אני נמצאת פה בפורום, וקוראת על קשיים שונים – בפרנסה, ילדים, התנהלות כללית וכו',
אז למה בחיים האמיתיים אני מרגישה שלכל הסביבה שלי הכל מוווושלם בכל!!!
לכל הסביבה שלי בשכונה ובעבודה החיים מסודרים -דירה-פרנסה-משפחה-חיים
ורק אני צריכה להתבייש בחלקים הפגומים אצלי בחיים?
אין לי אפילו חברה אחת שאני מרגישה שהיא גם עוברת משהו בשביל שאני אוכל לשתף אותה,
מתפללת לה' שישלח לי חברה שנוכל לחזק את את השנייה,
אבל בינתיים מסתובבת בתחושה שאני היחידה בעולם שמתמודדת עם החיים.
אתן גם מרגישות כך?
רק למי שהכל נוטף לו דבש יש לו זמן וכח להתלונן
מי שמתמודד עם דברים משמעותיים יודע להעריך כל דבר אפילו קטן
אין מי שהכל נוטף לו דבש.
כולם מתמודדים עם דברים משמעותיים.
חלקם בהווה, חלקם בעבר.
ואם את מדברת על צעירות ממש- אולי רק בעתיד.
בטוח?
אולי לחלק באמת הכל טוב?
לא נכון ולא מכבד.
גם לא דיברו כאן על להתלונן, אלא על לשתף בקשיים, שאת זה יש לכל אחד וזה צורך לגיטי בעיני.
לא הבנתי את הגישה של "סתימת פיות" בתגובות כאן.
אם תסתכלי על האנשים עם האתגרים המשמעותיים ביותר הם אנשים פחות מתלוננים
כל מי שעושה הרבה רוח והרבה רעש זה אנשים עם דברים "קטנים"
רוצה לגלות לך סוד.
יש לי עניין רפואי מורכב שרק אני, בעלי, ההורים שלי והקב"ה יודעים עליו. אני מתמודדת איתו מדהים, מלאת אמונה, הכנעה ותקווה למרות הכל.
ואני גם לפעמים מתלוננת על דברים טיפשיים, כמו עבודה ועומס ופקקים בכבישים.
אני חושבת שהחיים מורכבים מהרבה יותר גוונים מלבד שחור ולבן.
מאז שחליתי בטרשת נפוצה בגיל 17 יש לי ראיה רחבה
אני מודה על כל יום שעבר עלי…
גם שזה דפק אותי בשידוכים מאוד (ב"ה שרק שם ולא בעוד דברים)
ה יודע רק להיטיב, אין אצלו דברים אחרים
נכון, אנשים שאין להם אתגרים משמעותיים בחיים הם אנשים לא שווים וגם התלונות שלהם קטנוניות. צריך לחפש את מי שהכי סובל בעולם ולתת רק לו את זכות הדיבור.
זכותם…
צודקת לגמרי,
מי שעובר ניתוח לב פתוח,
לא התלונן על ציפרון חודרנית…
מבינה ממש את המקום שלך,
שאת אומרת
תפסיקו להתלונן יש אנשים שעוברים טרגדיות,
יש אנשים שעוברים יום יום רצח אופי ממש,
השפלה, רמיסה, נידוי…
אין פה ויכוח ותחרות מי עובר יותר,
אין לנו דרך לכמת כאב,
כאב לא נושק לכאב…
כאב יכול להיות פנימי ולכאוב בייסורי נפש ממש..
וזה מקומם וכואב לראות נשים שיש להם הכל בחיים(לפי הזווית שאנו יכולות לראות)
והם כואבות על דברים שהם בשבילנו מושא חלומות.
אין כאן לוחמה על צדק או הגיון,
יש כאן מקום של פריקת כאב.
חברות יקרות שלי,
יש לי שאלה.
אנחנו כל יום נפגשות
יושבות אחת ליד השניה.
כל אחת במחשב שלה, בעבודה שלה. בחיים שלה.
אנחנו מפטפטות המון. כמו כל חבורת נשים שנפגשת.
על מה את רוצה שנדבר? במה היית רוצה שאשתף אותך?
