פרק 26: סדין חדש

"אסור לנשק כשיושבים שבעה." הזכיר יחיאל כשראה אותה מנשקת את ארי.

"מה – " התחילה דיני בהפתעה, ואז תפסה. נכון. גם בתשעה באב לא מנשקים.

היא חפנה את ראשו של ארי.

"למה אסור?" בררה ריקי.

"כי זה משמח, ומסיח דעת מהאבלות." ענה יחיאל.

שבעה ימים של אבל על טובה.

כמה פעמים אנשים יושבים שבעה כשלא רק יגון הפרידה מטביע אותם, אלא גם גל זכרונות שאי אפשר לשאת?

ארי נראה עדיין הלום אחרי השעות שבהן היה בלעדיה. דיני אימצה אותו אליה בידה האחת, ובאחרת עטפה את כתפיה של שיר.

"שושי," היא אמרה. "אבא שם לך עכשיו סדין נקי במיטה השלישית בחדר הילדים."

"שמתי גם לך, שיר." אמר יחיאל בנעימות.

איך הוא מקבל אותה יפה ובטבעיות. גל של הקלה חלף בדיני. זה לא מובן מאליו.

"גם את צריכה לישון, אלישבע." היא אמרה לבת העשר וחצי, "כבר ממש מאוחר."

"אז למה ריקי לא?"

"ריקי כן, רק עוד לא הספקתי להגיד לה."

"אוף, איזו ילדה מעצבנת שהיא." מחתה ריקי. "אני כל יום ישנה בשעה הזו, והיום כולם ישנים יותר מאוחר, אז גם אני."

"כולם להתארגן צ'יק צ'ק לשינה." אמר יחיאל. "ריקי, את תוכלי להשאר ערה עוד טיפ-טיפה."

"אני אעזור לך להוציא את הפיז'מה מהתיק." אמרה דיני לשיר. "בסדר?"

תיק הגב הכחול שהביאו איתם מבאר שבע, היה מונח בפינת הסלון. שיר הרימה את התיק וחזרה לשבת כשהיא מחזיקה אותו לצידה. מעודדת משיתוף הפעולה פתחה דיני את הרוכסן שסגר על התא הגדול, לשם הכניסה את הפיזמה התכלת של החד קרן.

שיר משכה אליה את התיק.

מבטו של יחיאל נפגש עם זה של דיני.

"חשבתי שאת רוצה שאפתח, שיר." היא אמרה בעדינות. "את יכולה לקחת בעצמך את הפיג'מה, כמובן."

שיר רכסה את הרוכסן בריכוז.

"את לא חייבת ללבוש פיז'מה." אמרה לה דיני, מחפשת את המילים. עירית אמרה שחיוני לשקף לשיר כמה שיותר מה שהיא עוברת.

מה היא מרגישה עכשיו?

"את עדיין לא רגילה לבית שלנו. את לא חייבת לעשות שום דבר."

"כמה זמן שיר תהיה אצלנו?" אלישבע שאלה.

"שום שאלות עכשיו." השמיע יחיאל מיד. "ריקי, אלישבע, שושי. אמרתי להתארגן לשינה."

"אני אראה לשיר איפה המיטה שלה." הציעה ריקי, מלאת רצון ליטול חלק.

"מצוין." אמרה דיני.

"זאת המיטה של שושי." תיקנה אלישבע. "רק עכשיו שיר ישנה בה."

"עכשיו המיטה הזו היא כמו של שיר." מיהרה דיני לומר, מנסה לתקן את התחושה שהמילים כנראה יצרו. הם נאלצו לקחת את שיר בלי שום שהות של הכנה של הילדים, אז זה מה שקורה.

היא התרוממה במאמץ עם ארי בזרועותיה. "בואי, שיר. אני אראה לך את המיטה שלך."

"כמה זמן שיר תהיה אצלנו?" אלישבע חקרה שוב.

"עכשיו רק לישון בלי לדבר." הורה יחיאל. "צחצחת שינים כבר, אלישבע? שושי, בואי."

"לילה טוב, שושי." דיני רכנה אליה לנשיקת לילה טוב, ואז נזכרה ונסוגה.

בחדר הבנות נשכבה שיר על המיטה הנפתחת השלישית. מבע עיניה אבוד כל כך, עד שליבה של דיני יצא אליה. היא התיישבה על קצה המיטה הנמוכה.

"אנחנו מאד מאד עצובים שאמא שלך נפטרה. ממש ממש." היא אמרה בקול חרישי, ומשכה את שמיכת הקיץ. "לכסות אותך?"

שיר הסתכלה בה רק לרגע.

