"ברור שאם אתה לא מסכים אנחנו לא נגדל אותה." נראה כאילו בעלה מודאג ממשהו שלא התכוונה אליו. "אני לא מתכוונת ללחוץ עליך וגם אני לא החלטתי סופית שהייתי באמת רוצה שנקבל אותה אלינו, אבל כן יש לי הרגשה חזקה כזו."
"למה?"
"כי היא בת של אחותי. הכי טבעי זה לרצות לגדל אותה. ברור שאם הייתי צריכה לקבל עכשיו החלטה מעשית הייתי שוקלת את זה עוד, ומביאה בחשבון את כל הצדדים ואת המחיר שנצטרך לשלם לפני שאחליט, אבל אני מתארת לעצמי שבסוף זה מה שהייתי רוצה."
"טוב, אז את באמת לא צריכה לקבל החלטה מעשית, וגם לא תצטרכי."
ידעה שהוא לא מתכוון להכאיב לה, ובכל אופן פגעה בה הנחרצות שבמילים.
יחיאל קם למטבח, להוציא את הטוסט. דיני הרימה את ארי, מנסה לשאוב נוחם באופן כלשהו ממגעו בין זרועותיה.
"זה נכון שאין סיבה שדווקא אנחנו נהיה חייבים לקחת אותה, אבל גם אין סיבה שדווקא לא אנחנו." היא לחשה כשבעלה חזר עם הטוסט המוכן.
"זה לא זמן טוב לדבר על זה עכשיו, דיני."
"אבל אנחנו צריכים להחליט."
"אנחנו יכולים להחליט גם אחרי החתונה, אחרי שאחים שלך ידעו גם כן. זה לא דחוף ללילה הזה."
ידעה שהוא צודק, שניהם על הקצה של הקצה, לא יהיה טוב להיכנס עכשיו לשיחה מורכבת כזו, אבל הכל בעבע בה.
הכריחה את עצמה לשתוק. העבירה את שערותיו הרכות של ארי בין אצבעותיה, מנסה להתייצב בתוך המערבולת שהיא שוקעת לתוכה.
הלוואי שיחיאל היה נחרץ פחות, שהיה מוכן לשקול את זה.
מה האחים שלה יגידו?
לישי ורחלי נראה שמתאים להסכים, הם אנשים שיודעים להסתדר עם אתגרים. חזקי כנראה יירתע יותר ממנה מהרקע החילוני של שיר. מוטי? ישראל? – קשה כל כך לשער מה כל אחד יגיד, ומה אשתו. ואולי דווקא נחום ואביגיל ייקחו את שיר בסופו של דבר. להם יש רק שני ילדים בינתיים, ילדים קטנים משיר. זה אולי קל יותר עכשיו, אבל לטווח הארוך יכול להיות שהוויתור גדול יותר.
מישהו יצטרך להסכים בסופו של דבר, זה מה שבטוח.
ואם לא?
"בואי תטלי ידיים." יחיאל לקח ממנה את ארי, והיא קמה מהשרפרף. הכל עוד רחש בתוכה, כשהיא ניגבה את ידיה והתיישבה.
אולי זה כן לטובה, שאחד מהאחים שלה יגדל את שיר, ולא הם. עם כל מה שהיא עצמה מוכנה ורוצה להתאמץ, אולי בכל זאת זה יהיה בשבילם יותר מדי, וגם לילדים.
היא ברכה ובלעה בקושי חתיכה מהטוסט.
ובכל זאת, היא כן הייתה רוצה לקחת את שיר אליהם. יחיאל צודק שעוד לא היה זמן לחשוב על כך, אבל זה מעשה טבעי ונכון ומתבקש. גם לאחים של נרצחים בפיגועי טרור שהשאירו יתומים 'עגולים' אין זמן לחשוב, ואם ההורים מבוגרים מדי, האחים מן הסתם לוקחים את הילדים אליהם מיד, בלי לשקול הרבה, כי פשוט אין זמן לשקול. זה הדבר היחיד שמשפחה אחראית עושה.
יחיאל החזיר את ארי לזרועותיה. ארי הושיט ידו אל הטוסט, והיא הרחיקה אותו ממנו.
"מסכנים ההורים שלי." אמרה ליחיאל כשהוא התיישב שוב מולה. "הם… היה להם כל כך קשה… אחרי כל השנים האלה עם טובה -" המילים נתקעו על שפתיה. "אני מפחדת לקטרג עליה."
"את יכולה להגיד מה שאת חושבת."
"אסור להגיד לשון הרע על נפטרים."
"יש חרם קדמונים לא לדבר על נפטרים, אבל דווקא על אנשים חיים חמור יותר לומר לשון הרע, כי זה איסור דאורייתא. בכל אופן – את עוברת עכשיו משהו קשה, מותר לך לדבר, אם זה עוזר לך."
'מי זוכר איפה עצרנו בשבת שעברה?' אבא מוציא מהארון את הספר בצבע בורדו, הספר ממנו הוא מלמד בכל שבת.
טובה גוררת ברעש את הכסא אחורנית.
'למדנו על השבת גזל.' עונה חזקי.
