עד כמה נכון להתמסר ולתת לבעל לצאת ללמוד בזמני לחץ?

אענה לכותרת:
כמה שאת יכולה, וטיפה יותר.
לי באופן אישי נראה לפעמים שזהוווו אני קורסת אם אין לי עזרה הרגע!
ואז אני עוצרת, נושמת, מזכירה לעצמי שלילדים שלי יש כח סבל כלשהוא (הם קטנטנים, ובכל זאת)
יוצאת למרפסת, עם קוביית שוקולד, מדברת כמה מילים עם בורא עולם.
ועושה רק מה שחייב.
נניח- התינוק צריך החלפה, מישהו רעב- יש במבה..
וכך עוברת לה שעה, אני הייתי במוד מנוחה, ועכשיו יש לי כח לאט לאט להמשיך.
לפעמים המחשבה ש: כל העול עלי, אני אמורה להסתדר לבד עם ארבעה פיצקלאך ממוטטת אחרי יום עבודה, וכו' , היא לבדה מייאשת.
אם אני נזכרת ש, רגע, בורא עולם איתי, והכל בסדר, פתאום אני מצליחה לנשום, ונרגעת.
במקרים חריגים- בעלי נרתם. ואתן לך עוד טיפ. חריג מאוד מאוד שאני מתקשרת אליו שיגיע דחוף הביתה. לא כי אני מלאךומסתדרת לבד. אלא, בתקופות מאתגרות, אנחנו מסכמים מראש איך נתנהל.
נניח, אני סובלת מאודדד מבחיןות בתחילת ה. אז בזמנים כאלו- פעמיים בשבוע- הוא לא הולך לסדר שני, ומשלים. פעם אחת עזרה מבחוץ, ופעמיים הולכת לאמא שלי. (זו דוגמא אחת כמובן). אני חושבת שבחשיבה מראש יותר מדוייקים בצורך האמיתי.
יצא ארוך, מקווה שעזרתי=)