גלות הדיבור
בכתבי האריז"ל מובא שגלות מצרים הייתה גלות הדיבור.
כמובן, מילים אלה דורשות התבוננות. מה פירושו של דבר שהדיבור נמצא 'בגלות?' הרי הדיבור עצמו אינו אלא פעולה, והוא יכול להימצא בגלות רק כשהאדם המדבר עצמו משועבד. האם ביטוי זה משמש, אם כן, רק כדרך נוספת לתיאור הגלות עצמה? מה בא האריז"ל ללמדנו כאן?
בעל ה'שם משמואל' מבאר רובד אחד, משמעותי מאוד, בדברי האריז"ל. הגלות היא מצב של ריחוק או ניתוק של האדם ממקומו או מביתו. מילים יכולות להימצא ב'גלות 'כאשר הן רחוקות או מנותקות מ'מקומן' – מהאדם שמדבר אותן. כאשר אנו מנהלים שיחה, אנו מבחינים, לעיתים, כי היושב מולנו 'אינו איתנו'. הוא נראה… מרוחק. אך אין זה ריחוק פיזי – הלוא הוא יושב לפנינו! הוא גם לא מדבר בקול שקט מדי, המקשה עלינו לשמוע אותו. זהו ריחוק פנימי. נראה שמרכז ההתעניינות שלו הופנה לנושאים אחרים. אולי דבר מה מטריד אותו, או שאינו מגלה עניין בדברים עליהם אנו משוחחים, ומשכך, אינו שם לב אפילו למה שמוציא מפיו.
המילים 'נמצאות במקומן' כשהן מבטאות מחשבות או רגשות של אדם הנוכח ועומד מאחוריהן.
כשעיניים ולבבות נסגרים
'ריחוק' פנימי זה שתיארנו הוא למעשה המצב בו היו בני ישראל נתונים בעת שהותם בגלות מצרים. פרשת ויחי, הפרשה האחרונה בחומש בראשית, מתייחדת בהיותה 'סתומה' – היא מתחילה ללא הרווח המקובל המסמן פרשה חדשה. רש"י מעיר על כך:
למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם.
באיזה מובן היו עיניהם וליבם 'סתומים', ומה גרם לכך? מבאר ה'שם משמואל', שלשון זו מבטאת מצב בו כלל ישראל 'נסתמו', התכנסו בתוך עצמם ואיבדו את רגישותם, ועל ידי זה הפסיקו לקבל ולהעביר רגשות. תהליך זה קרה, אולי באופן טבעי, כדי לאפשר לעצמם לשרוד את השעבוד. אדם אינו יכול להישאר רגיש לנעשה סביבו כאשר הרגשות שלו נרמסים על בסיס יומיומי. אדם אינו יכול להרשות לעצמו לחוות 'לוקסוס' של פתיחות רגשית, כאשר הוא נרמס ללא הרף תחת רגלי מענים, שאין שום אפשרות לברוח מהם. כדי לשרוד, הלב נאטם ונהפך לאבן.
כאשר אדם השרוי במצב של אטימות רגשית מדבר, הוא נשמע כמי שלא אכפת לו כלל ממה שהוא מוציא מפיו, גם אם הוא דווקא מאמין במה שהוא אומר. מילים יכולות להיאמר, אבל אם אין מי שיעמוד מאחוריהן – שיחדיר בהן נימת שכנוע, חיות או רגש מכל סוג שהוא – הן נשמעות חסרות תוכן, כאילו הן נהגות בחלל מאליהן. זהו המצב כאשר הדיבור נמצא בגלות.
גאולה שלמה
זהו המצב בו היו שרויים בני ישראל מחמת הגלות. מובן מאליו כי לא היו יכולים להיגאל ממנה גאולה שלמה כאשר הם עדיין שקועים בגלות גם מהפן הנפשי, אלא אם כן הגאולה תביא אותם להתאושש ולהשתקם רגשית. אילו היו כלל ישראל משתחררים מעול העבדות ויוצאים ממצרים, בעוד שליבותיהם עדיין כלואים וסגורים בתוך עצמם ,לא זו בלבד שלא יהיו חופשיים באמת, אלא שגם לא היו מסוגלים לתפקד כלל: לא כבני אדם או כעם, וודאי שלא כעם ה'.
