כן זאת אני שמתחמקת ולא עונה לטלפונים, שנענית ברגע האחרון להכין סלט או קינוח ובאה כאילו הכריחו אותה, מגיעה אחרונה ויוצאת ראשונה.
למה כאילו?
באמת.
אולי זאת חרדה חברתית למרות שבמפגשים עצמם אי אפשר לראות את זה עלי. אבל אני אוהבת להיות בבית, לא אוהבת לצאת בקור או גשם, עם כל הילדים בשעה שהם מזמן היו אמורים לישון בה.
והמפגש עצמו, שזה לשבת עם אנשים שלא מכירים אותי, למחזר את אותם שאלות היכרות בסיסיות כי הרי אין קשר במשך השנה, וכן לנסות לזרום הכי כי אנחנו משפחה. להשתתף במשחק-לא-משחק ממוחזר של מחמאות אחת לשניה כשאת לא יודעת כלום על השניה וגם המחמאות שאת מקבלת… ולצאת ב23:30 בתחושה של בריחה, כשהילדים כבר לא מחזיקים מעמד.
לא מובן לי איך רק הילדים שלי כאלה. עייפים כל כך בלילה גם אם ניסיתי להשכיב אותם ביום (לא כולם נרדמו, ממתי הולכים לישון צהריים). משועממים בסביבה צפופה מלאה ילדים אחרים לא מוכרים להם, ואחרי שעתיים של מפגש עמוס רק רוצים קצת שקט ולנוח.
ותסלחו לי, אבל לכידות משפחתית לא משיגים מערב אחד בשנה. אני מבינה את החשיבות של להחזיק קשר עם המשפחה במיוחד כשבאופן טבעי לא יוצא להיפגש כל כך. אבל אולי כמה מפגשים קלילים יותר ופחות מחייבים בפארק עם פיצה קנויה בלי לגייס אותי להכין אוכל (שונאת מטבח, ומה שפשוט לך בשבילי זה פרויקט רציני), בעונה יותר נעימה, בשעות שהילדים עירניים בהם – יתרמו לזה הרבה יותר. גם אם לא כולם יבואו לכל מפגש, וסביר להניח גם שהגברים לא ישתתפו. אם המשפחות יהיו בקשר זה בהכרח יביא למעורבות כלשהי גם מצידם.
בגלל כל המורכבות והעיכובים, אצל ההורים שלי כבר כמה שנים כל יום אחר ההדלקה מגיעה לביתם משפחה אחת או שתים עם הנשואים או בלי ומביאה איתה את האוכל
זה ממלא להם את כל השבוע, יש להם פניות לפגוש את כולם בלי רעש
אין בלגן של המון ילדים רצים ומתרוצצים,
ההתארגנות הגיונית יותר, לא מחכים לכל הציבור שיתאסף
ואפשר להתרכז סביב שולחן ולשחק במשחקים/תוכניות שונות רב גילאי.
מקסים!!!
זה נותן להם המון !
יפה מאוד מצידכם!
אבל בד"כ מי שהכי נהנה ממפגשי החנוכה זה הילדים שרוצים לפגוש את הבני דודים.
אלו שמחכות למפגשים האלו – כיף לכן.
תדעו שלא אצל כולם זה ככה.
יש משפחות שיש בהן פערים ומעמדות וכל מפגש כזה הוא סבל לחלק מהמשתתפים,
רק שאלו שבצמרת לא מרגישים את זה!!!
ואם יש גיסה שמתחמקת/לא מתלהבת, כדאי לעשות חושבים אם כל השנה היו נחמדים איתה…