אבא מתיישב בראש השולחן, טובה נוחתת על הספה בבת אחת.
הדופק של דיני בת השבע נעשה מהיר. אחותה הגדולה עושה את זה בכוונה. זה בטוח. דיני מעבירה את העיניים מאבא לאמא ובחזרה. אבא מדפדף בספר, אמא נראית מתוחה.
'כן, בשבת שעברה למדנו שיש מצווה להחזיר גזל.' מאשר אבא. 'למדנו כבר מאה ושלושים מצוות.' הקול שלו חגיגי. 'היום נלמד על מצוות הרמת הדשן מהמזבח.'
'אף אחד כאן ממילא לא כהן.' משמיעה טובה מהספה.
'טובה, תפסיקי עם זה!' אומרת אמא בקול עצור.
'גם למי שלא כהן יש מצווה ללמוד.' חזקי נחלץ לעזרתו של אבא.
'אל תתייחסו אליה.' אומר אבא. הוא פותח את הספר. 'ישראל ומוטי, תפסיקו לרגע עם הקלפים, בואו להקשיב. מי יודע להסביר מה זה דשן?'
'לפחות שבשבת הם ישחקו כמה שהם רוצים.' מתערבת טובה.
מוטי ממהר להתיישב ליד השולחן.
'אנחנו לא צריכים עזרה בחינוך.' אומר אבא.
'הלוואי שלא הייתם צריכים.'
'טובה!' נחרדת אמא.
'איך שהוא מדבר אלי, לזה את אפילו לא שמה לב.'
'טובה!'
'אני שונאת אתכם.'
מזלג נשמט מידו של חזקי.
נחום הופך מכונית על הרצפה.
'את לא נורמלית.' מוטי חיוור.
אבא קם מהשולחן, שפתיו הדוקות בחוזקה.
רגע אחר כך נסגרת הדלת של חדר ההורים.
רק המזגן של השכנים נשמע במשך רגעים שמתארכים בלי סוף. אחר כך מניח חזקי דף לסימניה בתוך הספר הפתוח, נושק לספר, ומשאיר אותו סגור במקומו של אבא.
דיני עצמה את עיניה.
אם רק היה אפשר לכבות את הזיכרונות.
"זה כאילו איבדתי אותה כבר לפני הרבה שנים, אבל כן חשבתי שזה לא יהיה לתמיד. היא – " היא מצמצה בחוזקה. "אני פוחדת לקטרג עליה."
הוא הקשיב. "מותר לך להגיד מה שאת חושבת, דיני. את לא מדברת כדי להגיד עליה משהו רע, את רק מספרת מה שאת עברת."
"ומה שההורים שלי עברו." בכי כלוא הכאיב לגרונה.
"הלוואי שזה היה אחרת." היא שאפה אוויר במאמץ. "הלוואי שלפחות בשנים האחרונות היה אחרת."
47 Responses
לדעתי יחיאל מתנגד כי הוא מרגיש שריקי רוצה לקחת את שיר רק בשביל ההורים שלה, שהיא לא חושבת באמת על ההשלכות, אלא חושבת מה כולם ירצו ממנה ואיך יסתכלו עליה…
יחיאל מצטייר כאן כבעל מושלם וסבלני, בפרק הזה זה מודגש, ורק בנושא של שיר הוא שם וטו, נראה שהוא חושב שאם הוא לא יעצור את זה ריקי תיקח את שיר בלי אפשרות לחשוב רגע על הענין…
מסכימה איתך על הדיסוננס בין הרגישות והסבלנות הכללית של יחיאל לבין הנוקשות שהוא מפגין בנושא גידול שיר.
מעניין אם הסיבה היא כפי שאת משערת,
שהוא רוצה לשים ברקס לצורך האינסופי של דיני לרצות את הוריה
או שיש סיבה אחרת שעדיין סמויה מעינינו כמו אירוע כלשהו מהעבר שלו עצמו.
נחכה ונקרא…
אני לא חושבת שהיא רוצה לרצות את ההורים, היא יותר רוצה לגונן עליהם. כבת שראתה את הצער והכאב לאורך השנים- היא רוצה להגן על הוריה מפני כאב נוסף בלתי נסבל. יחיאל היה פחות מודע לנושא הזה ולכן גם הנקודה הזו פחות משמעותית בעיניו. מובן שאתגר כזה של גידול ילדה שבאה מרקע לא דתי, ובטראומה לאחר שאבדה את אמה- זהו אתגר משמעותי מאד שצריך רצון מאד חזק כדי להכנס אליו
מאוד לא אהבתי איך האבא מדבר לטובה ככה לא מקרבים בת שנמצאת במצב קשה רגשי והיא צריכה יחס אחר מההורים
גם לי מאוד קשה עם היחס של ההורים
אני לא דנה ולא שופטת
אבל לא מתפלאת שהיא קמה ועזבה וניתקה כל קשר
וכמובן שהסיפור הוא פה להרבה מקרים אמיתיים לצערנו
נערה מתבגרת עם נשמה גבוהה שפשוט לא התנהלו איתה נכון
מסכימה שהתיאור קשה, אבל אני לא אוהבת שאומרים "לא מתפלאת שהיא קמה ועזבה וניתקה כל קשר",
לטובה ולנערים כמוה יש בחירה חופשית, והם האחריים הבלעדיים לבחירות שלהם. נכון שההורים לפעמים טועים, אבל גם הרבה פעמים לא. אי אפשר להאשים את ההורים תמיד בכל.
