פרק 37: להתקשר לחזקי

יחיאל חזר למטבח.

"אני אלך רגע לשתות." אמרה דיני.

ניסתה להתרומם עם שיר, ולא הצליחה.

"שיר, תרדי רגע לרצפה כדי שאני אוכל לקום, בסדר?"

היא העמידה את הילדה על הרצפה, מכינה את עצמה לכך שזו שוב תטפס עליה. אבל שיר רק אחזה בידה.

בתחושת הקלה מסוימת ניגשה איתה דיני למטבח. יחיאל חיכה לה ליד השיש.

"אני חושב שנתקשר לאחד האחים שלך. נגיד לו רק שאבא שלך לא מרגיש טוב, ושכדאי שהוא יתענין ויראה מה קורה."

ניסתה לקלוט לאן זה מוליך.

"ואז מה?"

"או שאבא שלך איכשהו יספר לו."

"אין כמעט סיכוי שזה יקרה."

"נכון. אבל אולי בכל אופן חזקי, או מי שזה יהיה, ירגיש שמשהו לא בסדר, והוא יבוא לבקר או משהו, ואז אבא שלך כן יספר לו. לא יודע." יחיאל נראה אובד עצות, הפוך כל כך מההחלטיות הרגילה שלו. "אני חושב שזה לא בסדר שאנחנו משאירים את המצב ככה."

"נשארו רק יום וחצי."

"יום וחצי כאלה זה המון. אבא שלך ממש לבד, ונראה לי שהוא במצב לא טוב."

היא מילאה כוס מים בידה האחת, ידה האחרת מוחזקת אצל שיר. מי יודע מה שיר קולטת מכל הדיבורים הללו שסביבה, מה הם עושים לה.

"אז אני מתקשר. כן?" דחק בה בעלה.

נראה שלאמא לא מאד אכפת שידעו.

זה רק אבא, ואבא לבד בצורה בלתי אפשרית.

"בסדר, תתקשר לחזקי." היא החליטה, וכבהבזק ידעה פתאום מה היה הדבר שהציק לה אתמול, כשאבא ואמא יצאו מהרכב, אחרי הלוויה.

אמא ירדה מהרכב לפני אבא, והיא נכנסה לבניין בלי לחכות לו.

אף פעם לא ראתה את אמא הולכת לפני אבא, אף פעם לא ראתה אותה הולכת קדימה בזמן שאבא מאחור.

*

שיר נשארה בזרועותיה בזמן שיחיאל נסע להביא את ארי מהמטפלת ולאסוף את הילדים, וגם אחר כך. הבנות הגדולות הסתובבו בבית, יחיאל הגיש צהרים במטבח, וכל אותו זמן ישבה שיר על ברכיה, שותקת.

"היה טעים השניצל, נכון?" אילה בת השלש ישבה על רגל אחת שלה, ושיר על האחרת, בובת הבד שהביאה מהבית קפוצה בידה. דיני שיוותה לקולה נימה עליזה, הפוכה לגמרי ממה שהרגישה. נורא איך ששיר לא מצליחה לדבר.

"אולי תתקשרי לגננת שלה." הציעה אמא בשקט.

"הו, רעיון!" איך לא חשבה עליו עד עכשיו? ברור שחיוני ששיר תהיה בקשר גם עם מישהו מוכר, אם רק אפשר. והיא הייתה קשורה לגננת שלה.

"שיר, נתקשר עכשיו לגננת ענבל." דיני לקחה את הטלפון כדי לחפש את המספר. "בטח היא רוצה לדבר איתך."

אחייניתה הניחה את ידה על הטלפון, חוסמת את לוח הלחצנים.

"את לא רוצה שנתקשר לגננת?" הופתעה דיני.

שיר נענעה בראשה לשלילה.

מבטה של דיני נפגש בזה של אמא. גם אמא שמה לב ששיר ענתה עכשיו בתנועת ראש? פעם ראשונה מאז שהיא הגיעה אליהם. "בסדר, אז לא נדבר עכשיו עם ענבל." דיני שמרה על נימת דיבור רגילה, ששיר לא תחוש עד כמה השינוי נוגע לליבה, איך הוא ממלא אותה בתקווה.

