הספר הזה לא דומה לשום ספר שקראתי.
זהו ספר עם סוף לא טוב,
רונית, כותבת הספר וגיבורת הסיפור לא איתנו עכשיו.
אבל זהו ספר שהוא רק התחלה של חיים.
התחלה של חיים לכל מי שקורא אותו.
התחלה של התבוננות אחרת, התחלה של שמחה, התחלה של עומק, רגישות, אהבה, משפחה, זוגיות –
אלו חלק מהאוצרות המדהימים שדליתי מהקריאה בספר "מילים נוגעות ברוח"
אני הייתי קוראת לו פשוט "מילים נוגעות".
רונית מתארת את החיים שלה מהרגע שגילו לה את "המחלה" ועד הרגעים האחרונים שלה.
אבל זה לא ספר תיעודי למאורעות וימים, זה ספר תיעודי לנשמה, לאהבה, לאמון, לקשר, לרוח.
וכך כותבת רונית בהקדמה לספר:
כל כך הרבה רגעים, שעות, לילות וימים, חודשים ושנים קדמו להחלטה להוציא מן הכוח אל הפועל את ההוצאה לאור של הדברים הכתובים ולחברם לספר.
כל כך הרבה התלבטויות ומחשבות עברו עלי עד אז.
תוך כדי מלחמתי במחלת הסרטן, התכתבתי עם אנשים שונים שנכנסו לחיי במעגלי זמן שונים. מהיום בו התברר לי על דבר המחלה, העליתי על הכתב וחלקתי עם אחרים חלק גדול מתחושותיי ומחשבותיי, סיפרתי על הנפילות והקימות אותן אני חווה בעקבות המחלה. על חלומות, על פחדים, על ניסיונות, על שמחות, על בכי ועל צחוק, על שבר ובנייה, על קרני אור שנשלחו אלי בתוך תהומות חשוכים, ועל יופיים וטוב ליבם של בני אדם באשר הם ועל עוד ועוד.
שוב ושוב ושוב קיבלתי בתגובה את אותן המילים מאנשים שונים:
"את מוכרחה לפרסם את הדברים".
"תוציאי ספר, את חייבת".
"הדברים שאת כותבת יכולים לעזור לכל כך הרבה אנשים במצבים שונים".
"את מרגשת, מטלטלת וגורמת לי לעשות שינויים בחיים שלי, את מוכרחה לפרסם את הדברים".
מודה על המילים החמות, חייכתי לעצמי. האנשים האלה מכירים אותי, מן הסתם הדברים שאני כותבת נוגעים בהם, אך ממש לא הייתי בטוחה שהדברים הללו יעניינו אנשים אשר אינם מכירים אותי, ירגשו אותם או יתמכו בהם.
כך המשכתי לכתוב – לעצמי, לחברים, למכרים ולבני משפחה, וכך המשיכו אותן התגובות לחזור על עצמן.
למעט מאוד אנשים סיפרתי כי הסיבה המשמעותית ביותר המונעת ממני לכתוב היא למעשה המחשבה, שמה שעומד מאחורי הבקשה של אלה המבקשים ממני לפרסם את הדברים, הוא החשש שלא אשרוד את המחלה הארורה הזו, ויהיה נכון שאשאיר אחרי ספר זיכרון על מנת שיהיה משהו לאחוז בו אחרי לכתי.
—
התכתבות עם חבר יקר של המשפחה הבהירה לי עד כמה טעיתי במחשבותיי על כך שהספר יהיה "נר זיכרון" עבורי. הוא לא יהיה נר זיכרון אלא נתינת יד לאנשים אחרים. ומתוך מחשבה זו, אם יהיו הדברים הכתובים בספר זה ולו כפנס קטן המשמש כאלומת אור בחשיכה, ולו לאדם אחד, אם יהיו הדברים האלה לחיזוק ועידוד למישהו, תושג מטרתי וישמח ליבי"
והנה מילים נוגעות של רונית בתוך הספר:
רגע גילוי המחלה:
"ניגשתי אל הכיור ואחזתי בו. הבטתי במראה. עצמתי לרגע ארוך את עיניי.
אספתי את כף ידי לכדי אגרוף. בדמיוני הטחתי את האגרוף במראה.
דמיינתי את השברים שנוצרו במראה.
פקחתי את עיניי.
בתוך המראה השלמה השתקפו שברי דמותי.
בשעה שנכנסתי חזרה אל חדר הרופא, תמהתי בתוכי – האם גם הם רואים את השברים? האם גם הם מודעים להתנפצות?"
ובאמצע –
"אני, ”מלכת ההתחברות לרגשות ולמחשבה“, מנתקת עצמי כרגע מרגש וממחשבה. ואם היה לי כוח, רק המחשבה על כך היתה גורמת לי לצחוק.
אני?
לא להרגיש? לא לחשוב?
אז זהו, מתברר שישנם מצבים בחיים שמה שצריך הוא לא לחשוב את הפחדים, לא ללעוס אותם עד מחנק.
להתעלם מהם.
זו משנה חדשה עבורי. שונה לחלוטין מכל מה שאני יודעת.
וכן, יש למחשבות ולפחדים נטייה לחכות לי בפינה, ולהתחפש לכל כך הרבה דברים, אלופי היצירתיות הם".