לא חסר אנשים שגדלו בבתים קשים וצמחו בתלם ואף התחזקו מזה, ומנגד יש הרבה שגדלו בבתים מקסימים ופנו לשדות זרים…
וכן, הורים הם בני אדם, כדאי לזכור את זה.
נשמה גבוהה?
מה הקשר?
כולנו נשמות גבוהות חצובות מתחת כיסא הכבוד.
מה זה קשור לבחירה שלה לקום ולנטוש?
אני לא חושבת שההורים התנהגו איתה הכי מכוונן,
ומנגד יכולה לגמרי להבין אותם מהצד שלהם ואותה מהצד שלה.
אבל בסופו של דבר זה לא מתיר לה לקום ולעזוב. יהיה מה שיהיה.
ומי שרוצה למצוא תירוץ לעצמו או לכל מיני קרובים שלו שיהיה לו בהצלחה,
לא חושבת שזה מעוגן בדעת תורה.
הילדים האלה הם נשמות גבוהות. חד משמעית!
יש להם רגישות גבוהה לאמת, וקשה להם פה בעולם השקר.
הם לא מסוגלים להכיל את זה.
אני רואה את זה לא אחת ולא עשר!
תשאירו את השיפוטיות בצד.
אין לה בכלל מקום, גם אם עברתם משו דומה, …עד שתגיע למקומו.
בתור אחות, שעברה את זה, ראיתי את ההורים שלי מהצד, ונשרפתי בשבילם.
הם חסרי אונים לא פחות מהילד/הילדה שנמצאים במצב הזה.
ייאמר לשבחם שמהר מאד אספו את עצמם וחיבקו את האח שירד.
ורק בזכות זה הוא נשאר היום בבית ולא זרוק באיזה חור בעולם.
עדיין חילוני, אבל שומר ומכבד.
כי הוא קיבל כבוד, והחזיר בכפל כפליים.
אבל לגמרי מבינה הורים שמתוך סערת רגשות מגיבים איך שמגיבים.
איתך!
גמני עברתי את זה, מצד אחי, כמה האבא חושק שפתיים, הוא מאוד מעביר על מידותיו. תחשבי על האחים שרואים אחות מתחצפת ועוברת גבולות והאבא חייב להגיב כדי שלא יגררו מצד אחד, מצד שני לעטוף באהבה,
תודה שרי, את מביאה את זה ממקום מאוד בריא.
פעם כעסתי על ההורים שלי על הכפפות של משי מול אחי, מצד שני היו פעמים שכן הגיבו, פחות לידנ, ואני לא בטוחה מה יותר נכון,
אוי להורים שאילו הדילמות שלהם, אף פעם אל תדונו, לא הייתם רוצים להיות במקום (גם אם חכמים מאוד וגם אם הם פחות, בטוח הם נשרפים מבפנים ועוברים טלטלות של עבודת המידות)
לא מבינה איך אפשר להאשים הורים.
כבר בשחר ההיסטוריה היה לאברהם אבינו, יצחק אבינו ודוד המלך בנים שלא הלכו בתלם.
זה קורה לצערנו במשפחות הטובות ביותר. אין טעם לתלות זאת בטעויות ההורים.
מסכימה איתך.
מאחלת לכולן שאף פעם, אף פעם, ילד שלנו – שילדנו אותו, והנקנו אותו, וקמנו אליו בלילה, וחיתלנו, וליטפנו, ושרנו, ודיברנו, והאכלנו, ונתנו לו כמעט את נשמתנו לגמרי –
שלעולם ילד כזה לא יאמר לנו "אני שונאת אותך", בטח לא בסעודת שבת מול כל האחים שלו.
ועד אז – בואו לא נדון אף אחד עד שנגיע למקומו – ולעולם לא נגיע.
לא נכנסת כרגע לסוגיה החינוכית-טיפולית, אלא רק על התגובות השיפוטיות על ההורים של טובה (כמה אירוני זה להגיב בשיפוטיות על שיפוטיות..)
ואם כבר יש לנו "מבחנת נשמות" אולי נבחן גם את ההורים?
אולי גם להם יש נשמות גבוהות?
– – –
וכן, אני מכירה את הדיבורים האלו על נשמות גבוהות, יש לזה מקורות תורניים (הרב אורי זוהר זצ"ל כתב על זה קונטרס שלם 'אבות על בנים')
אבל חברות, לא להיסחף!
לא יתכן שכל נושר וחוטא (חובה להעמיד דברים על דיוקם, הוא חוטא אחרי הכל) הוא נשמה גבוהה, וכל ילד צדיק והולך בתלם הוא נשמה נמוכה…
דיבורים כאלו נועדו לתת כח להורים, ואולי גם לשבר את התופעה הקשה של דורנו, וכאמור אפשר למצוא לה מקורות תורניים.
אבל בואו לא נהפוך את סדרי עולם הפשוטים ונעוות את המציאות הישרה.
