היום הראשון בכיתה ג' היה נחמד דווקא,
"היא מכירה אותך, המורה אמרה שאתן חברות"…
נכון.
למדה בכיתה מקבילה שלי בסמינר, אבל היינו יחד בהקבצות והיה לנו קשר טוב…
שנים לא נפגשנו.
נראה לי פעם אחרונה בחתונה שלה.
היא התחתנה כמה חודשים אחרי.
"איזה יופי!" אני אומרת לשירה, "היא ממש חמודה, תבקשי ממנה את הטלפון שלה"…
השיחה היתה ממש ידידותית, קצת עדכונים על החיים הנוכחיים, קצת זיכרונות מצחיקים מפעם,
אני מספרת לה על שירה,
הכל.
עוברת על כל הניואנסים, יש לי כבר תקציר מוכן….
"בטח, מה השאלה? היא נראית ילדה חמודה מאוד וחכמה ממש".
הוקל לי.
שחררתי.
סומכת עליה בעיניים עצומות.
השנה מתחילה בסוף אלול, בתחילת חשוון אני מתקשרת שוב –
"הכל בסדר עם הילדה, היא מאוד נבונה".
ואני מקבלת תיאור חמוד על תשובה מפתיעה ששירה ענתה לשאלה מעניינת.
"היא מסתדרת עם הכתיבה? המחברות?"
"קשה לה כמו שאמרת, אבל בסדר".
וחברות?
"היא לא משחקת איתן בחצר, כמו שאת מבינה"
כן, הרי חבל, גומי, כדור, וריצה הן מעבר ליכולת…
"אולי שתביא איתה מהבית איזה משחק קלפים נחמד", היא מציעה.
שירה לוקחת משחק מהבית ומכניסה לילקוט.
אני מציצה, הילקוט נראה אסון.
הררי שכפולים גזורים, גזורים בחלקם, מקומטים, שקיות, שברי צבעים,
השנה רק התחילה…
באנחה אני מרוקנת את הילקוט ועורכת סדר יסודי.
מחברת תורה, כל יום 4-5 שאלות לשיעורי בית ששירה לא עשתה,
לפעמים הן גם לא כתובות בכלל, לפעמים כתובות על דף מזדמן,
"כי היה קודם להדביק שלושה שכפולים ולא הספקתי, אז כתבתי על דף ורציתי להעתיק אחר כך".
אנחנו לוקחות מחברות מהבת של השכנים, וכל אחר הצהריים אני ותהילה ביחד מנסות לעשות סדר.
תהילה מנסה לאלף אותה בינה, אני משתיקה אותה, ובלי שאף אחד ישים לב, מרוקנת גם את כל שיירי הסנדוויצ'ים שקיבלו כבר שלל גוונים.
אני מכניסה לה לילקוט קלסר ניילוניות כדי שהשכפולים שהיא לא מספיקה לטפל בהם לא יתקמטו,
תהילה צובעת לה כמה שכפולים,
הילקוט קיבל צורה, ואני מבינה שאני קיבלתי פרוייקט.
פעמיים-שלוש בשבוע אני יושבת שוב ומנסה לארגן, לגזור, להדביק ולהעתיק את החומר החסר.
שירה כבר לא מוכנה ללכת לחברות לקחת מחברות, אפילו שאני מקפידה לגוון בבחירה שלהן,
היא מתביישת.
תהילה הולכת לפעמים אבל נמאס לה, "בושות", היא מצהירה, "ששירה תכתוב בכיתה".
המרפאה בעיסוק מסבירה לי שכמויות הכתיבה האלו הן מעבר ליכולת של שירה, ויש לה גם בעיית התארגנות.
"אולי תפנו פה במכון לרופאה התפתחותית?"
אני מזמינה תור, ארבעה חודשים.
אסיפת הורים, המורה של שירה מחייכת, מספרת כמה חוכמות על שירה בגאווה כמעט סבתאית,
ומפטפטת איתי על השיפוצים שעשינו, כן היא קיבלה עדכון משירה.
אני מתנצלת שקשה לי בבלגן כרגע לעקוב אחרי המחברות, היא מבטלת בהינף יד:
"הכל בסדר, יש לך מספיק בלגן כרגע, שירה מסתדרת"…
אז זהו, שלא.
חודש שבט, אני מגיעה לשחרר את שירה, תור לרופא שיניים.
רבע שעה אחרי שנגמרה ההפסקה שירה לא בכיתה.
איפה היא???
באדישות המורה שולחת חברות לחפש אותה (טעות!!!! איזה רושם זה עושה על החברות???)
אני שומעת מחילופי הדברים שזו לא פעם ראשונה, גם לא שנייה.
שירה מגיעה, החברות מצחקקות – היא הייתה באמצע לקרוא את מה שכתוב על הקישוט קיר החדש שעשו ליד כיתות ח'…
היא נראית נורא ואיום.
