היא ילדה. בת 14 בסך הכל.
עם חיוך עדין, שביל באמצע וקוקו אסוף הדוק, חצאית קפלים רודפים, כמו כולן.
כמעט. רק כמעט.
למכירה השכונתית הפסיקה ללכת, למכולת-היא מתביישת, החברות חלקן כבר לא מדברות איתה, למרות שהיא כמו כולן. כמעט.
בבוקר כשאחיותיה יוצאות לסמינר וחברותיה נפגשות נרגשות, היא טומנת פניה בכר ובשמיכה, ישנה עמוק…(באמת?!)
ולא, אל תגידו בגת. אל תדברו בחוצות. היא באמת כמו כולן.
גם לה לב שפועם בהתרגשות מול החצאית החדשה, גם היא תכננה וציפתה. אבל לא, לא התקבלה.
אין סיבה. רק “אי התאמה”.
והמורות נרעשות כי זה לא יתכן, אם היא לא התקבלה, אז מי כן?!
ולי, האם, זה לא עוזר, כי בסוף זו בתי האצילית והמעולה שנמצאת בבית כבר מתחילת השנה.
כאב עצום, חוסר אונים ודמעותי זורמות כנחל גועש.
ובחסדי ה' “אנשי אמונה לא אבדו” והיא נכנסה עכשיו לסמינר מצוין.
אחד מגדו"י אף ביקש להבהיר לה פנים מול פנים, וכך אמר לה: “את טובה ומצוינת. זה לא בעיה בך או במשפחתך, זה ”העוילם" שיש בו עוד מה לתקן".
עכשיו באה מנוחה לנפשי. ואני פונה אליכן לפתוח דלת ולב.
המצב הזה הוא כמו חרם, חרם קהילתי, חרם שאין לך כפרט איך להתגונן מפניו.
תנו לבת שלכם להמשיך ולהיות חברה של…
ותודה לאימהות שעשו זאת!
תנו מילה טובה ותרימו טלפון לאמא, לילדה, לא בחיטוט בפרטים אלא לשאול אם אפשר לעזור.
כל אלו שעשו כך החיו את נפשי, כפשוטו.
ותודה לה' שהבעיה נפתרה, כי זה כאב נוראי.
כמה כאב!!!!
חיבוק גדול—-
ותודה שאת מעוררת את הנקודה הזאת.
קריטי.
המון כח.
השאלה תויגה בטעות בתור "קהילת נשים" – אל תשמשו בתיוג הזה בינתיים, הוא לא פעיל.
כשקהילת הנשים תעלה לאתר באופן מעלה – נעדכן בע"ה.
עכשיו פתוח לכולן.
כמה כאב…
בכיתה שלי היתה בת שהגיעה רק אחרי פסח בכיתה ט
בסופו של דבר היה היתה מהבנות הכי טובות ואיכותיות בכיתה
ותודה שעוררת את הנקודה, שלא נצטרך…
אאוץ'
כואב ועצוב
אכפת לי ממש!
הלוואי שמכאן והלאה תהיו תמיד מבוקשים…
סליחה שאני שואלת
גם בכאב כי עברנו במשפחה חרם כזה….
לא היה עדיף להכניס לסמינר פחות נוצץ?
האם לאעדיף לספוג כמה ימי אי נעימות בשליחה לסמינר פחות מוכר העיקר שהיא לא תשב בבית?
בפרט שהיום יש כלכך הרבה אופציות כולל מחוץ לעיר…
ועוד שאלה מה איתה היום?