כל מילה פנינה!
למה את חושבת שאם נוער בסיכוי הוא נשמה גבוהה אז נוער שהולך בתלם הוא נשמה נמוכה?
זה לא סותר אחד את השני
כן, הם נשמות גבוהות אין לך מושג כמה?
ומי שלא נפל וממשיך בתלם ולא עושה בעיות הוא גם נשמה גבוהה
לא סתם רבי עקיבא הגיעה לדרגות גבוהות במובן שמ"ר ראה אותו בשמים וחלשה דעתו, כי הוא היה (רבי עקיבא) במקום מאוד מאוד נמוך,
אני לא מאשימה את ההורים שלא נדע ואני מכירה מקרוב סיפורים כאלו, מקרוב מאוד!
כשמחבקים את הילד ומכילים אותו ונותנים לו מקום גם אם השכנים והדודות מרכלים
רוב הסיכויים שהוא ישאר בקשר! ויכבד ויעריך וגם אם לא יקיים תורה ומצוות אבל לפחות יכבד את הדת.
יש הנחיות ברורות בנושא מהגרי"ג אדלשטיין זצ"ל לא על הדוגמא שבת אומרת שהם לא כהנים (כמו בסיפור) על מקרים הרבה יותר כואבים וקשים וההנחיות שלו ברורות! לחבק את הילד, לתת לו מקום, להכיל את הכאב
והורים שמצליחים לעשות את זה הם גדולים מהחיים ומראים שהם באמת מאמינים שכל זה – זה פיקדון בידיים שלהם
ולמי שכתבה על אברהם ודוד המלך אז תחפשי קצת מקורות, על דוד המלך נאמר: "כי לא עצבו אביו מעולם"
זה שילד מתנדנד ובודק לא מראה אות קלון על ההורים שלו, וכבר חז"ל אמרו: שנה ופירש קשה מכולם…
מילים בסלע!
לא אתפלא אם המגיבות כך אינן אימהות לילדים עדיין.
בדיוק ככה!
צודקת ממש!
רק רוצה להדגיש
יש בשנים האחרונות עיוות הזוי,
נכון, הילדים שיורדים מהדרך, הם מתמודדים, ונכון גם שאנחנו נשתדל לא לשפוט, ועוד יותר נעשה עבודת מידות ענקית- וניתן להם חום ואהבה על אף הסבל הנורא שהם מעבירים את ההורים והסביבה
אבל מכאן לעוות את הענין ולהגדיר את הילדים שירדו מהדרך כילדים עם נשמות גבוהות,
בעצם כאן נור עיוות הזוי-
כל יהודי הוא נשמה גבוהה מעצם היותו יהודי,
כן גם, גם אותו נושר(על אף! שנשר)
אבל לא! לא לחלוטין הוא נשמה גבוהה בגלל וכי! חלילה!- מי שירד מהדרך, עושה חטאים ובחירה שגויה שהיה אסור לו לעשותה,
אנחנו לחלוטין נשתדל לא לשפוט כלום, אבל מכאן להעצים אותם בגלל ענין הנשירה זה אבסורד ועיוות גדול
הדבר הזה צריך הבהרה גדולה!
כל מילה פנינה
מהיכרות קרובה ושאף אחד לא יתנסה!
היטבת להסביר.
מסכימה בכל מילה
וואו בתור אמא צעירה קשה לי לדמיין חלילה סיטואציה כזאת. אבל תכל'ס אנחנו נותנים את הנשמה לילדים שלנו עוד מלפני שהם נולדו ונורא לחשוב שחלילה נקבל פעם כזה יחס מהם..
תודה נעמי, מסכימה עם כל מילה שלך.
התנהגותה של טובה היתה נוראית. לא באשמת איש, ודאי לא באשמת הוריה.
גם אם הוריה טעו, עדיין טעויותיהם הן לא הסיבה להתנהגותה הקשה, אשר אינה מקובלת אף בבית חילוני תקין.
תודה על העמדתך את הדברים על דיוקם,
ועל קריאתך לקיים את ראשונת ברכות השחר: "ברוך הנותן לשכוי(=הלב, לפי הזוה"ק) בינה להבחין בין יום וּבין לילה", בין טוב לרע, בין טמא לטהורבין אמת לסילופה, בין נכון לשגוי, בין דרך ה' לתועה-טועה. בוראנו העניק לנו יכולת זו, מחובתנו להשתמש בה וּלהשמר מפני העיוורון והבלבול.
את הנ"ל מחזקת העובדה שכל אחיה ואחיותיה של טובה חיו וחיים חיי תורה מבחירה, ולא מפאת פחד או חשש מפני הוריהם.
כמו כן לאורך כל הסיפור מודגש יחס האחים(בפרט של דיני) אל התנהגותה של טובה. כולם נחרדו מהתנהגותה. גם בעת התרחשותה, וגם בראיה לאחור.
אין ספק שמצד הורים כאלה יש מקום רב לשתף וּלהתייעץ, בראש וּבראשונה לטובתם, וּלטובת כל הצדדים, אולם בשום אופן לא ממקום של אשמה.
