ערב לביבות של חנוקה

השאלה הגדולה היא גודל המפגש
כשאנחנו מדברים על מפגש משפחתי של משפחה בעלת נכדים נשואים – סורי אבל אני לא מצליחה למצוא את האידיאל, זה גדול מדי, אנחנו לא באמת מכירים וההיכרות הזאת לא מדי תוסיף לנו לחיים (כן, באמת שלא מעניין אותי להכיר את נשות בני הדודים שלי…).
כשמדברים על מפגש משפחתי מצומצם, אחים-אחיות וילדים, זה בד"כ יותר הגיוני, לכל אחד יש בסה"כ שתי צדדים כאלה, ולהיפגש עם גיסות ואחיניות זה באמת חשוב.
אבל גם את המפגשים האלו צריך לבדוק אם חייבים לעשות בחנוכה, כי כולם צריכים להדליק נרות בבית ורק אז לצאת – מה שגורר מפגש שמתחיל ונגמר בשעה מדי מאוחרת, בשונה נניח מחול המועד – שאז ניתן להתחיל את המפגש בשעה מוקדמת יחסית, ולגמור בשעה סבירה.
בעיני השעה היא מה שהופך את המפגשים בחנוכה למטרד, העובדה שהם מאוחרים, הילדים עיפים, הם נגמרים מאוחר מדי ואז כולם גם עיפים למחרת, שלא נדבר על זה שבגלל שאצל כל הציבור יש הדלקת נרות ואז יציאה – הדרכים הופכות להרבה יותר פקוקות… בחול המועד גם כן יש פקקים אבל זה מתווסת על פני יותר שעות.
ואם תוסיפו מזג אויר חורפי, גשם, מעילים וכובעים – זה גם כן מטרד לא קטן…
כל שנה יש רטינות על המפגשים של חנוכה, אני לא רואה רטינות כאלו על המפגשים של סוכות ופסח, או על מפגשים בחופש הגדול…

אם זו כזו משפחה גדולה, כמו שאת מציינת שיש נכדים נשואים, אז אמורים ממילא להיפגש בשבע ברכות ושמחות אחרות שבד"כ יש במשפחות גדולות ואז באמת אין ענין דוקא בחנוכה.
במשפחה שלי עושים כל ראש חודש (זה יוצא בערך כל חדשים) מפגש לנשים ולילדים הקטנים בגינה או לארוחת ערב נחמדה בבית של סבתא. יש בזה משהו מגבש ונחמד מאד וככה באמת מכירים.