פרק 110: תגידי 'כן' אם את רוצה

אני רואה שלא הכי הולך לנו. הודעה ממרים שאולזון חיכתה לדיני במייל כשפתחה את המחשב ביום שלישי בבוקר.

אתמול הקדישה את הבוקר לעבודות האחרות שחיכו לה, העדיפה לדחות לבוקר זה את המשך העבודה על הסקיצה הרביעית לספר, סקיצה שאולי תדחה בקלות כמו קודמותיה.

עדיף שפשוט נניח לזה. אל תעבדי יותר על העטיפה.

כוס הקפה של דיני נעצרה באמצע הדרך.

היא הניחה אותה.

יש לי פה סקיצה כמעט מוכנה שתכננתי לשלוח לך הבוקר. היא הקלידה חזרה, ונשארה לשבת, עיניה במסך.

טפיפות נעלי בית הגיעו לסלון. שיר.

"בוקר טוב, שיר. איך אני שמחה לראות אותך."

אחייניתה התיישבה בחיקה.

"כבר אכין לך שוקו." אמרה דיני.

הלוואי ששיר הייתה מתעוררת מאוחר יותר. חסר לה כל כך השקט של הבוקר, מיום ליום נהיה לה קשה יותר.

היא לגמה עוד קצת מכוס הקפה.

אחר כך הלכה למטבח להכין את השוקו.

כשחזרה חיכתה לה הודעה חדשה.

ניסינו כבר די הרבה זמן, ולא הולך. אמרתי לך, יש לי לו"ז צפוף. אני לא יכולה לחכות בכל פעם כמה ימים עד שאת שולחת סקיצה.

לו"ז צפוף. מרים אמרה לה שהיא רוצה שהספר יהיה מוכן לדפוס בסוף חודש תמוז, כדי שיגיע לחנויות באלול. יש חמישה שבועות עד אז.

סקיצות אורכות זמן כי אני לא שולפת אותן מהשרוול. שלחתי לך חומרים טובים.

נלעג לכתוב כך. מרים חושבת שהסקיצות 'לא היו מרשימות מספיק'. היא עצמה לא צריכה להצטדק וגם לא להסביר שהחומרים שלה טובים.

אבל תכל'ס, זה נכון. היא השקיעה ושלחה סקיצות מצוינות.

טוב, לא סוף העולם. היא ממילא עוזבת את השוק הפרטי, לא באמת משנה שלקוחה אחת שלא מרוצה, יש לה דברים קריטיים יותר על הראש עכשיו. היא רק רוצה לקבל את הכסף שמגיע לה על העבודה שכבר עשתה.

תראי, זה מאד לא מקובל. היא הקלידה שוב.

האמת, טפשי איך שעבדה מול מרים. בדרך כלל היא מסכמת מלכתחילה עם לקוחות על מספר סקיצות מקסימלי, וגם מבהירה מראש מה קורה אם שום דבר ממה שהציעה לא ימצא חן בעיניהם. עד היום זה קרה לה רק פעם אחת.

היא הייתה מוסחת בזמן שמרים פנתה אליה. ההצעה של 'שזיף' צצה אז, ותפסה את כל כולה.

אין לי ענין לשכנע אותך להמשיך, למרות שבדיוק עמדתי לשלוח לך סקיצה נוספת. היא חיבקה את שיר בידה השמאלית כאשר המשיכה לכתוב: אם את רוצה לפנות למישהי אחרת זה בסדר מבחינתי. אבל את צריכה לשלם לי על שעות העבודה עד עכשיו. השקעתי הרבה זמן בסקיצות שהכנתי.

שיר שתתה את השוקו, הראתה בתנועות שהיא רוצה גם היום טוסט, התיישבה ליד קופסת המגנטים. וסוף סוף התקבלה הודעה נוספת ממרים. אני אגיד לבעלי שישאל רב מה צריך לעשות.

דיני חזרה אל מול המסך. אין בעיה, רק תוודאי שהנתונים יהיו ברורים לרב. לגמרי לא מקובל להפסיק באמצע – הסיכום בינינו מלכתחילה היה סיכום מחייב לגבי שתינו. אי אפשר לעזוב באמצע בלי הסכמה הדדית.

אם יהיה צורך להתגושש, היא תשאיר זאת ליחיאל. הוא תמיד פתר בעיות מהסוג הזה כאשר צצו בעבודה שלה.

הרגישה מוזר כשהסתכלה על הסקיצה שתכננה לשפץ עוד קצת ולשלוח. כבר החליפה את הכתום בבורדו עז. ותכננה לעבוד הבוקר על עיצוב אחר לאותיות.

שתסיים ותשלח בכל זאת?

מרים לא גילתה התעניינות גדולה בסקיצות הקודמות. אין באמת סיבה לחשוב שבדיוק עכשיו היא כן תהיה מרוצה.