יהי רצון שנזכה תמיד להבחין בין יום וּבין לילה, ברוך פוקח עיוְרים, אמן.
לא מסכימה איתך…
לפעמים מרוב שנשמתם גבוהה ומיוחדת קשה לי עם ה'מרובעות' שהולכת בסימנרים ובישיבות, שזו הדרך היחידה לעבוד את ה', הם צריכים למצוא את דרך עבודת בה' לבד…
כשאת באה בגישה לילד כזה שהוא נשמה גבוה ומיוחדת ובהתאם לזה את אוהבת אותו ומקרינה את זה….. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרוא בינכם
תודה נעמי, כל מילה פנינה!
שרי, תודה שאת מפרגנת פרק כל שבוע!!!
בלי לפספס.
חג. שבת. חג.
אין מה לדאוג
הפרק כאן.
אלופהההההה
היום עם הנסיון הרב שיש בציבור שלנו למרבה הצער, ברור לגמרי שכל ה"נושרים" או כמעט כל הנושרים, סובלים מבעיות רגשיות קשות. זה ניכר גם מההתנהגות הקיצונית של טובה.
מובנת גם לגמרי התגובה של ההורים למשמע משפטים כאלו, ועוד ליד כל הילדים בשולחן שבת.
זאת תגובה אוטומטית של הורים שלא קיבלו יעוץ והדרכה צמודה, מה שלא היה קיים לפני שלושים שנה, וברוך השם קיים היום.
עוד נקודה חשובה שלא הוזכרה כאן:
מדובר על ההורים של טובה בתקופה של לפני 30 (!) שנה. אז, המודעות לנוער הנושר לא היתה כמו שהיא פורחת ומלבלבת כיום. לא היו קבוצות תמיכה, לא סיפורים, לא הדרכה. אפילו לילדים עם תסמונת דאון או אוטיזם קראו מונגולידים והחביאו אותם בחדרים סגורים…
יהיה מעורר השראה לכתוב שהם התייחסו אליה בהכלה, רק שהמילה הזאת, וההתנהלות הזאת, כנראה עוד לא באו לעולם בשנות ה80.
ואוו איזה דיון מרתק נהיה כאן (לדעתי לא קשור ישירות לעלילה אלא יותר לרקע של טובה [שלא תואם את המציאות של הנושרים של ימינו])
לדעתי שיר תישאר אצלם, אחרת מה תהיה העלילה של הספר?
אני קלטתי טוב מאוד את הסגנון של אמא של דיני , ולא בקשר לטובה אלא בקשר לשיר.
אם הייתי שיר – לא הייתי סובלת אותה!
מאוד מבינה את המקום של דיני שרוצה לגדל את שיר , גם לרצות את אמא שלה ולמצא "תיקון" לטובה.
ולא ברור ההתנגדות הברורה והקשה של יחיאל, הוא יכול היה קצת למשוך אותה ולהסביר לה את זה בהיגיון רגשי של נשים. ולשכנע אותה שזה לא מתאים הוא פשוט לא מתייחס לדעתה ולרגשות שלה כבר מההתחלה, שהיא הייתה בדרך לראיון. – הוא פשוט מחליט עליה.
מבלי להיכנס לדיון עצמו, רק רוצה להעיר – יש לנקוט זהירות אדירה בהבאת דוגמאות מהתנ"ך, מאבותינו הקדושים או מהתנאים וכד'. עד כמה שראיתי כאן היו אי דיוקים ואי הבנות. אלו נושאים שיש להם משמעות עמוקה, ולא כפי הבנתינו הדלה והשטחית במושגים של ימינו. מכיון שהזכרתם דורשת הרחבה והעמקה, ומכיון שכאן זו לא במה לדיון תורני מעמיק, עדיף לא להביא הוכחות מהסוג הזה.
צודקת לגמרי
אני חושבת שיחיאל נחרץ כ״כ בדעתו כי רק ככה דיני מסוגלת לחשוב על אופציה אחרת
ואז אולי להצליח לשקול בצורה הגיונית את המהלך הזה שהוא באמת לא פשוט
יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג
אוח אני המומה מהשיפוטיות כלפי ההורים. נכון שיש היום המון הדרכה ומודעות
והמצב שונה משהיה פעם, אבל בואו – לא הייתם שם! כל כך הגיוני שגם הורה שיודע מה עליו לעשות –
נופל ולא מצליח לעשות את זה. היא מתארת פה סיטואציות מייסרות ממש. נמאס כבר מהאשמה
תמידית של ההורים.
חושבת שהורים שממשיכים לחבק ולאהוב הם עצומים מאוד – ועדיין תנו כבוד לאחרים ואל תשפטו.
כמה קל לשפוט מהצד ולדעת 'מה צריך לעשות'…
וזה מה שאני אוהבת בשרי, שהיא מביאה מציאות מאוד אמיתית ולא כותבת רק לפי 'איך שצריך להיות'.
פשוט את החיים עצמם.
פרק אחד זה הסיפור של שרי והפרק השני של החויה זה התגובות המלומדות והמעניינות.
תכתבו עוד…
ושרי, נשמח לקרוא גם את דעתך…
נאמרו פה דברים רבים וחכמים,
לא באה לחלוק או לסתור,
רק להעיר את דעתי.