החצאית מרוחה בגבינה, האף לא נקי, אין זכר למראה הנקי והמטופח שהיא יצאה איתו מהבית.
"תבדקו אולי הפרעת קשב", לוחשת לי הסגנית, "נראה לי שכדאי"… בעדינות היא מסבירה לי איך בכל פעם מחדש היא מחזירה את שירה לכיתה, מזכירה לה לשטוף פנים, מביאה לה טישו לנקות את האף, מגבון לחצאית.
אני חוזרת הביתה נסערת, מספרת לבעלי איך שירה מסתובבת כמו "זומבי" בבית הספר.
מגיע התור לרופאה ההתפתחותית. את שאלון הקשב המורה של שירה מילאה רק בחלקו, והרופאה לא מבינה את זה, אבל יש לה דו"ח מהמרפאה בעיסוק ומהקלינאית תקשורת שמדברת על מוסחות גבוהה, וקצת תיאורים שלי.
ו"בטח שיש הפרעת קשב, קשה. נתחיל עם ריטלין ונעקוב"….
קצת קשה לעקוב עם מורה שאומרת שהכל בסדר, תמיד.
אבל לאט לאט יש שיפור.
בקיץ לפני כיתה ד' אני קובעת פגישה עם היועצת, אישיות נדירה, אני חייבת לה את חיי ואת חיי שירה. ממש.
אנחנו קובעות פגישה לשבוע הראשון של כיתה ד'.
אני מספרת על כיתה ג', ואני מבינה שהיא כבר קיבלה עדכון מהמורה.
"מביך. חני (המורה), לא הייתה מסוגלת לעדכן אותך, היא ראתה כמה אכפת לכם, כמה את מושקעת רגשית וכחברה היא לא הייתה מסוגלת….
כן, את צודקת זו הייתה טעות, זו טעות של כולנו, לי לא היה מספיק מידע עד שפנית אלי, אספתי אותו במהלך החופש, בואי נראה איך אפשר לעזור מעכשיו לשירה".
בעדינות היא מפנה את הדיון לעתיד ומלמדת אותי את הכלל החשוב:
יש טעויות, תמיד.
שלי, של אחרים, מה שהיה – היה, הוא כבר לא תלוי בנו, משמים.
על העתיד? יש לנו חובת השתדלות.
לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com
10 Responses
כמה שלפעמים כוונות טובות יכולות להרוג.
עצוב : (
מעלה דמעות😢😢😢😢😢
כמה אחריות יש למורה גם כשלא נעים וכיף לעדכן הורים…
לוקחת את המסר—
אותי זה מכעיס!
אם מורה/גננת וכד', "לא מסוגלת" לספר מה שקורה באמת בכיתה ורק את הדברים הטובים והיפים היא מספרת,
היא חוטאת לתפקידה ומבחינתי אין לה מקום במערכת החינוך!
כאילו, אם לא מדברים על בעיות, הן נפתרות.
מה הענין לייפות כל דבר ולהתייפייף???
עדין אנשים מתנהגים כמו בת יענה????
נראה לי שלא כדאי לכעוס על האנשים הלא נכונים…
יש לאמא של שירה מספיק אנשים נכונים לכעוס עליהם…
מטעות קריטית שהיא עשתה ולא מתוך חוסר אכפתיות, ועד להגיד אנשים שאין להם מקום במערכת המרחק גדול.
לעולם נכעס על סמך המחשבה שמאחורי המעשה ולא על סמך התוצאה.
אם הרב'ה/ המורה מזלזלים בתפקיד מתוך יהירות/ אדישות/ או כל מידה רעה אחרת – הם ראויים לכל גינוי. אם הטעות נעשתה בתום לב או משיקול דעת מוטעה – נזכור שגם זה רצון ה'.
מסכימה להגיב לך???
ואז יהיה כאן תגובות נזעמות כמה המורות הרגו והרסו את החיים….
ומורות גם אמיצות מפחדות להודיע להורים וגם אסור מבחינה חוקית
לתת שם לבעיה, אז הם מנסות רק תיאור כללי וכדאי לבדוק קשב וריכוז.
ותראי.. אני רואה לפי הכיתה זה יחסית חריג…
לא שאני מתיחסת ספציפי לפרק הזה- והוא מדהים!!!!שני הצדדים צריכים לקחת לתשומת ליבם..
אף מורה לא ילדה את הילדים שלכם והאחריות מוטלת עלינו כהורים לשים לב ובעיקר להתפלל…
אבל מקום לעצבים???? בתור מה????
אני ממש מסכימה עם המורה שהיא גם אמא. לא תמיד אפשר ומותר לתת שם לבעיה ולפעמים הורים עדיין לא מוכנים רגשית לשמוע.