היציאה ממצרים לא היתה ביסודה פעולה של שחרור מעוּלם של המצרים בלבד. היטה לה מטרה ברורה. היא נועדה להוציא את עם ישראל למסע ייחודי, שבסופו יקבלו על עצמם את הייעוד המיוחד להם כ'עם ה". תואר זה ניתן להם עם קבלת התורה בהר סיני, וכדי להיות ראויים לו היה עליהם לשקם את עולמם הפנימי. כי תורה שמתקבלת לתוך לב אבן, אינה מתקבלת במלואה. קיום המצוות מתוך חלל רגשי כה גדול, דומה כאילו גזרנו עליהן גלות – ניתוק והעדר חיוניות, ממש כפי שנשמעות המילים היוצאות מפיותיהם של אנשים השרויים במצב עגום שכזה. השבת ליבם של בני ישראל למקומו נמצאת ב'לב 'הגאולה עצמה! מילים צריכות להיאמר כשבעליהן נוכחים, והדבר אפשרי רק לאחר שהם יוצאים מאותה אטימות בה היו נתונים בגלותם. משזכינו לכך – גם הדיבור עצמו נגאל.
יוצאים ממצרים ביד רמה!
הבנה זו מעניקה לנו זוית מבט נוספת על הניסים שקדמו ליציאת מצרים ואלה שליוו אותה. המפרשים מציינים, שלא היה צורך דווקא בעשר המכות המופלאות כדי להבטיח את שחרורנו מיד פרעה. לא היתה כל מניעה לקב"ה לפדות את עם ישראל ממצרים ברגע אחד! ניתן היה להביא לכך אפילו במהלך טבעי, כגון, אילו היה הקב"ה שולח לפרעה כאבים חזקים במיוחד, שהיו נמשכים עד שעם ישראל היה כבר במרחק בטוח מארצו. אולם, הקב"ה לא עשה כך, אלא הוביל את תהליך היציאה ממצרים באופן פלאי ביותר.
מדוע?
אחת משלל התשובות שמביאים המפרשים על שאלה זו היא, שעלינו לזכור כי הניסים שהתרחשו במהלך השנה האחרונה לשעבוד עם ישראל במצרים, מילאו תפקיד מכריע בגאולה עצמה. הם החדירו בנו לאורך כל אותה שנה, כמה אנחנו אהובים ויקרים בעיני בורא העולם, עד שמצא לנכון לחולל עבורנו ניסים גדולים כאלה. כך נפקחו הלבבות והעיניים אט אט מהתרדמה בה היו שרויים, והתחלנו להעז להרגיש. כתוצאה מתהליך התחייה הזה שנמשך שנה שלמה, כאשר הגיע זמננו לצאת, כבר היינו נוכחים רגשית! זו משמעות הפסוק המתאר אותנו יוצאים ממצרים "ביד רמה", כלומר, מלאי ביטחון ושמחה.
שירת הים
רעיון זה של גאולת הרגש, המציג פן נוסף לגאולה ממצרים, ונותן לה משמעות עמוקה, מעניק מבט חדש גם על המאורעות שהתרחשו בשביעי של פסח. תהליך היציאה ממצרים החל כאשר עם ישראל יצאו ממצרים ביום הראשון של פסח, בט"ו בניסן, והסתיים בטביעתם של המצרים בים סוף ביום השביעי, כ"א בניסן. כאשר ראו בני ישראל את רודפיהם נפלטים מן הים ללא רוח חיים, פצחו מיד בשיר – מתוך התרוממות רוח אדירה! באיזה אופן משקפת השירה את השלמת הגאולה?
במובן הגשמי וציבורי, השירה באה כהודיה לה' על השלב האחרון של הגאולה – טביעתם של המצרים.
במובן הרגשי, השירה עצמה היתה השלב האחרון של הגאולה!