להלן הנתונים, נא מלאי את התשבץ:
מאונך:
בעלי מדהים, הילדים שלי מתוקים וגאונים ויפיפיים, העבודה שלי מדהימה ומתגמלת, הדירה שלי, והיא ענקית ומהממת, גיסי מתחתן, חמותי מעצבנת, אני לא מוצאת בגדים, לא מצליחה להוריד את מה שהשמנתי בהריון האחרון, אני בשלנית על, אין לי כח לעבוד ובכלל, במשנת יוסף הכי שווה לקנות.
מאוזן:
הצוות מונה 5 נשואות, 3 רווקות, מתוכן 2 מבוגרות, לאחת אין ילדים הרבה שנים, לעוד אחת קצת שנים, אחת על סף גירושין (השערה שלי) ואחת נפלה כשהשקיעה את כל כספה בפרויקט כושל.
חברותי היקרות, עזורנה לי. על מה לדבר?
לכל אחת יש באופן טבעי את הנושאים שמעניינים אותה. אני חושבת שהבעיה נעוצה בשני דברים – חוסר רגישות ומקום חברתי. כשהדוברת העיקרית והנשמעת ביותר מדברת על נושא מסוים והשקטות יותר נדחפות לשוליים זה לא נעים. כאן צריכה להיכנס הרגישות, שלא יקרה באופן קבוע, שלכל אחת יהיה מקום השמיע ולפתח נושאים.
אני מנסה לחזק גם את עצמי בזה, בואו נהיה קשובות.
חשוב שנבדיל בין להתלונן לבין לשתף
לשתף זה לא מתוך מקום של מרמור ותלונה, זה להכיר בזה שיש לי כאב ויעשה לי טוב לפרוק אותו ושיקשיבו לי וישתתפו איתי
להתלונן זה משהו אחר לגמרי
נראה לי שבגלל שהפורום אנונימי, אז כל אחת יכולה לכתוב חופשי על בעיותיה.
ובחיים מול מי שאנו מכירים פחות בא לנו להראות את הבעיות.
תהיי בטוחה שלכל אחד יש התמודדות. קטנה או גדולה.
אני אישית מתמודדת עם משהו קשה מאד שאף אחד לא יודע וגם לא ההורים…
כך שתהיי בטוחה שהרבה אנשים שנראים שהכל טוב להם – יש דברים שהם סוחבים ולא מספרים עליהם.
נראה לי מהודעתה של פותחת האשכול שהיא לא התכוונה לטרגדיות ונסיונות קשים אלא ל"חלקים הפגומים" כפי שהגדירה, כל מה שפחות הולך וכל אותם נסיונות יומיומיים ומעיקים. ומהם אני לא חושבת שיש אחד בעולם שחף! ושוב- לא מדובר פה על מצבים של חיים ומוות וכד'.
מהיכרות אישית עם כל כך הרבה נשים שהכל "נוצץ" אצלן ועדיין היומיום מלא התמודדויות.
וזו יכולה להיות חבילה שכוללת בריאות, יחוס, משפחה עוטפת, ילדים מהממים ומוכשרים, פרנסה טובה ודירה ללא משכנתא ויחד עם זאת- התמודדויות בשלום בית, ורידים ברגליים, השמנה מרגיזה, גיסה שממש מעיקה מכמה סיבות, ילד אחד עם אטופיק ואחד שקצת תקוע בשידוכים, חוסר כשרון מינימלי בבישול וחרקים בבית שלא מתמגרים משום הדברה.
אז נכון, זה לא טראגי משום כיוון, וזו עדיין התמודדות… ובעלת החבילה יכולה להסתכל בעיניים כלות בשכנתה הרזה והבשלנית שביתה תמיד נוצץ.
אלו החיים:) ברוך ה' ותודה על החבילות שלנו…
כווניתי היתה כזו:
אני מתמודדת עם כמה אתגרים מכאיבים
ומסתובתת עם תחושה שרק אני עוברת אתגרים
בגלל שכל החברות שלי (מהעבר, מהשכונה,מהעבודה) מסתובבת עם פרצוף שהכל מושלם ובאמת נראה שהכל טוב להן.
