את החיים שחזקים מאיתנו
שרי תודה על סיפור חיים מעלף שנמצאים בו גיבורים שמנסים לעשות את הכי טוב,
שמצליחים, ולפעמים טועים ונופלים, אבל קמים.
הסיפור מהמם וכתוב בתורה נוגעת ללב,
אבל יש קצת משהו לא אמין בלהגיד לאב הכלה ברגע האחרון שיש להורים וירוס והם לא יגיעו לחתונה…
כי גם כשיש וירוס לוקחים אקמול צינון ובאים לחתונה של נכד…
מסכן נחום! לקח כל כך קשה אחות שהוא לא לגמרי הכיר…
דמעתי כסיימתי לקרוא את הפרק…
אולי הוא לא סיפר על טובה לאשתו?
דווקא נשמע הגיוני לפי אובדן העשתונות שלו…
אני גם חשבתי ככה
גם חשבתי את זה, לפי איך שהוא מתרחק מהאזור…
לי נראה שדיני ממש מרוצה מהתפקיד
,"להודיע לכולם"
לדעת ראשונה
לכן היא גם לא ענתה מיד לחזקי (שתמיד זה היה התפקיד "שלו")
גם אני קראתי בנשימה עצורה—-
רק מאירה לגבי הממתינות של חזקי –
היא לא עברה כי היתה באמצע שיחה שלא ניתן פתאום לקטוע אותה, היא באמצע להודיע לאח אחר היא לא יכולה לפני שהיתה לו שניה לעכל לעבור לממתינה חשובה ככל שתהיה, נשמע שכנראה איך שחזקי ראה שיחה ממנהניסה לחזור, וכשהיתה בממתינה אולי בינתיים התעדכן ממישהו אחר ולכן אח"כ חפר עוד יותר להבין ולשמוע פרטים ברורים ורלוונטייים יותר לקחת את הפיקוד כמו אח בכור
שרי את אלופה!! אין מילה אחרת, ממש אוהבת את הכתיבה האותנטית שלך! ממש מהחייים, יש לך אומנות לנתח כל אופי בצורה הכי מקורית שלו, הכל יושב בול, לגמרי מרגישה כבר שמכירה את הדמויות…:) יכולה לזהות אותם ברחוב;)
חזקי לא הבכור
ישי הוא הבכור
והוא זה שמחתן
שרי. הסיפור חי נושם ובועט:)
מהיקף התגובות והפולמוס סביבן ניתן ללמוד כמה אנחנו מחכות לכל פרק:)
וחיות את הסיפור לא נשימה:)
רק אתמול הוא פורסם ו-כבר 30 תגובות…
היטבת להעביר את התחושות , וכשקוראים את הסיפור ממש חווים אותו. איך מעבירה את המסר לכל אח בדרך אחרת.
מחכה להמשך הסיפור.
תמשיכי להצליח בס"ד.
וואי שרי…
אני קוראת קבועה של הסיפור הזה, בוכה הרבה פעמים ובמיוחד הפעם, הוא כ"כ אותנטי.
אני לא מרגישה שדיני מחוקה, אני מרגישה שהיא קצת במוד של הישרדות כזה שבנ"א פועל באופן סימפתטי בלי הרבה שיקול דעת.
אני אוהבת שאין הרבה תיאור של הרגש שלה אלא רק הסיטואציה מה שמשאיר לנו את הדמיון האישי…
מכירה מאוד מצבים כאלה שהם התנגשות פתאומית בסכרים שהצבנו בעמל שנים ובניסיון הנואש להגן על הכל שלא יפרוץ אנחנו סותמים את החורים בצורה גסה ופוגעת (בעצמינו) כדי לא לאבד הכל.
א"א לשפוט אנשים, לא את דיני או בעלה, לא את ההורים, לא את האחים. כולם מתנהגים באופן נורמלי מאוד ביחס למצבים לא נורמליים בכלל – כל אחד לפי אישיותו.
מחכה נורא כל שבוע לפרק הבא וגם למילה הראשונה ששיר תוציא כבר.
מאחלת לכולנו לא להיות אי פעם בסיטואציה כזו…
קצת חבל שהיא מודיעה ליד שיר…
לא ידענו… בנתיים…
איך הילדה מרגישה??
דיייייייי
אני במתח לפרק הבא!
ניראלי שנחום היה זה שהיה בקשר עם טובה ולכן כ"כ בהלם ואפילו לא היה בלוויה.
הגיוני מאוד, במיוחד שהיה ילד קטן כשהיא הלכה, ולא היה כ"כ לו משקעים מהתקופה,
ואז כשבגר חיפש אותה ויצר קשר.
אגב, כל האלה שהתעצבנו על יחיאל שלא רוצה ששיר תבוא לכמה ימים
אז אני מכירה סיפור אמיתי
על ילדה שלא יכלה לגדול בבית שלה,
ובאה בינתיים לדודים, ועד היום שם
ככה שזה ממש מובן החשש שלו,
אחרי שמשהו בבית הרבה יותר קשה להוציא אותו, במיוחד שרואים שזה טוב לו וכו
ולמרות שזה אחיינית שלו הגיוני מאוד שלא ירצה כעת כל החיים לגדל ילדה, במיוחד שזה כ"כ מסובך כשהיא מרקע אחר.
