פרק 17: ענבל

"אני מצטערת. אני חייבת ללכת. לא תכננתי." עירית התנצלה שתי דקות אחרי שירדו בפאתי בית העלמין. "יש לי מקרה חרום."

היא רכנה מול שיר כשהיא מדברת ברכות. "אחרי הלוויה דיני תיסע איתך לבית, לקחת בגדים ועוד דברים, ואז תבואי לבית של יחיאל ודיני, כמו שהסברתי לך. אני אהיה איתך בקשר כל הזמן, שיר, ואדאג שיהיה לך מקום טוב להיות בו. אני אדאג לך וגם דיני וסבתא שלך. אנחנו לא נעזוב אותך לבד."

היא חיבקה את שיר. שיר לא הגיבה לחיבוק.

"אני ממש ממש מצטערת." אמרה שוב עירית. לא היה ברור למי היא פונה, לשיר או לדיני. "תכננתי להיות איתכן בלוויה. זה חשוב לי. לא הייתי הולכת עכשיו אם לא הייתי מוכרחה."

שיר לא התבוננה בעירית כשזו התרחקה משם. אכפת לה שעירית הולכת? היא מרגישה פחות בטוחה עכשיו? ואולי נפגעה ממנה?

איזו סוג ילדה היא הייתה עד היום?

דיני נטלה את ידה בעדינות.

קצת הלאה משם התאספו אנשים לקבוצה קטנה.

"נראה שהלוויה שם." דיני הוציאה את המילים במאמץ.

ישי היה צריך להיות כאן בשביל אבא. חזקי, מוטי, כולם.

או שזו היא בעצמה שצריכה שהם יהיו. בשביל אבא ואמא שום נוכחות של ילדים לא תעזור.

ובכל אופן, מישהו היה צריך לתמוך בהם עכשיו. ישי היה נעמד ליד אבא, תומך בו בדרך כלשהי. לא כמו יחיאל שלא בטוח במקום שלו, ובמה שמתאים שהוא יעשה או שלא. חתן זה לא בן.

כף היד הקטנה הייתה נתונה בידה, נכונה להישמט בכל רגע. פניה של שיר היו נעדרות הבעה. היא מבינה מה זה אומר שהם הולכים ללוויה?

היא מן הסתם לא הייתה בלוויה מימיה.

דיני אמצה אותה אליה לחיבוק תוך כדי הליכה. גווה של אחיינית שלה נשאר נוקשה.

דיני רכנה אליה. "אני יודעת שזה נורא, שיר." עירית הסבירה לפני כן שכדאי שיאמרו לה בעדינות מילים שישקפו את המצוקה הבלתי אפשרית שהיא בתוכה. שיר לא מסוגלת כעת להגיב, אבל המילים בכל זאת מחלחלות אליה. "אני כל כך עצובה איתך, שיר. אני אהיה איתך כמה שרק אפשר."

"שיר!" אשה צעירה ששערה אסוף לקוקו רצה אליהם מתוך בית העלמין. "שיר, מתוקה. אני כל הזמן חושבת עליך." היא הרימה את שיר לבין זרועותיה, פניה שטופות בדמעות. "לא האמנתי ששמעתי."

היא חיבקה את שיר בחוזקה.

שיר הניחה לראשה להשמט עליה, עיניה פקוחות לרווחה. האישה הביטה בהם מעבר לכתפה של שיר. "אתם המשפחה של טובה?"

"כן." נראה שאמא מתאמצת לשלוט בקולה. "מי את?"

"ענבל, הגננת של שיר. לא יכולתי להאמין ששמעתי. איזה אסון." היא ליטפה את ראשה של שיר שוב ושוב. "איזו אמא מדהימה טובה הייתה. בדיוק היא. תמיד הטובים הולכים. אבל לאיפה היא נסעה פתאום בשתיים בלילה?"

מכונית חלפה בכביש הסמוך.

ענבל נשקה לשיר. "מותק, שיר. כמה שאמא שלך אהבה אותך, יותר מכל האמהות. היא תשמור עליך עכשיו מהשמיים."

לא הייתה תגובה בפניה של שיר.

השמש נטתה מערבה, זורקת אור על שורות המצבות.

אבא ויחיאל פנו משם לכיוון בית העלמין.

"טוב שבאת." אמרה אמא לענבל.

"אז מה, לא הייתי באה?" ענבל חבקה שוב את שיר. "מאז ששמעתי אני לא מסוגלת." מבטה נתקל באבא וביחיאל, שניהם בחליפות שחורות ובכובעים. "טובה אמרה לי שהמשפחה שלה שונה, לא חשבתי שכל כך שונה." היא אמרה בקול נמוך.

"העיקר שאנחנו אוהבים את שיר." ענתה אמא מיד.

"ברור!" עיניה של ענבל התרחבו בתימהון.

אדם צעיר נכנס לבית העלמין, אחריו קבוצה של שלוש נשים, ועוד כמה.

"אתם המשפחה?" אחת הנשים פנתה לדיני.

"כן."

"טובה עבדה אצלי."

במה?

"איזו אבידה." הוסיפה האישה.

דיני רק הנהנה. מהצד ראתה את יחיאל משלב בכל זאת את זרועו בזו של אבא.

אמא הייתה חיוורת באופן נורא. דיני כרכה את זרועה סביבה. כמה נשים נגשו אל שיר, הנתונה עדיין בזרועותיה של ענבל, הגננת שלה.

זרועותיה של שיר היו כרוכות סביב הגננת. נראה שהיא קשורה אליה, יהיה לה קשה להתנתק ממנה אחרי הלוויה.

לפחות יש לה אותה עכשיו.

אשה בעגילי חישוק אדומים נגשה לדיני, הייתה עוינות במבטה כשהיא שאלה: "את אחותה?"

"כן."

"איפה אח שלך?"

אז טובה כן סיפרה קצת על המשפחה שלה.

על איזה אח?

ישי וטובה היו חברים מאד פעם, דיני זכרה אותם במעומעם מפטפטים בשבתות אחרי הסעודות, צוחקים.

אבל כשטובה התחילה להתדרדר, היא רבה הכי הרבה עם ישי.

עליו היא דיברה? על חזקי? על מוטי? מה יכול להיות?

"הוא לא יכל להגיע." ענתה דיני.

"מה זאת אומרת – " התחילה האישה, ואז נתקל מבטה בשיר, והיא השתתקה.

רכב כהה מאורך הגיע מהעיקול.

צמרמורת עברה בגווה של דיני. אמא התייפחה בקול. דיני חיבקה אותה, חשה איך אמא רועדת כולה.

ענבל הגננת בכתה. שיר, בזרועותיה, לפתה אותה בשתי ידיה. עיניה עצומות בחוזקה.

דיני בלעה את רוקה במאמץ. זה היום האחרון שבו שיר יכולה להיות עם הגננת ענבל. אלא אם כן הם ידאגו בשבילה, שהיא תוכל להיפגש איתה. הם יהיו מוכרחים לדאוג לכך.

ולפני כן עירית נאלצה פתאום ללכת.

כל כך קשה להגיע עכשיו לשיר, אבל אם המשפחה שלהם לא תצליח להיות משפחה בשבילה, כנראה שלא יהיה לה אף אחד.