פרק 101: ללחוץ על כפתור

"שניהם היו נראים מוזר כשהם הגיעו לשבעה." דיני שחזרה באוזניו של יחיאל, נסערת. "אבל לא חלמתי שזאת הסיבה. מסכן נחום, אני יכולה לדמיין מה עבר עליו אז."

"מתי הם נראו מוזר?"

"יום אחרי החתונה, כשכולם הגיעו להורים שלי. אתה לא היית, נשארת בבית עם שיר וחזקי. נחום ואביגיל לא ענו בטלפון כמה שעות, אחר כך נחום אמר שהייתה להם בעיה בטלפון. מסכן."

עמוד חשמל עמד באמצע המדרכה הצרה, דיני ירדה עם העגלה הכביש.

בתחילת הערב  אמרה לו דיני שחשוב לה לצאת איתו הערב לסיבוב. היא ידעה שהוא לחוץ מההספק שלו בעריכה, והציעה שתוותר על העזרה שלו בערב, כדי שיהיה לו זמן לצאת איתה אחר כך.

'זה בקשר לשיר?' הוא שאל אותה אז. 'אמרת שלא תלחצי עלי להשאיר אותה אצלנו יותר מאשר השבוע הזה.'

'אני זוכרת שאמרתי. יש משהו אחר שאני צריכה לספר לך.'

הוא תהה מה יכול עוד להיות, מה עשוי לתפוס את דיני חזק כשהיא שקועה כל כך כולה בענין של שיר, והנה.

"אביגיל כל כך כעסה עלי. אף פעם לא שמעתי אותה ככה." היא אמרה.

"טוב, את מבינה שזה לא הגיוני."

"מה לא הגיוני?"

"לא הגיוני להאשים אותך. את לא היית אמורה להגיד לאביגיל שום דבר על טובה. נחום היה צריך לספר לה."

"נכון, ברור שהיא כועסת בעיקר על נחום, לכן כל כך מזעזע אותי. היא ממש רתחה מכעס, וזה כבר שבועיים אחרי שנודע לה."

"אין מה לעשות, דיני. אל תקחי ככה ללב."

"אבל זה – לא יודעת. ממש אכפת לי בשבילו."

רכב התקרב. יחיאל זז לשולי הכביש. גם לו אכפת בשביל נחום. זאת סיטואציה קשה גם בשביל גברים חזקים, ונחום לא חזק. כנראה שמתחילה הוא חשש לשתף את אביגיל, פחד מהתגובה שלה.

'אני לא רוצה להסתיר ממך.' דיני אמרה לו אז, אולי שבועיים אחרי שהתארסו, כשהוא ערך לה היכרות עם רחובותיה של מודיעין עילית המתפתחת. 'יש לי אחות.'

הוא היה המום.

'היא – – היא נושרת.' כלתו המשיכה להסביר, והוא חש בחשש שבמילותיה. 'היא חילונית עכשיו, ואין לה קשר עם המשפחה.'

דיני הייתה כל כך לחוצה כשגילתה לו. הוא יכול להבין את נחום, שלא העז לעשות את אותו דבר עם אביגיל.

וברור שאביגיל נפגעה. אם דיני הייתה מסתירה ממנו עד עכשיו, זה גם כן היה מערער באופן כלשהו את האמון ביניהם, ונשים לוקחות דברים כאלה קשה יותר מאשר גברים.

"אם אביגיל הייתה אחותך, היית עכשיו מרחמת עליה." הוא אמר לדיני.

"נכון. ברור. גם כך אני חושבת גם עליה, היא בטח פגועה כולה. רק שנחום… לא יודעת. נראה לי שזה באמת גדול עליו."

"אין מה לעשות."

"לא חשבתי שיש." רוגז היה בקולה.

בימים האלה היא מתרגזת יותר ויותר בקלות.

"אני מתלבטת אם פיר מצידי לספר למוטי." דיני המשיכה.

"בשביל מה להגיד?"

"לא יודעת בעצמי. אני משתגעת מזה."

"זה לא העניין שלנו, דיני. לפחות את זה צריך לשים בצד."

היא נאנחה בקול.

"ברצינות, דיני. מספיק שאר הדברים שצריך להתמודד איתם."