ב"ה. קצת התפלאתי על הלחץ של דיני להודיע לכל אחד בנפרד בטלפון.. למה שלא תבקש מכולם פשוט להגיע לאסיפה אצלה בבני ברק, ושם לספר לכולם ביחד? זה הרבה יותר הגיוני.. וככה גם יש להם את התמיכה אחד של השני ברגע של ההלם והזעזוע הראשוניים.. בפועל חיכו עם הבשורה ימים שלמים- לא היה קורה אם היו מחכים עוד כמה שעות שכולם יגיעו לבני ברק.. גם כשאבא של דיני הודיע לה הוא לא עשה את זה דרך הטלפון! הוא אמנם נתן לה להבין שקרה משהו וצריך שהיא תגיע אליהם בדחיפות- אבל כשהוא סיפר לה היא היתה בבית מולו פנים אל פנים, ובעלה לידה..
חווית פעם כזה דבר?
יש אנשים (כמוני למשל) שזה טוב להם להודיע לכל אחד בנפרד.
לא הייתי מגדירה כחוויה כמו שמישהי כתבה קודם, אבל זה נותן סוג של פריקה, את מדברת עם כל אחד, שומעת אותו, מעכלת בעצמך… וכמודיעים לכולם ביחד מאבדים משהו (לטעמי..) הם עכשיו כולם ביחד, מזועזעים, ואת זאת שעומדת מולם, זה קצת מעצים את תחושת הלבד שהייתה לה כבר קודם.
אני זוכרת את עצמי כשהייתי בחורה בת 16 וקרה לנו מקרה כאוב מאוד במשפחה, ובמקום שהחברות שלי תשמענה את זה מהרחוב, התקשרתי בת בת וסיפרתי לה (ולא ביחד לכל הכיתה…) זה נתן לי הרבה, במיוחד לאחר כל התקופה שנאלצתי לשמור בסוד.
מה שאת אומרת נכון אולי לגבי החוויה של דיני. אבל לא בטוח שזה מה שגם טוב עבור האחים.. לשמוע את זה ככה כשאף אחד מהאחים/ההורים לא נוכח לידם, והבת זוג לא בטוח יודעת/או לא בטוח פנויה להכיל.. ובעצם נופל על האח גם עוד משימה- להודיע לאשתו.. ואולי בעצם גם להכיל אותה- כלומר את הזעזוע שלה.. בזמן שבעצם הוא זה שצריך שיכילו אותו… ויש גם הבדל בין להודיע בשורה קשה לחברה, שהיא בעצם לא קשורה בקשר ישיר לכאב- ואמנם היא יכולה להזדעזע מהמקרה, אבל בטח שלא כמו בן משפחה קרוב. גם כשיש מקרים של שכול במלחמות/פיגועים ל"ע, זה ברור שמגיעים לבית של המשפחה להודיע פנים אל פנים ולא דרך הטלפון. ואם זה משפחה בחו"ל, ואין אפשרות לפגוש אותם- כבר עדיף אולי לדבר עם שכן או חבר קרוב של אותו בן משפחה- ולבקש שהוא יודיע לו פנים אל פנים ויהיה לידו ברגע ששומע את הבשורה הקשה
לא כתבתי לגבי האחים שלה מה טוב להם, אלא לגביה.
לכל מי שהתלוננה שהיא מוחקת את עצמה, אז הנה… אם זה טוב לה (לא יודעת, אבל נניח…)
פתאום עכשיו לשאול למה היא לא חושבת על האחים שלה? ואם היא חשבה עכשיו על עצמה? מה יעשה לה טוב? מותר לה, היא מספיק חשבה עליהם…
ואו! דמעתי פשוט!
אין מילים. החיים בעצמם!
יש פה הרבה הצעות מה דיני היתה צריכה לעשות. יכול להיות שהן נכונות ויכול להיות שלא.
אבל בחיים האמיתיים, וזה מה שהסיפור מביא, בן אדם שנמצא בעצמו בתוך משבר/טראומה/כאוס או כל מצב לחץ, לא יושב וחושב ברוגע [ של קורא הסיפור] מה הכי נכון לעשות בשיקול קר, ושיקלולים לכאן ולכאן.
הוא עושה מה שהוא יכול לפי הנתונים שלו, לפי הכוחות שלו באותו רגע, לפי השיקול האולי שגוי שנראה לו הכי נכון.
ועצם העובדה שיש פה הצעות לדיני, והן סותרות אחת את השניה, זה עצמו מראה שאין דרך אחת נכונה לעשות דברים.
לכל מי שהגיבה לי-
בעיני טבעי שגם אם יחיאל לא מכיר את טובה, הוא יהיה חלק מהשכול. כי אשתו שם. כי הוא רואה איזה רעם נפל עליה ביום בהיר. במצב טבעי – הוא מתגייס מיד להיות איתה (וזה לא נוגע לשאלה מה יעשו אחר כך עם שיר, ברור שזה מטריד אותו. אבל התגובה הראשונה והטבעית למצב כזה היא הירתמות למצב הראשוני הזה). זה לפחות לפי ניסיון חיי…