עוד לא שבוע עבר מאז הושבו לנו שני ילדים בארון, מאז הוארו אתרים בעולם בכתום. שוב ושוב שבים אנשים מגיהינום עלי אדמות, והתמונות מעירות לנו, פעם אחר פעם, עולם דימויים עשיר ואסוציאטיבי מן הלא מודע הקולקטיבי שלנו, הישן, הצבוע בשחור-לבן, שמסתבר שעודנו חי, נושם וער, לגמרי.
אנחנו לא מערבים את השואה עם מאורעות ה-7 לאוקטובר, כי זאת לא השואה. יהודים בשנות השואה לא הופקרו ליומיים, ואז בא מישהו לדרוש את דמם; ושום גוף בעולם לא היה כדי לקיים משא ומתן על השבתם לאלתר ממחנות הריכוז, למשל. ולמיליון וחצי ילדים שלנו שלא שבו, לא תמונה פורסמה להם אז ולא שם, וקבר איננו לרבים כל כך מהם וגם מצבה.
אבל משהו בעיסוק העכשווי הזה בשכול ובמוות, באנשים שלנו שחוזרים בלייב משבי מתמשך, כשמול המראה שלהם העולם כולו צועק "ניצולי מחנות", "ניצולי שואה"; והדימוי הזה, דווקא הזה, של ניצולי שואה, עולה ישר וספונטני מהבטן כי התמונות האלה, אנחנו כבר מכירים אותן, היו לנו אי אז אנשים שלנו שחזרו ממחנות ריכוז ונראו ככה, וזה השם שאנחנו, שהעולם המערבי נותן לאנשים שחוזרים והם נראים ככה—–
——– אני יורדת בדרך המוכרת אל יום הדרכה ביד ושם. מולי פרוש הנוף. היער למטה. שכונת עין כרם משמאל. אוטובוס תלמידים יורד, נכנס בשער הכניסה הגבוה. אחריו עוד שלושה. בתחנה ליד הכיכר, אני פוגשת אותם, תלמידים. יורדים מן האוטובוסים בהמולה צעירה. תיקי טיול מוצאים מתא המטען. מצטלמים. מורים קוראים בשמות.
ברחבה ליד הכניסה לבניין בית הספר, אני רואה כיתות נוספות. בנות יושבות ואוכלות. מסביב, קולות פטפוט וצחוק. מורות קמות. בנות, לאסוף הכל. אריזות חטיפים לפח. לסיים לאכול אנחנו צריכות להיכנס לעדות של ניצולת שואה… קריאת שמות. איפה שירה? שירה ויעל? הן לא נמצאות בשום מקום. שורת בנות מצטלמת בצד.
הבנות אוספות את עצמן אט אט. מברכות וקמות. ברקע מזמזם דיבור ערני. אנחנו פונות לאולם, שם מחכה לנו ניצולת שואה וסיפור חייה.
אני הולכת איתן. ילדות טובות של שנת 2025. פעמים רבות כל כך שאלו אותי את השאלה הזו – האם יש טעם להביא אותן לכאן, בכלל? האם הן מסוגלות להיות מחוברות, עדיין?
אני אף פעם לא יודעת לענות בוודאות על השאלה הזאת. הדעה שלי יכולה להשתנות מקבוצה לקבוצה. אני מסתכלת על הילדות האלה, שפוסעות במסדרון הארוך. שומעת שברי משפטים. יש מחנה בשבוע הבא. תהיה הופעה גדולה. יש חזרות אחר הצהרים.
ואני יודעת בוודאות שהנוער הזה לצערי יודע הרבה יותר מדי. שאם פעם היו מגיעות אלינו בנות שעולם המושגים שלהן היה חף מכל סממן שואה, היום הן מקבלות, בחדשות, בעיתונות הכתובה ובמדיה את כל הבסיס לשיח משותף בינינו.
הבנות האלה, שלמרבה הזוועה מ ב י נ ו ת לגמרי את המציאות הזו בה חוזר אדם ממחנה ריכוז, כשמה שהחזיק אותו בחיים היתה התקווה לשוב הביתה ולהתאחד עם משפחתו, וכששב הוא מוצא שהיא איננה; שביתו אינו; שקהילתו במקרים רבים אבדה. כל כך הרבה שנים הייתי צריכה להסביר את זה. להבהיר קודם כל לקבוצות שהזמינו סדנה בשם "לחזור ולחיות", שעוסקת בתחילת השיקום וחזרתם לחיים של ניצולי מחנות הריכוז – את גודל התהום, את העוצמה של הוואקום אליו מגיעים האנשים האלה לאחר השחרור, את ההבנה שלא כולם ישובו באמת לחיים, ודאי לא לחיים מלאים; את הבריאה מחדש הנדרשת בשביל לשוב ולחיות – חיים שיתכנו בהם שמחת אמת, קיום ומשמעות.
ומחריד אותי שאני לא צריכה להסביר. שהבנות האלה של הדור הזה מבינות ללא צורך רב במילים, כי יש לנו עולם מושגים משותף שמתבסס שוב על סבל יהודי. הילדות האלה, עם הקשב הקופץ וההווי הצבעוני העכשווי יודעות מצוין על מה מדברים איתן.
באולם שקט. ניצולת שואה מדברת. היא מספרת את סיפור הצלתה כילדה על ידי חסידי אומות עולם. וכשהיא מגיעה לסוף הסיפור, מספרת על המשפחה היפה שהקימה בארץ, יש טוויסט בעלילה. היא מספרת על הנכד שלה, שאהבה, שנפל באירוע ביטחוני.
