הבת שלי בת שנה וחצי, אוהבת לרוץ ולשחק, שובבה מאוד וגם חכמה מאוד ב"ה =) אני חושבת שזה ממש מבורך חסדי ה', אבל כשאני יוצאת איתה למקומות היא רוצה רק לרדת מהעגלה ולרוץ רחוק, וכשאני מורידה אותה היא ממש ממש מתרחקת ועד שאני קולטת את זה והולכת אחריה היא כבר רחוקה ומגבירה את הקצב של הריצה שלה ואני צריכה להתחיל לרוץ, מה גם שאני ב"ה בהריון מתקדם ככה שממש יותר קשה לי כל פעם להתרוצץ אחריה, ואז אני מנסה לשים אותה בעגלה חזרה והיא ממש מתנגדת.
אני לא יודעת מה לעשות, זה גורם לי גם לרגשות אשם על זה שאני “כובלת” אותה לעגלה כי לי אין כוח לרוץ, וגם לתסכול על זה שאני רק צריכה לרוץ ושהיא לא נשארת באזור (אני יודעת שזה הגיל וזה הכי בריא, ובכל זאת זה ממש מכביד עליי), וגם אני יחסית נמנעת בגלל זה לצאת לגינה כי אני יודעת שהיא פשוט תרוץ ותתרחק ממש (במיוחד שכשאני יושבת שם עם חברות והתינוקות שלהן בגילה יושבים עליהן ובוהים והבת שלי פשוט רצה).
יש לכן רעיונות מה עושים? גם במעשה וגם בהרגשה… ממש חשוב לי להיות בטוב עם זה, ובינתיים אני מרגישה ממש גרוע עם עצמי, ויש בי קצת צד שגם משווה אותה לילדים שהם יותר רגועים ופחות תוססים… תודה לכולן!
היי, אני בול במצב שלך (בהריון שני עם בן שנה ושמונה אנרגטי במיוחד) וגם אם אני קושרת אותו בעגלה הוא כבר למד איך לפתוח ולהשתחרר כך שזה לא עוזר
וכן, יש ימים שאני חוזרת איתו הביתה אחרי שקפצתי להורים שלי לבקר (גרה קרוב) ומרגישה אחרי ריצת מרתון,
(עלינו לאוטובוס , הוא רצה לתקף לבד, לשבת בכיסא רגיל, לרדת ממנו, לעלות שוב, להרים את הטלפון שנפל וכו' וכו')
ואז מגיעים סוף סוף לבניין ועכשיו יש 4 קומות בלי מעלית!!
הוא יודע לעלות מצוין את המדרגות רק עושה לי פוזות ולא מסכים,
לא יעזור כמה אני יראה לו שאני לא עולה ולא מזיז לי זה שהוא מתיישב באמצע, בסוף אני אצטרך לרדת ולעלות את הקומה הזאת שוב איתו על הידיים,
מגיעה הביתה מפורקת 🙁
אז למי שיש עצות איך מדרבנים אותו לעלות לבד, אודה לה מאד!
יש…
נראה לי ראיתי חתולה עולה גם…. נעלה אחריה…כשמגיעים- כנראה נעלמה החתולה….
לשים לא טופי או משהו שהוא אוהב על המדרגה הגבוהה כדי שייקח, כך כל כמה מדרגות,
וכך על הדרך
לדעתי חבל להרגיל ילד לקבל תגמולים, במיוחד כמו טופי, על דברים שהם חלק מחיי היומיום…
בסוף הוא ידרוש את זה באופן קבוע
עוד רעיון שעובד על הבת שלי –
בואי נספור את המדרגות, ואז סופרות ביחד עד עשר.
אפשר לגוון עם אותיות או שמות בני המשפחה.
בנוגע לבריחה ברחוב- כבר אמרו- לקשור ולא לשחרר עד שמגיעים למקום מתוחם.
יציאות לגינה זה באמת מאד קשה,
יש לי ילד בן שנתיים שובב שפשוט נהג לטוס לכביש מהגינה בכל הזדמנות אפשרית, הוא הפסיק מהרגע שהתחלתי לחנך אותו:)
ברגע שהוא ברח מחוץ לגינה רצתי אחריו, החזרתי אותו ואמרתי לו- ילד שיוצא מהגינה חוזר הביתה – ברוגע ובצורה מאד חד משמעית
בפעם השניה שהוא ברח, שמתי אותו בעגלה, קשרתי ואמרתי- הולכים הביתה, XX ברח מהגינה ואמא לא מרשה!
כמובן שהוא צרח והתעצבן, אבל מאז הוא לא בורח יותר..
לפעמים מנסה בזהירות לבדוק אם עדיין אי אפשר, וכשאני אומרת לו שנלך הביתה הוא מייד חוזר לגינה לשחק.
מציינת שלפני שהתחלתי עם הלחזור הביתה- הייתי רודפת אחריו וצועקת שיחזור, כועסת
אפשר לומר שזו הייתה בשבילו חוויה קסומה:)
הוא היה מתגלגל מצחוק מבסוט ומאושר.
ככה שההדגשה היא לעשות את זה בתקיפות, ברוגע, לא לחזור בך ולא לוותר
ובלי דרמות שיגרמו לה להנות מהחוויה של התופסת עם אמא
בהצלחה!