היא תתקשר לגננת בערב, אחרי ששיר תירדם, כדי לשמוע ממנה כמה שיותר על שיר. ככל שהיא תדע יותר על שיר, יהיה לה יותר סיכוי למצוא את הדרך אליה.

יחיאל נכנס לסלון, ארי בזרועותיו. "את צריכה לישון, דיני, וגם אני. ריקי תטפל כאן בילדים."

הוא התקשר כבר לחזקי?

"תודה." הראש שלה כבר כואב מעייפות. שיר תסכים לעזוב אותה ולהישאר עם ריקי? היא מסוגלת לזה? ומה עם אמא?

"אמא, את רוצה לישון כאן?" שאלה. אם אמא רוצה לחזור הביתה לישון, מתבקש שהם יציעו שיחיאל יסיע אותה הביתה. אבל אם אמא מעדיפה להישאר אצלם זה יתקבל ממש גרוע. "אנחנו יכולים להכין את המיטה בחדר בנות."

"בעיקרון לא שמים מצעים מכובסים בשבעה." אמר יחיאל, "אבל אני יכול לבדוק אם – "

"אני ממילא לא אצליח לישון." אמרה אמא.

"לנוח גם יכול לעזור." אמרה דיני.

"בסדר, אבל אתם לא צריכים לסדר כלום. אני אסתדר אם ארצה לנוח."

הנסיעה לבית של ההורים אורכת עשר דקות. בקלות אמא הייתה יכולה לחזור לשנת צהרים, ואחר כך להגיע אליהם שוב.

חרדה מסוג שלא הכירה מילאה את דיני. "בחדר בנות יכול להיות לך שקט." ארון הספרים חג מולה באלכסון. מה זה אומר שאמא לא רוצה לחזור לבית אל אבא?

היא הורידה את אילה מברכה האחת, וחיכתה עד שגם שיר תקום. אחייניתה החזיקה בידה.

"ריקי, בואי לסלון להיות פה עם הילדים." יחיאל הניח את ארי על הרצפה, שהייתה כבר נקיה ומטואטאת כמו שצריך. "אלישבע, תביאי את המגנטים."

שיר נצמדה לדיני.

"תביאי גם את הבובות." אמרה דיני לאלישבע. "ואת העגלה של הבובה. שיר, יש לנו בובות יפות שאת יכולה לשחק בהן, ואת גם יכולה לשים את הבובה שלך בעגלה."

אפילו באוזניה שלה נשמעו המילים חסרות טעם.

ריקי הושיטה לארי את כדור הבד הצבעוני. אלישבע גררה את קופסת המגנטים לתוך הסלון, שושי מצצה את האגודל בכוח, יונתן היה מרוכז בספר קומיקס, ואילה תפסה את ידה הפנויה של דיני.

"אני באמת צריכה לישון." אמרה דיני, מוצפת פתאום כולה בטראומה המתגלגלת של עשרים ושמונה השעות האחרונות. היא מוכרחה להיות כמה רגעים בשקט. בלי לעשות שום דבר קריטי, בלי לקבל החלטות גורליות. רק לנסות לקלוט מה נופל עליה, מה קורה עם המשפחה שלה. כל הגעש הזה שבתוכה, וטובה שהיא כנראה באמת איננה. היא כבר לא יודעת מה היא מרגישה.

"תשכנעי אותה לבוא לשחק." שמע את יחיאל אומר חרש לריקי.

ריקי הנהנה, עיניה נרגשות. היא התקרבה אליהן. "רוצה לשחק עם התינוק שלנו, ארי?" היא שאלה את שיר. "את אוהבת תינוקות?"

שיר נתנה מבט חטוף בארי, אצבעותיה כרוכות סביב ידיה של דיני.

דיני ליטפה אותה. "את רוצה ללכת עם ריקי למטבח לבחור ממתק?"

לא הייתה תגובה.

"אפשר לאפות עוגיות ביחד." הציעה אמא של דיני.

"הו, איזה רעיון. סבתא יכולה לאפות אתכם עוגיות. או שאולי סבתא תלך לנוח, וריקי תכין. גם ריקי יודעת להכין עוגיות טעימות. היא יכולה להכין איתך. רוצה?"

שערות הצמר של הבובה התחככו באצבעותיה של דיני, אחייניתה נצמדה אליה, מסרבת לזוז.

מה עוד היא יכולה לעשות?