"אני אכסה אותך שיהיה לך נעים יותר, ואם את רוצה, את יכולה כמובן להוריד את השמיכה."

ריקי הגיעה אל החדר, כנראה הזדרזה להתארגן, כדי להיות נוכחת.

ארי מלמל והיכה בידו, כשהוא מתבונן בשיר.

"הוא רוצה להכיר אותך, שיר. את רואה?" דיני הרחיקה אותו כשניסה להחלץ מזרועותיה כדי לטפס על שיר. "הוא תינוק קצת מצחיק שלא פוחד מאף אחד. אף תינוק אצלנו לא היה ככה."

עוזר לשיר כשהיא מדברת איתה ככה בקלילות, או שהיא מרגישה כאילו קצת ניכור לאבל הנורא שלה?

אלישבע עלתה למיטה האמצעית. ריקי לקחה את הברכון של קריאת שמע.

"מחר נלך לבית הספר?" חקרה אלישבע.

"בעזרת השם כן."

"ולמה לא נלך לחתונה?"

"כך זו ההלכה. נסביר לך מחר."

דיני המתינה שריקי תסיים קריאת שמע, ואז כיבתה את האור, והתיישבה שוב לצידה של שיר.

החדר אולי חשוך מדי בשביל שיר.

"יחיאל," היא קראה, "תדליק את האור בפרוזדור, טוב?"

הוא נענה מיד לבקשתה.

"אני אוהבת שהדלת סגורה." אמרה אלישבע.

"היום אנחנו משאירים פתוח."

"למה?"

"את לא מבינה לבד?" התרגזה ריקי.

"כשמגיעים למקום חדש, לא נעים לישון בחושך." דיני היטיבה את השמיכה על שיר, שהביטה בה שוב ואז עצמה את עיניה. "אז היום אנחנו משאירים את האור דולק בפרוזדור, וגם את הדלת פתוחה."

"טוב." אמרה אלישבע.

"מצוין. לילה טוב, מתוקות. אסור לי לנשק אז אני לא נותנת לכן נשיקת לילה טוב."

"מה עוד אסור לעשות כשיושבים שבעה?" חקרה ריקי.

"כל מיני דברים." דיני העבירה בעייפות יד על מצחה. "האמת שאני לא זוכרת מה בדיוק מותר ומה אסור. אבא עוד מעט יגיד לי."

"אסור לנו לספר שאת יושבת שבעה?" שאלה אלישבע.

"ברור!" מיהרה ריקי לומר.

"שאלתי את אמא." התרגזה אלישבע.

"ביום רביעי כבר תוכלו לספר לכולם." אמרה דיני. זה בטח יהיה נושא בסביבה, השבעה שהם הסתירו, האחות שלא שמעו עליה.

גל של חולשה עלה בה. היא לא אחת שכל כך נבהלת ממה שיגידו, אם לא הכאב העצום הזה שכלוא בתוכה כל השנים, ואם לא שאנשים ממהרים כל כך לשפוט.

ארי התפתל בזרועותיה. כל כך לא מוצלח שהוא ישן בתחילת הערב, מי יודע מתי ירדם היום, והיא זקוקה כל כך למנוחה.

"עכשיו לא לדבר יותר." היא אמרה לריקי ולאלישבע שהמשיכו לדבר ביניהן, ושוב תקפה אותה סחרחורת. היא חייבת ללכת לאכול משהו.

עיניה של שיר היו עצומות.

היא נרדמת?

"אבל מחר –" התחילה אלישבע לשאול.

דיני סימנה לה לשתוק.

ארי התאמץ להשתחרר ממנה. היא שחררה אותו לרצפה, והוא מלמל ודפק על הרצפה.

עיניה של שיר נפקחו.

דיני הרימה את ארי כדי שיפסיק להרעיש והמתינה עד ששיר עצמה את עיניה שוב.

היא נרדמת?

נראה שכן.

דיני נשארה לעמוד לידה דקות ארוכות, ואז יצאה מהחדר.

במטבח אסף יחיאל מהשולחן שאריות של לחם מרוח בחמאת בוטנים.

"את בסדר?" שאל כשראה אותה.

"בערך." הרצפה הייתה תערובת של חלקי משחק, שאריות של אוכל, קרעי נייר וצבעים, תוצר של יום שלם שבו היו הילדים לבדם בבית. דיני גרפה חלק מההמולה הצידה ביד אחת, כדי לפנות פיסת מקום נקייה לארי.

"איך את מרגישה?" שאל שוב יחיאל.

היא הניחה את ארי בפיסת הרצפה הפנויה. "עברו עשרים שנים מהפעם האחרונה שראיתי אותה." עיניה נעשו לחות. "זה יוצא כמעט בדיוק עכשיו."