"טוב, בסדר. אבל זה לא שאפשר ללחוץ על כפתור ולשים בצד."

נערים רכבו על אופניים בשולי הכביש החשוך. בחור הצית סיגריה.

"אמא שלי התקשרה אלי היום כמה פעמים." אמרה דיני. "היא נורא דואגת מה יהיה עם שיר, ואני לא יודעת מה להגיד לה."

יחיאל נדרך, ואז אמר לעצמו להרפות. דיני הצהירה שלא תשכנע אותו, זכותה לספר מה קורה עם אמא שלה. זה המצב עצמו שמפעיל עליו עכשיו לחץ, לא דיני.

"מה אמרת לה?" הוא שאל בזהירות. בזמן האחרון השיחות שלהם על ביצים.

"היא שואלת אותי על כל אחד, מה הוא אומר ולמה."

"ואת מספרת לה?"

"לא לגמרי. על ישי, למשל, ברור שלא ספרתי לה כל מה שהוא אמר. רק אמרתי שלו ולרחלי קשה מדי. היא שאלה אותי למה קשה להם כל כך, ולא ידעתי מה להגיד. ברור לי שהיא חושבת שכולם צריכים יותר להתאמץ, ונראה לי שהיא מתלבטת עד כמה להתערב. היא אומרת שהיא לא רוצה ללחוץ על הכלות."

"אז היא לוחצת עליך במקום." הוא לא התאפק.

"היא לא לוחצת עלי. אוף, יחיאל. אני הבת היחידה שלה, למרבה הטרגדיה, ועם הכלות היא לא משוחררת כמו שאיתי. היא לא באה אלי בדרישות, וזה לא מובן מאליו. אמא אחרת הייתה באמת לוחצת עלינו שניקח אותה."

"נכון." הוא ענה כדי להרגיע, בלי להיות בטוח במה שאמר.

"למה חזקי לא דיבר עם נחום בעצמו במקום לשלוח אותך לאביגיל?" שאל.

"חזקי דיבר עם נחום, ונחום אמר שלא. אז חזקי חשב שכדאי לדבר גם עם אביגיל."

"הבנתי." עוד דבר שלא היה צריך לקרות וקרה כאילו בלי אשמתו של אף אחד. משהו בכל מה שמתגלגל סביבם לא עובד נכון.

"אמא שלי הציעה שאם ישראל ויוכבד לא יכולים לקחת את שיר רק בגלל שיוכבד לפני לידה, אז אולי שמישהו אחר יקבל את שיר לתקופה של כמה חודשים, ואז, אחרי הלידה, היא תעבור לישראל ויוכבד."

"והיא רוצה שהמישהו הזה יהיה אנחנו?"

"אתה מסכים להפסיק להיות ציני?"

"אני לא ציני."

"אז למה אתה מדבר ככה?" דמעות עלו לקולה. "הבטחתי לך לא ללחוץ עליך להשאיר את שיר אצלנו, ואני לא לוחצת. אני אפילו לא משכנעת אותך בכלום, למרות שאתה יכול להבין כמה חשוב לי שהיא לא תלך למשפחה זרה. אז עכשיו אני צריכה גם לא לספר לך שום דבר שקורה?"

"את יכולה לספר מה שאת רוצה." הוא השתדל לרכך את קולו. די כבר. דיני גמורה מכל מה שקורה, זה ברור. וזו עוד סיבה שהם חייבים לסיים עם הקלט של שיר בסוף השבוע הזה, כמו שהוא רצה מלכתחילה. כנראה שגם השבוע הנוכחי היה טעות.

"בסדר, אז אני מספרת לך דברים שקורים. אני רק רוצה לשתף אותך. בלי קשר אלינו. למרות שבעיקרון זה כן היה אמור להיות קשור גם אלינו."

"הבנתי."

שניהם המשיכו לאורכו של הרחוב הצר.

היא באמת משתדלת, דיני. הלחצים מסביב הם אלה שמערערים אותה.

"איך היה לך הערב עם הילדים?" הוא שאל.

"האמת שקשה. הבטחתי פרס למי שיישן בלי בעיות, זה לא עזר."

"אולי הייתי צריך להישאר בבית."