ולכן קשה לי שאין לי פרטנרית לאתגרים—
הרבה אנשים אומרים ש "כולם מתמודדים"
ואני שואלת-מי אמר לכם?
אולי יש אחוז מכובד שיש להם באמת חיים דבש (חוץ מדברים זניחים כמו רטיבות בתקרה ופנצ'ר ברכב, בסדר?)
מה אתן אמרות?
אמש אשמח לשמוע-
אני מסתובבת עם המחשבות האלו כבר הרבה מאד זמן
אנשים ש80- 100 שנה כל החיים שלהם דבש? פחות נראה לי הגיוני שקיימת מציאות כזו.
תקופות מסוימות- יכול להיות.
מאחלת גם לך שתעברי את הקשיים האלו ותזכי לתקופה שכולה דבש…
ולגבי הדברים הזניחים- פנצ'ר ברכב זה באמת זניח. אבל גם רטיבות יכולה להיות התמודדות מעיקה ממש. יש לי חברה שנאלצה ללכת לגור אצל ההורים תקופה ארוכה כי היתה לה רטיבות נוראית שאכלה את הארונות, גרמה לנזקים ולעובש מזעזע בבית והובילה לבעיות בריאות ונשימה בקרב בני המשפחה(!) ולא היה לה כסף לגור במקום אחר. מאמינה שבאותה תקופה הרטיבות ה"זניחה" הזו היתה בשבילה התמודדות שדרשה הרבה כוחות נפש.
המחשבה הזו שאני מתמודדת ויש אנשים שהכול סבבה להם – זו אשליה.
פעם גם אני חשבתי ככה, אבל היום אני יודעת בוודאות מוחלטת שזו מציאות שלא קיימת.
כל אחד מתמודד, כל אחד.
יש אנשים שההגנה שלהם היא להראות כאילו הכול בסדר, והם כאלה שתמיד ייראו מושלם –
לבושים יפה, מחייכים, הילדים חתיכים, הבית נוצץ וכולי…
ויש כאלה שבאמת חיים בפשטות ובאמונה ולא מספרים על הקושי שלהם.
אבל כל אחד מתמודד עם משהו בגלות הזו. לפעמים עם דברים שאנחנו לא מדמיינים.
(אני עצמי הייתה לי פעם התמודדות לא קלה בכלל שאיש לא ידע עליה. זוכרת את עצמי
הולכת ברחוב וחושבת לעצמי – אנשים, יש לכם מושג מה עובר עלי? כי כמובן לא יכלו לדעת
ולראות כלום…)
וואי מאד מזדהה איתך, חושבת על זה הרבה ואני אגיד לך מה דעתי:)
כאחת שמתמודדת גם עם אתגרים לא פשוטים בכלל ומכאיבים שחלקם אף אחד לא מעלה בדעתו שאני מתמודדת, תמיד הייתי שומעת כמוך שכולם מתמודדים ואני הייתי שואלת גם- מי אמר??
ואז הגעתי למסקנה שאכן כולם מתמודדים אבל זה רצף מאד גדול ורחב, יש כאלו שמתמודדים עם קשיים בריאים יותר של החיים ויש כאלו שלא,שהקשיים שלהם הם כואבים ועצובים.
שמתי לב שלהגיד לעצמי שלכולם קשה זו איזשהי בריחה בשבילי מלהכיר במציאות שכן- יש אנשים שהחיים שלהם הרבה יותר טובים משלי, אולי לא מושלמים אבל הרבה יותר טובים.(ויש כאלו שלא- זה גם ברור לי:) ואני צריכה לעמוד מול המציאות הזאת, לכאוב אותה ואז להאמין.
אני חושבת שלקב"ה אין כללים ואין שוויון בעולם(בעינים שלנו), ויש כאלו שבפרוש המסלול שלהם פה הוא יותר קל מאחרים שקשה להם מאד.
יש אנשים (כמוני) שלוקחים את החיים יותר בקלות, וגם כשהם עוברים דברים קשים הם יקחו את זה יותר בקלות מאחרים ש״לכאורה״ מתמודדים עם דברים קלים יותר
ויש אנשים שגם באתגרים הכי מורכבים יציגו שהכל בסדר כי חשובה להם הנראות…
ויש גם קשיים שהם כל כך מביכים ומביישים שאנשים מתאמצים שאף אחד לא ידע.
