אנחנו נפגשות שוב ליד הברזייה, מתעלמות מהעיניים האדומות אחת של השנייה.
"רוצה לעלות בחזרה ל"רובע"? אני שואלת, מרגישה צורך להסתובב עוד קצת, לדבר.
בשתיקה אני עולה במדרגות, נעצרת באמצע בפינה שצופה על הר הזיתים.
רחלי כבר יודעת, מכירה את הפינה הזו, מכילה בשקט את הגעגועים.
אבא שלי.
8 שנים הוא כבר שם, צופה על שער הרחמים. כל פעם שאנחנו עולים לקבר שלו אני מסתכלת לכיוון.
מדמיינת את היום שהשער יפתח, יחד עם הבדיחה הקבועה של אחים שלי:
"תראי איזה נוף סידרנו לאבא".
"לפעמים", אני אומרת לרחלי, "אני חושבת מה היה קורה אם הוא היה עדיין כאן, אבא שלי, שליווה אותי כל כך בימים הקשים של ההתחלה, כשגילינו ששירה לקויית שמיעה. אז חשבתי שהשמיים נופלים עלי, לא ידעתי אם מה אני אתמודד בהמשך…
הילדים היו אז קטנים, הוא אהב אותם אהבת נפש. נהנה מהחכמה שלהם, מהתעלולים והשטויות שלהם,
הבטיח שהם יתרצנו עם הזמן, יתמסדו. עם מאיר היה לו קשר מיוחד ממש, עד היום אנחנו חולקים את הגעגועים.
דוידי היה תינוק, כשהוא נפטר, חיים היה ילד עם ריטלין, אילה הייתה ילדה שובבה ומצחיקה עד דמעות, ואפילו לא הספקתי לספר לו, שגם מוישי השקט והעדין, לוקח ריטלין כדי להסתדר בלימודים.
על הקשיים החברתיים של שירה, סיפרתי לו, בכיתי לו, תמיד נעלבתי בשבילה, הוא היה צוחק עלי שאני לוקחת מידי ללב, ומציע כמה רעיונות כדי לעזור לה, סדנא שאחת המורות עשתה בכיתה, יוזמות קטנות של חוגים משותפים, תחפושת מקורית ועוד, הוא כל כך רצה שיהיה לה טוב, שאני לא אדאג.
"היא ילדה שלו", הוא היה אומר לי בחיוך, מצביע כלפי מעלה, "תפסיקי לדאוג, תשאירי לו משהו…"
"הייתי תמיד ה"מז'ינקל'ה" שלו, הילדה הקטנה שלא כל כך מסתדרת. כלומר הוא תמיד בדק אם כן, ואם יש לי מספיק כסף, תמיד הוא היה דוחף לי כמה שטרות…
הוא היה מברר אם אני מרגישה מספיק טוב לפני הלידה, ואחרי הלידה ואם אני נחה מספיק. לא יכולה לשכוח איך הוא אמר לבעלי אחרי הלידה של חיים:
"אתה יודע מה זה נייר אריזה חום? יש לך חבל? אתה רואה אותה?" הצביע עלי, "תארוז אותה יפה ותשלח אותה לבית החלמה"…
אני רק חושבת כל הזמן מה הוא היה אומר היום, על הילדים, עלי, רק מתחשק לי לומר לו "תראה איך גדלתי אבא… אני כבר לא ילדה קטנה ומפונקת…"
רחלי מקשיבה, מהנהנת בשתיקה. היא אלופה בלהקשיב…
"גם אני מרגישה שגדלתי מדי מהר, רואה קצת רחוק וקצת מעבר לחברות שלי, שהחיים שלהם פשוטים יותר… פעם חשבתי שיש אמת באמירה ש"כל אחד והפקאל'ע שלו", היום אני מבינה שזה מורכב יותר.
לכולם יש אתגרים, אבל יש כאלה שהחיים שלהם הם מסלול אתגרי במיוחד, טיפשי להשוות. זה כמו שיש עשירים ועניים, ויש את כל המצבים הכלכליים שבאמצע, וגם עוני ועושר הם מצבים לא חד משמעיים ולפעמים זה מצב יחסי.
"הכל בגזרת עליון", היא מסכמת.
"נהיינו כבדות", אני אומרת, מנסה לחייך, "סך הכל יצאנו להתאוורר".
"גם לאוורר את הלב זה חשוב", עונה לי רחלי, וגם היא מחייכת.
שאר הערב עובר עלינו בהתמודדות עם וופל בלגי מלא תוספות.
"חייב משהו מושחת לגמרי" אומרת רחלי, כשאני מקוננת על הדיאטה ז"ל.