לפחות התפנה לה הבוקר.

היא כבר לא זוכרת מתי היה לה בוקר בלי לחץ של עבודות. יחיאל שכנע אותה לא להיענות ללקוחות פרטיים בתקופה שנשארה עד העבודה ב'שזיף'. נס. נשאר לה רק שבוע. הבית חוגג, והקונפליקט הקשה שבו הם נתונים לוקח גם זמן, לא רק כוחות נפש.

שיר חיברה את חלקי המסלול המגנטי.

"איזה יופי." דיני התיישבה לצידה על הרצפה. נניח שהיא הייתה ממשיכה לעבוד עכשיו על 'מאבק בצ'ילה', היא הייתה מסתדרת איכשהו. היא יכולה להרשות לעצמה לקחת פסק זמן עם אחיינית שלה, כמה דקות של קרבה שקטה בתוך כל מה שמתנחשל סביבן.

"רוצה לבנות ביחד גשר למכוניות?" היא שאלה.

שיר הנהנה.

דיני ליקטה את החלקים המתאימים, חמיצות עדיין ממלאת אותה. היא די התלהבה מהפרויקט של עיצוב עטיפה לספר, זו האמת. החמיא לה בשעתו כשמרים פנתה אליה, והיה לה חשוב שהיא תהיה מרוצה. זו בעצם גם הייתה הסיבה שלא הייתה אסרטיבית יותר מההתחלה.

והיא גם באמת חשבה שהסקיצות ששלחה היו טובות. אולי טעתה.

"החלקים הצהובים – הם הבסיס לגשר." היא הסבירה לשיר. "את כבר יודעת לחבר אותם?"

אם שיר תישאר אצלם גם בשבוע הבא, יהיו חייבים למצוא בשבילה מסגרת לבוקר. מה עושים תמיד במצב כזה? שולחים ילדים לגן או בית ספר לא מוכר, ואחרי מספר שבועות מעבירים אותם לאחר?

כנראה שאכן אין ברירה.

נורא.

ילדים אחרים לפחות מדברים.

"פה נחבר את המגלשה, ועכשיו – את יודעת מה אפשר לעשות? – מעגל. אם החלקים מחוברים בצורת עיגול, המכונית יכולה לעלות על הגשר, ולרדת, ואז לנסוע את כל הסיבוב, ושוב לטפס על הגשר. רוצה לראות?"

שיר חייכה, סקרנית.

כמה שהיא מתוקה.

"תחפשי עוד חלקים בצורה של רבע עיגול. את רואה? – כאלה חלקים."

אין לשיר הרבה סיכוי להסתדר בגן ילדים זר, וגם אצל משפחה חדשה יהיה לה קשה הרבה יותר. אולי עכשיו, כשרק שתיהן ביחד, זאת הזדמנות.

היא צריכה לנסות זאת בכל העדינות שאפשר.

"איך מהר מצאת את החלקים!" היא החמיאה לשיר, והרכיבה במהירות בעצמה את המשך המסלול. "הנה, עכשיו הכל מוכן!"

דיני סדרה את הבטריות במקומן בתוך מכונית המתכת הקטנה. "את רוצה להסיע אותו בעצמך?"

שיר הנהנה בציפיה.

"אז יופי. תגידי 'כן' אם את רוצה. בסדר?"

החיוך נמחק מפניה של שיר.

"שיר, מתוקה. בשבילך כדאי לך לנסות. כדאי לך להגיד, רק מילה אחת, ככה יהיה לך יותר קל להתרגל ולדבר."

אחייניתה השפילה את עיניה אל המשחק.

"את לא חייבת שיר, אבל כדאי לך."

סנטרה של שיר רטט.

"אם קשה לך את לא חייבת." היא אולי עשתה טעות. או שמה שהיא עושה עכשיו הוא לא נכון. "שיר מותק, כדאי לך לנסות להגיד, אבל בסדר גם אם לא. הנה, את יכולה לקחת את המכונית גם אם את לא אומרת."

שיר זזה אחורנית, מתרחקת מהמשחק בלי להביט בדיני.

"בואי, שיר." אצבעותיה של דיני נדחקו במהירות כשהפעילה את מכונית הצעצוע. האורות האדומים הבהבו. "את שומעת איך האוטו מנגן, שיר? בואי קחי אותו. תראי איך הוא עולה ויורד בגשר."

אחייניתה התרחקה.

עיניה חמקו מדיני גם כשהיא התיישבה על הספה, לקחה את הגמבוי, והפעילה אותו. היא התכופפה למסך הקטן, מרוכזת בו, כאילו אין שום דבר משהו שתופס את תשומת ליבה. שלא כמו תמיד – הפעם היא הנמיכה את הווליום.