על הכתיבה שלה –
"מאז ומעולם אני זוכרת את עצמי כותבת….
כמו קנבס הזוקף עצמו אל מכחול טבול בצבעים עזים, הכמה לרגע המגע בו יתחולל המפגש הראשוני. כריקוד סוער וסוחף, או כצעדים קטנים מהססים, בוחנים, לומדים את מידת הזדקקות מגעו של האחר. כמו ההתרגשות והגעגוע לרגע בו ’תוליד‘ המנגינה את עצמה, כך מקופלות המילים בתוכי, מחכות לרגע לידתן. לרגע בו תוכלנה לעשות דרכן אל ”אוויר העולם“, לעיתים אל הדף, לעיתים אל ליבו של האחר.
האהבה הרבה והגעגוע ליצור, לצייר, לדעת, ללמוד, לגעת בחומר, לגעת ברוח, חיים בי בכפיפה אחת עם הצורך העז בביטוי המילה הכתובה, וממלאים אותי לרוב בחיוניות….
רקדתי את המילים, בכיתי אותן, כאבתי דרכן, צרחתי בשתיקתן, שתקתי את צעקתן.
השפה הפכה ליער הפרטי הנפלא שלי, על כל גווניו ונפלאותיו, על עליו הפורחים ביופי מלא בהוד האביב, ועל ימים של שלכת. כמו בים עמוק וכחול, הצופן בתוכו אוצרות טבע וחיים מפעימים הסמויים מן העין, כך שחיתי בחדווה ובעונג באוצר הגלום בה".
על האנשים שסביבה –
"במהלך השנים, ובעיקר לאור המעברים של משפחתי בין ארצות ובתים, פגשנו המון אנשים שונים. חלקם הפכו חברים לחיים, חלקם היו מפגש מיוחד וזמני.
לפעמים, למרות שהמפגש עם חלק מהאנשים היה זמני, אקראי, חלק מהם נגע בליבי. הם השאירו לי קרן אור, תובנה או מנגינה מיוחדת, אחרת.
עם הזמן התחלתי להכין ”שרשרת פנינים“ מהמפגשים.
כל מפגש מיוחד, מפגש שהותיר אחריו אור, או רגעים של חסד, הפכתי לפנינה ב“שרשרת“ שלי, וכל פעם שקשה לי, בכל פעם שהעננים מסתירים את השמש ויורדת חשיכה זמנית, אני נוהגת לאחוז בידי, בדמיוני, פנינה מהשרשרת, חושבת על האדם שמאחורי ”הפנינה“, וחשה איך זורמת ועולה ממנה, מתוך זיכרון המפגש, תחושה נעימה וחמימות ורכות ונועם וחיזוק ותובנה מתוקה ואור. אור שזורם אלי מאנשים נפלאים בעולמו של בורא עולם".
מילים נוגעות –
"רוצה לבקש מכם סליחה.
סליחה על שאני לא גיבורה.
סליחה על שאין בי מילים גדולות של נחמה.
אני רוצה להיות אמא רגילה. אישה פשוטה ולא חולה.
לספר לחברה על ימי השגרה. ובין כלים לגיהוץ וכביסה, להוציא את ארוחת הערב מהתנור ולצעוק מהמטבח: ”ילדים, ערכו שולחן, הארוחה מוכנה“.
יואו, כמה הייתי רוצה.
רוצה לחזור הביתה מיום לימודים ומיום עשייה, ולהספיק בחצי שעה מה שלוקח לי לפעמים, במקרה הטוב שבועיים ויומיים, אם וכאשר אני יכולה לצאת מהמיטה".
סליחה שאני לא גיבורה. אני רוצה להכין שוב ארוחות גם לשכנה שילדה,
ולדאוג לה גם לפרח על המגש, כי זה לא רק האוכל, זו גם ההרגשה.
סליחה שאני לא גיבורה. סליחה על שאני נאלצת להיות כל כך הרבה במיטה. ורק החלומות שלי גדושים בכל כך הרבה
עשייה, בכל הדברים שאני עוד רוצה ליצור, עוד ללמוד, ללמד ולעשות".
רגעים של חסד, בחופשה משפחתית –
"מגע החֹול הרך
המית הגלים
המִים הצְלוִלים
וצחֹוקם המשחרר של הילִדים
נסכו לְתֹוך גופי
שלוה, אמונה,
כוחֹות רכים, רענִנים,
כמו רפרוף של פרפרים.
בקו האופק גיליתי חלומות
ישנים,
ובאזני לִִבי שמעתי
שירה של מלאכים".
מילים נוגעות ברוח הוא לא ספר עצוב.
הוא ספר נוגע.
זוהי מעין כמוסה שדחוסים בתוכה כל החומרים המרכיבים את החיים שלנו: ילדים. משפחה. זוגיות. אהבה. אמון. נתינה. חברים. נחישות. חולשה. בית. אנשים.
הכל מזוקק בו לקפסולה עוצמתית של זריקת של אמונה, אמון, ואהבה לכל מי שקורא אותו.
קפסולה של מילים נוגעות.
תוכלי לקרוא עוד על הספר בעמוד שלו באתר של יפה נוף.