צרם לי קצת מה שנאמר פה לגבי
"העיוות ההזוי בשנים האחרונות"
לגבי העצמה של נוער נושר.
סתם שאלה
אנחנו לא נושרים?
חוטאים?
רחוקים כ"כ כ"כ כ"כ?
אם היו נותנים לאבותינו מדורות קודמים
להציץ פה רגע קט עלינו,
הם היו נחרדים.
איפה הפרישות?
איפה הצניעות?
איפה ההיבדלות מהגויים?
איפה כל המדרגות הגבוהות ששרו בהם-
ואיפה אנחנו?
אז לא.
אני לא באה לזלזל חלילה בדור שלנו,
שהוא עצום וקדוש.
אני באה לומר:
אנחנו חיים בדור של ניתוק. נקודה.
ואין חולק על זה.
כבר אמרו לנו הנביאים שככה יראה הדור שלנו,
ולא לחינם אף אחד (!) מהתנאים והצדיקים
מלבד רשב"י לא הסכימו ליטול
את הדור הזה על כתפיהם.
ניתוק מעצמנו, מהנשמה,
מהערך היהודי המוחלט,
מאהבת הבורא האין סופית.
ודוקא לכן, כל מצווה קטנה נחצבת מעומק עמקי הלב.
כל התגברות ובחירה ערכה בלתי ישוער.
ודוקא לכן אין אחד שנושר מ"דווקא" גדול ומכעיס,
יש מי שנושר כי הוא לא יודע עד כמה יקר הוא
כמה הנשמה שלו שווה,
כמה אהוב האו על ידי אבא שלו בשמים.
ובינינו, גם אנחנו לא יודעים.
רק מה?
לי ולך יש כשנראה בסיס טיפה יותר חזק
של אמון עצמי,
ולכן נגזר עלינו משמים לבחור "רק" בין קנאה מטורפת לגיסה
לבין פרגון מלא,
ולנערה ה"נושרת" נתנה משמים בחירה בענינים של קדושה וטהרה וכו',
רק משום שהלב שלה ריק ריק ריק,
בור בלי תחתית.
יש לך מושג עם כמה התגברויות,
ובחירות קטנות וגדולות היא מתמודדת מדי יום
כשהפנים שלה ריק ואכול ומבואס?
אף אחד לא נושר מרוב אהבת הבורא.
וחסר באהבת הבורא זה חסר באהבת הנשמה שלנו.
אז כן, הדרך היא להעצים,
לייקר,
להבין ולגרום גם להם עצמם להבין
שהערך שלהם יקר ובלתי מוחלט –
מעצם היותם!!!!
ולא חושבת, שמישהו בתלם
משתכנע לנשור רק בגלל הדיבורים האלה…
סליחה על האורך,
רק סיפור קטן ששמעתי לא מזמן
מכלי שני,
שנבין.
על בחור שהתנדנד,
והתנדנד עוד קצת
ועוד יותר.
מה לא עשו ההורים,
מה לא אמרו,
בכו התפללו.
אפס.
הבחור הלך והתרחק.
עד שעזב לגמרי.
כולם כעסו,
הסביבה דברה עליו בכל דרך אפשרית,
קשקשה את כל מה שאומרים,
הוא באמת ציער את כולם בצורה
הכי קשה ודוקאית שיכולה להיות.
ויום אחד הוא נהרג.
בתאונת דרכים.
טראגי, לא?
אז לא.
את הסוף הטראגי באמת,
גילו ה"חברא קדישא"
על הגב של הבחור היה צרוב קעקוע,
ענקי.
היה שם ציור של לב גדול,
חצוי, מרוסק, שבור לרסיסים,
ובתוכו כיתוב:
"אי אם א ברוקן הארד"
אני לב שבור.
קראו להורים,
הראו להם,
הם עמדו ובכו,
הרטיבו את הקעקוע באלפי דמעות.
אם רק היינו יודעים
כמה שבור אתה…
זו לא התכוונה להיות הרצאה : )
אבל בואו לא נחשוב
שמישהו מעצים אותם כדי לאפשר להם ליהנות
מתאוות העולם הזה בלי נקיפות נצפון.
אוקי?
המציאות הוכיחה
שמילים טובות מעולם לא הרחיקה מישהו יותר…
שירי היקרה,
את צודקת בכל מילה.
אפשר לרגע לשים את ה"שכל הישר" בצד ולפתוח את הלב לכאב העמוק של הילדים האלו.
עם הצדק לא נתקדם הרבה ועם הלב-כנראה שנצליח הרבה יותר..
ותודה על הסיפור שכתבת. זה מבטא יותר מכל מילה..
רק מציינת שגם ליבם של הורי הבחור היה שבור.
אמנם לא חרטו את זה בקעקוע, אבל בלי ספק היו שבורים!
מי שכתבה כאן על עיוות של הדורות האחרונים, בוודאות לא נתקלה מקרוב בנוער נושר! נקודה!
אני נתקלתי בכמה, והן נשמות גבוהות! כן, יותר מאיתנו הסטנדרטיים,
פשוט אצלם זה יותר בולט, את רואה בחורה שנראית כ"כ רחוקה, בחיצוניות, דברי איתה שניה אמונה, ותתפעמי!