סיפורים משעשעים של רחלי, תיאור מפורט שלי על עלילות אדלר ושו"ת. פתאום אני מסוגלת לצחוק על זה, לרחם על השדכנית המגמגמת במבוכה בטלפון, לצחוק על רחלי שמציעה לי בחורה חסידית.
לא יקרה.
אני חוזרת הביתה עם חיוך, ומצב רוח.
כמה חשוב חברות…
מוישי מתקשר, מאוחר בלילה. אני מדברת איתו בלב קל יותר, רגועה יותר.
שומעת אותו משתף בחוויות שלו, כל כך לא מובן מאליו.
היו שנים שחששתי גם לו, כל כך סגור ומופנם. זוכרת איך אמרה לי הקלינאית באחד מאין ספור הפגישות –
"השיח שלכם בבית שונה, מכיל יותר, מאפשר יותר, מודע יותר לקשיים, לרגשות."
היום, בפרט עם מוישי אני קוצרת את הפירות. לאט לאט הוא למד לדבר, להביע את עצמו, להכיר ברצונות, בחוזקות, וגם בחולשות שלו, אני גאה בו כל כך…
לתגובות, בתיה: [email protected]
מה קרה השבוע????
מקווה שאת בטוב
דבר ראשון, אני מאד נהנית מהסדרה הזאת, ממש מחכה לפרק הבא, תודה רבה!
בעניין ההשוואה לאחרים גם לי הפריע העניין, בתור אחת שמתמודדת עם ניסיון לא פשוט בכלל, אני מרגישה שמה שקורה לי זה שאני פשוט נהיית הרבה יותר רגישה לכאב של השני וככל שהכאב שלי גדל ההכלה שלי לכאב של השני גדלה, ואפילו לכאב קטן. אני גם מרגישה שלמרות מה שעובר עלי עדיין דברים קטנים יכולים לעשות לי טוב או רע, הפוך, ככל שקשה לי יותר, קשה לי להכיל אפילו קשיים קטנים שביום יום רגיל הייתי יכולה להכיל, זה לא שאני מסתכלת אחורה ואומרת לעצמי, איך פעם בכלל יכולתי לכאוב מדברים כל כך קטנים, העולם מלא בהתמודדויות ובניסיונות, באנו לעולם הזה כדי לצלוח אותם ולגדול מהם, אין אדם שבא לכאן ואין לא התמודדויות, המבט הזה שלאחר יש חיים קלים או טובים יותר הוא מבט קורבני, כל כאב הוא כאב וצריך להתייחס אליו בחמלה ולא בשיפוטיות, גם כשבמדובר בנו וגם כשמדובר באחרים.
אהבתי את מה שכתבת.
אכן, לפעמים גם כשיש לנו כאב גדול, אנחנו עדין מרגישים את הכאבים הקטנים והפשוטים, הם לא נעלמים. ולפעמים הם אכן מורגשים יותר כי אני במצב רגיש וחסר יכולת להכין אפילו לא עוד כאב קטן…
קצת קשה לי עם הדיון הזה
ברור שכל אחד והפעקאלה שלו והרבה פעמים לא רואים כלום מבחוץ.
אני דווקא מסכימה מאד עם בתיה.
לפעמים אני מסתכלת על מה נשים מסביבי עוברות – ואני נעמדת דום, ממש.
ברור לי שהחיים שלי תותים לעומתם.
לא שאין לי קשיים, לא שאין לי רגעי מצוקה, יש, והיו קשים מאד,
אבל נשים שמתמודדות כמו בתיה ורחלי?
מבחינתי זה ממש "של נעליך מעל רגליך"!
ברור לי שמה שאני מתמודדת איתו לא קרוב למה שהן מתמודדות.
בתיה, מצדיעה לך ממש!!!!
זה הענין, שאת חושבת כאן הפוך.
הדיון כאן האם המחשבה של – אני מתמודדת הרבה יותר מאחרים – זו מחשבה נכונה שעושה טוב.
את מדברת על – יש אחרים שמתמודדים הרבה יותר ממני – וזה ברור שזו מחשבה נכונה שמביאה אותך למקום יותר טוב עם עצמך.
בתיה מעריצה! בעיני לעורר שיח פתוח על רגשות מחשבות רצונות זה כל כך חשוב! ואגב כל שבוע אני מחכה לטור שלך הוא מעלה בי דמעות,תובנות פותח לי את הלב לראות מעבר, כמה כולנו תמודדים וכל אחת ראויה להערצה בפני עצמה על עוד יום שהיא קמה להתמודד אז שאפו ענק!