לקשור בעגלה זה עניין של בטיחות בסיסית, אז אם בעגלה – ודאי לקשור.
לדעתי תתחברי ליכולות שלך, לכוחות שלך, אם את מרגישה שזה מעייף אותך תשמרי את הכוחות האלו לדברים אחרים ותתני לה מה שאת מסוגלת: תשומת לב, סיפורים, משחקים שקטים או יצירות לא מלכלכות.
ובמאמר מוסגר:
אני עד גיל 6-7 שהילדים יודעים לא לקשקש, מרשה בבית ביומיום רק עפרונות וצבעי קרש. לא עטים ולא טושים שהרסו כבר הרבה בגדים. גואש וכד' – רק בזמנים מסויימים כמו בחופש שאני יושבת איתם במיוחד. את שאר היצירות נשאיר לגננות שאכן משקיעות ומגוונות – ולזה נועד הגן!
כנ"ל בגינה. מרגישה שגומר אותי ללכת לעבודה ואחה"צ לצאת שוב לגינה. אז נותנת להם לשחק בבית, ואת המרץ מוציאים בגן בחצר (אני מרגישה שמספיק להם, גם הם חוזרים עייפים:).
יש אמהות שרוצות לצאת גם בשביל עצמן – לפגוש חברות, או לשמור על הבית מסודר.
העיקר שאמא מכירה בכוחותיה ונותנת לילדים מה שהיא יכולה, ומה שהם צריכים, ולא לפי הסביבה…
אפשר שאלה קטנה?
עלה כאן רעיון מאוד לא מקובל\ מוכר, לקשור ילד קטן למעין רתמה, שהאמא מחזיקה וככה הילד מצד אחד משוחרר ומבסוט ומצד שני מוגן, האמא יכולה להשגיח..
ואז כמובן,
מיד עלו טענות של- ד' ישמור, ואיזה הזיה וכו וכו
אז תגידי, את שחושבת ככה,
סתם בשביל האימון… הכושר המחשבתי שלך..
את הילד שלך את קושרת בעגלה??
את הילד שלך את קושרת בכיסא אוכל?
תגידי, את נורמלית?
מה הוא חיה בכלוב? ועוד איזה כלוב.. בלי מרחב פעולה כמעט…
נשמע אכזרי..
אממה?
זו היא הדרך הנכונה בשלבי גיל של קטנטנים,
לגידולם התקין,
את זה, התרגלת שזה לגיטימי,
שכדי לצאת עם תינוק לרחוב.. כדי שלא תצטרכי להחזיק על הידיים\ להשאר בבית, זו היא הדרך, נכון?
אז למה,
למה דבר שאת לא רגילה אליו.. נשמע לך נוראי,רק!
רק כי לא התרגלת..
רק כי לא חשבת עוד קצת על עצם הענין?
ואז את שמה סטיגמה רצינית על האמא שככה עושה?
הפוך! זו אמא מדהימה, בעיני!
במקום לקשור את הילד בעגלה כדי שתוכל להתקדם הגיוני.. או בכלל- במקום להשאר איתו בבית כי אין לה כוחות גוף לרוץ ולרוץ אחריו…
היא פשוט נותנת לו חופשיות, ואוורור וכיף, בכך שהוא משוחרר ללכת, לעצור, להתכופף ולבחון את העלה שנשר….
האמת,
אין לי רתמה כזו, ויותר מזה-גם אפפעם לא יצא לי לראות שמשתמשים עם זה לפעוטות..
אבל שקראתי עכשיו על אופציה כזו..
ממש התלהבתי מהרעיון.. זה יכול להיות כ'כ מוצלח!!!
והאמת הגבתי..
כי מקפיץ אותי שאנשים מגיבים מתוך "ראש קטן" ואי ראיה אמיתית, ומציאותית של –
לגופו של ענין, לאמיתו של דבר..
וואו
איזו תגובה!!!
ניסחת את זה בול
אהבתי מאד, מסכימה איתך לגמרי:)
מסכימה איתך פשוט מאד להיות סמכותית לעמוד על שלך ובאמת כשיש דרמות אז זה מעניין ושווה לילד כשאת עצמך רגועה שאת עושה מה שנכון עבור הילד ואומרת לו בביטחון ורוגע בלי משפטים עם סימני שאלה בסוף. בהצלחה וסייעתא דשמייא ובקלות
בנוגע לגינה – אולי תוכלי למצוא נערה אחראית (חשוב!) שתוציא אותה לגינה לשעה?
היא צריכה גינה בשביל הפעילות והשחרור,
אבל זו ממש לא חייבת להיות את שתרדוף אחריה.
לפעמים דוקא ילדה בת 10-12 שיכולה לעלות ביחד איתה בסולם ולהתנדנד איתה בנדנדה תמלא לה את הצורך בצורה הרבה יותר מוצלחת.
אם את גרה באזור של משפחות צעירות ואין עוד נערות גדולות יותר שעושות בייביסיטר,
תנסי פשוט לשריין לך שכנה בת 5-6 שתבוא ביחד איתך לגינה.
את תשבי על הספסל ותשגיחי והיא תתרוצץ עם הבת שלך במתקנים ובמרחב.
כמובן, שזה עדיין דורש ממך להיות בפוקוס ועם עיניים עליהן כל הזמן, אבל לפחות לא לרוץ בעצמך.