אפרת שטרן אומרת שלום

הטור הזה הוא הטור האחרון נכון לעכשיו.

ואם יש מסר שחשוב לי להדהד שוב ושוב מכל מה שכתבתי בחודשים האחרונים, זו אולי בקשה, אולי בכלל רק משאלה:

אני, ועוד אחרות מתמודדות.

אנחנו רק רוצות לגיטימציה להתמודד, לא לבזבז כוחות על הסתרה, לא לבזבז כוחות על הצטדקות. להיות קיימות בזכות ולא בחסד. לזכות לתמיכה זה אולי כבר הגזמה, אבל אני יודעת שאני בנ"א נועז. (הכלה? הערכה? עזרה?) לו יהי, אמן ואמן.

ואם רק ארגוני עזרה ליולדת ייקחו על עצמם לעזור לנשים בדיכאון אחרי לידה…

טוב יש לי פנטזיות 🙂

בורא עולם ברא את הקושי, בורא עולם ברא את החולי.

אני לא מתנצלת, אני לא רוצה להתנצל, ולא רוצה להרגיש צורך להתנצל.

ועכשיו שישמע כמו סיום אמיתי:

תודה לכן שקראתן, תודה לכן שהגבתן, לא הגבתי בתודה על כל עידוד בנפרד, אבל זה חיזק אותי, נתן לי כוח ונתן לי אומץ להמשיך עם החזון שלי, להעלות את המודעות בציבור שלנו לסבל שבהתמודדות נפש, למה זה בכלל ומה יכול להקל. יש לי גם תקוה להקים מקום למתמודדות, כזה שיהיה אפשר לדבר בו, לשתף ולהיות. אני יודעת שזה קיים בכמה מודלים, אבל בעיניי ממש לא מספק.

אני מאמינה שעוד כאלו שמתמודדות או כמעט מתמודדות או מתמודדות עם מתמודדים התחזקו מהתגובות המחזקות, אז תודה גם בשמן.

אם הייתי צינית מדי או חריפה מדי בכתיבה או בתגובות – סליחה, זה לא מכוון לאף אחת, זו רק דרכי להביע כאב שאין לו סוף, ולהשמיע את זעקת השתיקה.

תודה, ואם יש מישהי, שיש לה רעיון ו/או רוצה להצטרף אלי להגשים את הפנטזיות שתיארתי – אשמח אם היא תכתוב לי למייל:

[email protected]