כשעבדתי בתור גננת בגן של ילדים על הרצף בתפקוד נמוך היה לנו ילד שהיו לו התפרצויות אלימות מאוד וכעוסות מאוד. היינו צריכות לכתוב עליו חוות דעת לפסיכיאטר כמובן בידיעת ההורים. במסמך כמובן היה מפורט הכל כולל הכל גם ממני וגם מצוות הפרא רפואי. והכל כדי לעזור לילד ולהתאים לו תרופה שתוכל לעזור לו להיות רגוע וקשוב. ההורים קראו הכל ואיזה שאגות קיבלנו אח"כ ואיזה כעסים. היה להורים קשה להכיל את המסמך שכתבנו וזה כשהם ידעו ואישרו לנו לכתוב את המכתב.
אני כמובן לא יודעת מה הם חשבו שיהיה כתוב בו אבל העניין הזה נידחה כי הם לא הסכימו ואחרי שנתיים כשההתפרצויות נהיו מאוד אלימות גם בבית ולא רק בגן הם היו פנויים רגשית לקבל את מה שרשמנו אז.
כתבתי את כל זה רק כדי שיבינו שהמורות והגננות עושות הכל כולל הכל! כדי שלילד שלנו יהיה הכי טוב אבל יש המון סיבות וגורמים שנראה שהצוות רק רוצה ברעת הילד (כך טענו ההורים)
ובלי קשר בתור הורים אנחנו צריכים להפסיק להסתכל בביקורתיות על הגננות והמורות שנותנות את הנשמה שלהם בשביל הילדים .
אין כמעט מורים שפועלים מרוע לב ואכזריות כל הסיפורים ששומעים עליהם הם רק קצה קצה של השוליים וציבור המורים והמורות הוא ציבור איכותי שרוצה לעשות טוב ועושה טוב ולכן מילים כמו אין לה מקום במערכת החינוך לא יכולות להיכתב כי הינה לכם דוגמא, אומנם אחת לכך גם כשאמרו והכל היה בהסכמה זה לא היה טוב.
אני בוחרת להגיב הפעם (אני קוראת את כל התגובות)
מעולם לא מתחתי ביקורת על המורה הזו, היא הייתה מורה נהדרת
לכל הכיתה וגם לשירה – שירה אהבה אותה מאוד וזה אומר לי המון!!!!
בנוגע לעדכונים שהייתי ממש זקוקה להם כי אני לא נביאה ולא יודעת מה קורה בביה"ס
היא הייתה פשוט נבוכה לעדכן,
דווקא משום שהיא הכירה אותי,
זו בעיה נפוצה אצל מורות רבות ואני מאמינה שזה בדיוק בגלל סיפורים כמו שכתבת,
מי רוצה להסתבך עם שכנה/ חברה /בת דודה ?
לכן היא גם לא מילאה את שאלון הקשב…
הבנתי אותה מאוד, אבל היה חבל לי על הזמן ששירה פספסה…..
אבל כמו שכתבתי "אלוקים חשבה לטובה"
ולמרות שאני חולת שליטה, למדתי שלא הכל בידיים שלי….
בהמשך הייתי אומרת למורות במפורש:
"אני מודעת למצב של שירה ולא תמיד קל לי להתמודד עם מה שאני שומעת,
אבל בבקשה, לטובת הילדה תעדכנו אותי בכל פרט וה' יתן לי כח…"
איזה טור מיוחד, מרגש ונוגע ואמיתי.
אני נהנית מהגישה הישרה והבריאה, וההבנה הדקה שעוברת בין השורות.
מיוחד במינו. (הטור, וגם הגישה לחיים והמסירות ההורית שהוא מבטא…)
מחכה להמשך!
את כותבת מדהים
מחכה להמשך
בתיה את אמא נדירה!!!!!!! אני קוראת מילה מילה ומתפעלת מהאישיות המיוחדת שבך!!!
כמי שנמצאת בשדה ההוראה כבר כמה שנים טובות-
כמעט ולא נתקלתי באמהות שמדברות בכנות, באומץ וברגישות על מצב הבנות שלהם.
ולמרות שיש היום כבר הרבה יותר פתיחות וכל הורה בעולם מעונין בטובת הילדים הכי בעולם!!!
עדיין יש רתיעה גדולה מאד ממה שהמורה אומרת-
ומהנסיון שלי… שיתוף פעולה מלא מגיע רק כשההורים חווים את הדברים בבית,
או כשמגיעים לצפייה בבית הספר.
ואיך נסביר להורים האוהבים את ילדהם מכל הלב והנשמה שהרבה פע' בבית הספר צצים דברים הרבה יותר מוקדם או באופן קיצוני יותר???? בבית הספר ילד מתמודד עם לפחות 30 ילדים בני גילו, צוות הוראה נרחב הכולל סוגים שונים של מורים/ ות, סדרי משמעת שונים , תיפקוד שונה בין שיעור לשיעור וכו'
בבית יש לו אבא ואמא שהוא מכיר אותם מגיל אפס….
תחשבו על זה:)