אף אחד לא אומר נשמות גבוהות כדי להרגיע את ההורים שלהם.
וכמו ששבי אמרה, כולנו נושרים במידה מסויימת, יצר הרע בדור הזה הוא ענק!
ומה שכולנו פה צריכים, לא רק הנושרים, זה אפס שיפוטיות, רק הכלה ואהבה,
נכון שהם חוטאים, אבל כולנו חוטאיםועדיין בנים של מלך, נסיכים, יהלומים של אבא!!
כולכן כאן פחות או יתר בוגרות, מבטיחה לכן שאם הייתן בדור הזה בגיל העשרה לא בטוח שלא הייתן נופלות!
אני בדור הזה משום מה, ובגיל העשרה.
ולא, לא נשרתי, למרות שאחותי הגדולה כן.
ואם מדברים על נשמות גבוהות, מי שמגיל קטן הציק לה עוולות והייתה יושבות ומתחברת לבנות החלשות, זה אני!!! לא אחותי!
מי שלא יכלה לסבול שקרים, מי שהציק לה והפריע לה דברים לא הוגנים בציבור החרדי, הייתי אני!
רק שאני לא עזבתי את הדרך, אני חרדיה יותר טובה, מקפידה על דברים שאחרים לא, רגישה יותר, ועוד…
כמו שאומרים שלמי שעוזב יש תרוצים ולא סיבות.
וסתם אגב שתדעי, כמו שלהורים יש נקיפות מצפון, יש גם לאחיות…
וקבוע היה לי קשה עם זה, שאולי זה בגללי, אולי הייתי מידי טובה ולקחתי לה את המקום, עד שלא נותר לה ברירה אלא להיות הילדה הרעה שבסיפור.
עד שהבנתי שד' שלח אותנו לאותו בית, נתתי לה מצידי הרבה מקום, פרגנתי והערכתי, ולא אני ולא אף אחד אשם בזה.
יש לכל בן אדם את הבחירה שלו, והוא יתן עליה דין וחשבון, אנחנו כמובן משתדלים לעשות את הטוב ביותר, לא יכולים הכל
לא הבנתי מה נסגר,
הילדה ישבה בשולחן שבת או יותר נכון ביציע
לא אפשרה לאבא שלה לנהל את המצב בבית, התריסה
ומול כל הילדים אמרה: "אני שונאת אתכם".
מה, אתן באמת חושבות שהם היו צריכים להתנפל עליה בחיבוקים ונשיקות למול הילדים האחרים
ולא למחות?????
ללא ספק, אם הייתי ילדה בת שבע הייתי נעמדת על הכיסא ומכריזה שגם אני שונאת אותם……………
תחשבו בצורה קצת יותר רחבה!!!!!!!!!!!!
אם הלב שלה שבור כל כך שהוא שובר את ליבותיהם של כל הסביבה אין ברירה אלא להגן קודם כל הלבבות של אחרים.
בלי לקחת מהרחמים על הלב השבור של הנושרים למיניהם………
את אחות לנושרים? מי שחוותה את החוויות האלו מקרוב יודעת שההתנהגות שלהם ממש לא גורמת לאחים להתנהג גם ככה
דייייי!!!!
תפסיקו כבר את הדיונים האלה, נשמות גבוהות, נשמות נמוכות, יש לנו בכלל מושג מה זה נשמה?
וכמו שמישהי כבר כתבה לעיל, לאף אחת מאיתנו אין "מד נשמות"….
אני נמצאת במקום הכואב הזה, וגם 20 שנה לא מכבות את הלב השורף. וכמה קשה לדעת בזמן אמת מה התגובה הנכונה.
ורק שאלה קטנה לכל המטיפות: אם הילד שלך, למשל, מקשקש בארטליין שחור על הספה הבהירה החדשה והיקרה, גם אז את כל כך מכילה ומחבקת?
ההכלה והחיבוק לא סותרים גבולות!!
משום מה לנוער נושר שמים רק גבולות, שוכחים את הימין מקרבת..
ועל זה הדיון פה לדעתי..
אמאלה, איזה קשה זה המצב הזה והדיון הזה בכלל
לא היה לי אפילו תגובה אחת לומר מרוב שהייתי בשוק!
לא שופטת שום דבר כי אני ממש לא יודעת מה אני הייתי מגיבה במצב הזה ושלא נגיע לשם לעולם
בכל מקרה, קבלו מחמאה- שמתי לב שבאוטומט אחרי כל פרק אני עוברת לקרוא את התגובות, זה לא פחות מעניין:)
מקריאת כל התגובות אני מבינה שלצערנו הרב יש פה הרבה ממומחיות שיודעות מה נכון היה להורים לעשות במצב בו הילדה מתריסה לעיני כל המשפחה בשולחן שבת, מדברת בחוצפה לאמא על התגובה שקיבלה מהאבא -תגובה נורמטיבית לגמרי לדעתי- שהוא לא צריך עזרה בחינוך(-אני אומרת את זה גם לביתי בת ה12 שמחנכת את כל הקטנים ממנה….. ) וכל שאר ההתנהגות המחרידה המתוארת בסיפור….. ואגב שמנה לב לעוד מקום בעייתי מאוד וקשה שטובה וכל המתמודדים יוצרים בהתנהגותם קונפליקטים בין ההורים…..