השקט באולם מעמיק. עבר והווה נוגעים זה בזה. הבנות מביטות בה באהדה. בסימפתיה. בהזדהות. כשהיא מסיימת, הן עולות על הבמה, אליה. חלקן בדמעות. ואת החיבוק הזה, הטבעי מהלב, שהן יודעות לתת, ניצולות השואה שלנו לא קיבלו מהחברה הישראלית אי אז, כשהגיעו לכאן ב-1945. גם בשנות השבעים לא.
את זה יודעות ויכולות לתת דווקא הבנות שלנו, של היום.
ימי ההדרכה האלה , יותר מתמיד, הפכו להיות ימים שבהם אנו מדברים שואה, אבל מדברים גם הווה. נוגעים בשאלות הגדולות של סוד הנצח של עם ישראל, של הכאב היהודי בן אלפי השנים ומהותו, נוגעים בשאלות אישיות של מי אני שם, איפה אני מוצא את עצמי בהעברה הבין דורית הזו, והאם יכול אדם, אני, אנחנו, לעבור אתגרי חיים, גם כאלה של סבל אישי קיומי, ממקום חזק יותר, מלא יותר, בעל משמעות עמוקה; האם ניתן לצאת מכל זה עם אישיות חזקה, ומה אני עושה/צריך בשביל לרכוש יכולת כזאת???
******
כשעוד יום הדרכה מסתיים, אנחנו יושבות במעגל יחד, הן ואני. על הרצפה קלפים צבעוניים, הן מרימות כל אחת קלף. מספרות לי עליו, עליהן. מספרות מה הן לוקחות מהיום הזה שעברנו יחד – הביתה, איתן. והתשובות מאמתות את המחשבות שלי. הילדות האלה עשו עיבוד לעומק, והדיבור שלהן, הוא מן סינתזה כזאת של השואה הגדולה יחד עם חוויות וסכמות אישיות שלהן מן השבעה באוקטובר וכל הנגזר ממנו.
בת אחת, חוי, מספרת על החוויה שלה. סבא וסבתא ניצולי שואה אבל היא לא ידעה את זה עד עכשיו (!!!). היא גילתה את זה לאחרונה, יחד עם לימודי השואה שלה. הנושא לא דובר בבית. "עוד מעט, ניצולי שואה כבר לא יהיו לנו!" היא אומרת את זה בכאב. "הילדים שלנו, הנכדים שלנו, הם יתנתקו מזה, לגמרי!"
זה כואב לה. אני מסתכלת עליה ועונה לה: "אם לך זה כואב – אני יודעת שהילדים שלך, הנכדים שלך, את כבר תדאגי שהם, עוד יידעו…"
הן מדברות, כל אחת מביאה משהו משלה. מדברות על החיבור שלהן להיסטוריה של העם היהודי. על מי שאנחנו כעם היום; על הכאב היהודי ששוב ושוב חוזר ומוצא אותנו, על העוצמה המדהימה שהן מוצאות בנו כעם, בתוך הכאב הזה. על גלות וגאולה, על שנאה, אהבת חינם ואחדות.
הקבוצה מתארגנת לצאת. צבעי ערב יורדים על האתר, על המוזיאון, על שכונת עין כרם שממול. ובצבעי הערב האלה מיטשטש משהו. וחוברים בו עבר והווה. ועמודי האבן המיותמים מאתר יד לילד, שהוקם לזכר מיליון וחצי ילדים שלנו, מלווים אותנו מאחור בשתיקה. ועם הרוח אני רואה שוב, שני ילדים בשער כתום, צוחקים בתמונה של הווה. הטרגדיה קרובה לנו מדי, זה בא פתאום, איכשהו, ביחד.
והן יוצאות מהמתחם, שאולי טוב היה לו לא היו מבינות אותו כל כך. לו היתה שפתן נפרדת מעולם סמלים ודימויים טעון עד כדי כך, אבל היא לא, הן לא. הן חלק מן הרצף הזה. כולנו.
אני יוצאת גם כן. יד לילד מאחורי. זיכרון הווה חי ובוער איתי, איתנו.
אבות שחוזרים אל אישה וילדים שאינם.
אבא ששב לילד קטן שחיכה לו, לבדו.
ומולנו, הבטחה חרוטה על שער הניצולים בכיכר, בצידו הפנימי, לקוחה מחזון העצמות היבשות, כמו הגיעה אלינו, עכשיו:
"והעליתי אתכם מקברותיכם עמי," אומר הקדוש ברוך הוא לנביא יחזקאל, הרבה לפני שחווינו את כל זה,
והעליתי אתכם, מגלות ארוכה.
ממחנות הריכוז.
ממנהרות חמאס.
מתהום של רוע אנושי, של סבל כללי ואישי, של כאב, שפנים רבות כל כך לו.
"ונתתי רוחי בכם וחייתם…"
מתוך מקום שנראה שלא ניתן לקום ממנו, אני אתן ואתם תשובו. לחיים.
"וידעתם כי אני השם…
והנחתי אתכם על אדמתכם"—
לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון [email protected] 0548401112
לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 [email protected]
תודה על הטור המרגש הזה.
כתיבה מדוייקת כל כך, מרגשת כל כך
יש לך שליחות מיוחדת כאן בעולם