ולמה בעצם זה כל כך משנה?
אני חושבת שזה ענין של חוסן
יש אנשים שגם שיש להם אתגרים לא פשוטים
הם מחפשים כלים להתמודד אתם ולצלוח את החיים
החל באמונה ובטחון וכלה בכלים מעולם הטיפול הרגשי..
כולנו מתמודדים או מתמודדות, אין דבר כזה ,רק שהשאלה היא באיזה עוצמה זה מכאיב לך ולמה,
למה יש מישהי אחרת עם אותה התמודדות והיא חיה עם זה יפה מאד וזה לא הכי משפיע עליה ואילו לך זה גומר את החיים?
מה היא יודעת שאת לא? אם איזה כלים היא משתמשת כדי לצלוח את זה?
שווה לך לבדוק,
הספרים שאני קוראת הרבה ועוזרים המון בכל מיני התמודדיות של החיים
1.משיב נפש של ר נחמן מברסלב-ספר עוצמתי ממש,יש גם עלון שיוצא פעם בשבוע ומפרש את הספר ,( ואני לא חסידת ברסלב)
2.נשמה באה לעולם-של הרב מאניס פרידמן,נותן המון השקפה נכונה על התמודדויות בחיים
3.יש ספר ישן מאד קוראים לו ב10 נסיונות-נסי להשיג אותו,הוא מסביר על כל נסיון מה המטרה שלו בחיים.
הקבה ברא עולם מושלם
וחלק!מהשלמות היא שלכל בנ"א יהיה איזשהוא חסר
קושי או אתגר
החסרים הם חלק ממציאות הבריאה והם באים כדי לתקן בנו משהו
ככל שאני מרגישהמה ההזדמנות בחסר שלי
וכמה אני יכולה לגדול בזכותו
ככה יותר קל לי וטוב
ואוווו כמה שאני מבינה אותך!!!!!!!
את לא מבינה כמה…
אני ספציפית עכשיו בשלב של תחילת שידוכים
אני מסתכלת על חברות שלי
הכל נוצץ להם! הכל מושלם!
הרזומה שלהם מוושלםםם!!!
ומעבר לרזומה, אין להם רבע ועשירית מהדאגות שיש לי בנושא…
רבע מהפחד, דאגה, כאב
שיש אצלי!!!
וכן, הכל נראה אצלי מושלם!
אף אחת מהחברות לא יודעת כלום
גם אני הולכת ברחוב כמו כולם, כאילו הכל נוצץ
אויי כמה אני מבינה למה את מתכוונת…..
אני ממש מרגישה ככה
שרק לי ככה, לכולם טוב.. לכולם חלק…
בוללל
ככה אני מרגישה
אני לא רחוקה מתקופת השידוכים שהייתה לי—
וככה בדיוקק אני הרגשתי בשידוכים
אבל ה' הגדול עזר לי ואני נשואה לבעל שהכי מדויק לי ברמות אחרותת
חגית דבר ראשון לא מחייב שאנשים שהכל דבש אצלם רק הם מתלוננים
בעיני זה קשור בצורת התגובה של בנ"א כל בנ"א מגיב אחרת לקשיים בחיים
וזה גם העניין שכל אחת פה מגיבה אחרת כי כל אחת מביאה את השקפת עולמה
רחלי גם אני מסתובבת אם השאלות הללו כי ברור שכולם מתמודדות אבל לא כולם כ"כ קשה. או שלא?
ויש אנשים שסבלו מאוד מאוד ובכל זאת דברים פעוטים כמו המתנה לאוטובוס עצבנו אותם כי חוץ מזה שכל אחד מגיב אחרת גם שיש קושי מאוד גדול החיים מביאים גם התמודדויות קטנות שיכולות להרגיז יש בנפש מקום להכל
אבל באמת יש מושג של "צרות אחרונות משכיחות את הראשונות" ודברים מתגמדים
כל הרחליות הייתי רוצה חברה כמוכם:)