ממש מעניין אותי לשמוע איך בדיוק מכילים, מחבקים, תומכים ומעודדים בכזה מצב? מה כזה גרוע בתגובת ההורים בסיטואציה הנ"ל שהם זוכים לכאלה קיתונות של בוז וביקורת?
ההכלה, החיבוק, התמיכה והעידוד לא מגיעים בכזו סיטואציה.
זה משהו שהוא תהליך שמתחיל לפני, תוך כדי ואחרי.
זה לא שהילדה מתפרצת על אמא שלה ואמא שלה מחבקת אותה ומרעיפה אהבה…זה רק ירחיק.
במצבים כאלה כן צריך להעמיד את הגבול, לומר אותו לפחות, שיהיה ברור שכך לא מדברים לאבא וכו'..
אבל מתבגר/ת שמקבלים הכלה וכבוד לדרך שהם בחרו, לא יתנהגו כך (ברב המוחלט של המקרים) אולי רק בתחילת הדרך.
אני לא אומרת את זה מעצמי, שמעתי הרבה אנשי חינוך (ואני מוסיפה – אנשי חינוך באמת!!!) שאומרים כך, וראיתי בעיני בתוך המשפחה שלי…
פחות מצוי שילד שזרקו אותו מהבית (כדי 'לדאוג' לילידים האחרים) חזר מעצמו הביתה בחיבוק…
לא אומרת שאין מקום לכאב העצום!!! של ההורים, לא אומרת להורים איך לנהוג, אבל שלא ישכחו שהם המבוגר האחראי פה וצריך המון כוחות להבין את זה! ולהוציא את הכאב לא על הילדים..
שה' ישלח כוחות להורים וגם לאחים!!!
ואוו כנראה זו נקודה מאוד רגישה אצל כולנו
אז ראשית אני שמעתי באוזניי מהרב משה בויאר שהקים ישיבה לנוער נושר
ומכשיר מטפלים בשיטה יהודית בלבד!
שכן! הנשמות האלה הן נשמות גבוהות ואני לא זוכרת את המקור המדויק (אבל הוא הביא מקור מדויק)
זה לא אומר שניתן להיות שיפוטיים כלפי ההורים ובטח ובטח שלא להאשים , כל אחת שזכתה להיות אמא בעצמה יודעת כמה הורים משקיעם בילדים שלהם ובסוף לקבל כזה דבר זה כואב שחותך בבשר החי (ולא רק בשביל ההרגשה של ההורים אלא גם ובעיר הכאב על הילד ועל החיים שיהיו לו … מסכן) שאף אחד לא יתנסה בכזה ניסיון . אמן
בואו נפסיק להית נשות חינוך מבינות הרי מי שחלילה בנה יורד מהדרך
לא הולכת לבדוק פה איך לנהוג איתו…
חוץ מזה זה לא שהילדה חיה בבית הרוס או משהו כזה
וזה נראה שהיא לומדת בסמינר טוב
הכל בחירה שלנו
ואם השם ציווה אותנו לקיים את המצוות ולבחור בטוב
ולפני שהנשמה שלנו ירדה לעולם היא הסכימה למה שהיא תעבור בחיים
אין לה שום התר לעשות מה שהיא עושה…
ודווקא בגלל שאני בגיל שלה אני יכולה לומר שיש לנו בדור הזה יש הרבה הבנה
למרות שאני לא יכולה לשלול את זה שזה קשה… אבל אני מאמינה!
אין לי ב"ה אחים שירדו מהדרך, אבל יש לי אחים שלא כ"כ הולכים בתלם
סוטים קצת יותר ממה שכל אחד מאמין ומקיים מצוות סוטה
וכן לפעמים, זה קצת משפיע…
ולדעתי וגם זו עובדה שבאמת האהבה לילד קצת משאירה אותו
ומי שמצליח לשתוק הוא אלוף ומטורף
אבל אני אישית לא יודעת אם הייתי יכולה לעמוד בזה
אבל לפעמים זה קשה לי לראות איך אנשים סותרים לה' ולתורתו
אין לי עדיין ילדים, ואני לא יודעת מה זה לגדל אותם,
אבל לשתוק מול כזה בוז להורים, לתורה וליהדות זה נשגב מיכולתי…
ומי שמאמין בה' ויודע שה' אוהב אותו ורוצה שהוא יעשה את המצוות
לא בגלל שהמצוות שלו כ"כ חשובות, אלא בגלל שה' רוצה- וזהו…
הוא צריך לשמור תורה ומצוות גם אם זה קשה לו כי ה' ידע מה יהיה איתו
כשהוא כתב את התורה, והתורה מותאמת אישית בשבילו…
בקיצור אני רואה שהמסקנה של כולם זה לא לשפוט… וזה הכי נכון
כי בכל בית בד"כ יש גם שנשארו בתלם וגם שירדו…
תודה ושרי את מדהימה…