אנשים חסומים רגשית אינם מגיבים על גאולתם, או על אף חוויה אחרת – בשירה. הם פשוט גוררים את רגליהם בעצלתיים, ולפעמים קשה לדעת אם הם בכלל קולטים מה מתרחש עימם, אם בכלל אכפת להם. כך לא נראה אדם חופשי. כאשר פרצו בני ישראל בשירה, היה זה ביטוי והוכחה לגאולת הרגש ושיקומו.
מקומות בזמן
המאורעות המעצבים שעברו על עם ישראל במהלך דברי ימי עמנו הותירו את חותמם על התאריך בו התרחשו. כל שנה מחדש, בהגיע אותו יום, אנו פוגשים שוב את הזמן בו התרחשו מאורעות אלה בשעתו. מעגל השנה הוא מחזורי, ולכן בכל שנה אנחנו חוזרים אל אותו "מקום בזמן", ויכולים לשאוב מהכוחות והסגולות הטמונים באותם מאורעות מכוננים.
גם בליל הסדר, אנחנו 'מתחברים' למקום שבו קיבלנו לראשונה את הלב שלנו, כדי לקבלו מחדש. כי אכן, ליל הסדר הוא 'ראש השנה' של הלב היהודי, ובאמצעות סיפור יציאתנו ממצרים והחיבור הרגשי אליה אנו זוכים להחיות מדי שנה את ליבנו.
זו הסיבה לכך שבליל הסדר שמים דגש רב כל כך על החיבור הרגשי, והדבר בא לידי ביטוי בכמה היבטים:
- ראשית, אנו מצווים לפתוח את הסיפור בחוויות השליליות של אבותינו ולסיים בחוויות החיוביות – "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". מהי המטרה בהזכרת החוויות השליליות? האם אין זה יעיל יותר להתמקד רק באלה החיוביות?
התשובה היא, שבליל הסדר אנחנו צריכים להתחבר למאורעות היום דרך הרגשות שלנו, ולא רק דרך השכל. אנו מסוגלים לתפוש בשכלנו את עובדת היותנו כעת בני חורין, אך כדי שנוכל גם להעריך זאת בליבנו, עלינו לעורר אותו באמצעי המחשה, וזאת על ידי השוואה בין מצבנו עתה לעובדת היותנו בתחילה עבדים.
- בנוסף, את המצווה המרכזית של הערב, סיפור יציאת מצרים, נוכל לקיים כראוי רק כאשר נגייס לשם כך את כוח הדמיון, שכן בלילה זה, "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". רעיון זה קצת קשה להבנה, לפחות בתחילה, כי רוב המצוות הן מעשיות, ואינן הולכות יד ביד עם כוח הדמיון. אם נשאל רב שאלה הלכתית, והוא יענה, 'הפעילו את הדמיון שלכם', אנו נפנה לחפש רב אחר! אולם בנוגע למצווה זו, הדמיון הוא המפתח – הכלי שבאמצעותו נוכל להחיות את הסיפור ולהפוך אותו לחלק מעולמנו הפנימי.
מה נפסיד אם נזכור את יציאת מצרים כמאורע שהתרחש בעבד, ולא כזה שהתרחש עימנו זה עתה? התשובה היא, שנפסיד את החוויה עצמה! כל שנה מחדש אנחנו שבים לגלות מצרים וחווים את יציאתנו משם; אנו חוזרים אל המקום בו קיבלנו את הלב שלנו, ומקבלים אותו שוב מחדש.
- ועוד, בליל הסדר שמים דגש רב על ההשתתפות הפעילה של הילדים, כי הילדים מתחברים רגשית, וזו האווירה שאמורה לאפיין את ליל הסדר – כזו של חיבור רגשי ליציאת מצרים. ילדים הם כמו מצפן, הם אינם מגיבים למה שנאמר להם, אם הם מרגישים שאף אחד לא נוכח באמת מאחורי כל אותם דיבורים. הדבר מוביל אותנו לתגלית מדהימה אודות ליל הסדר, והיא, שכאשר אנחנו מדברים עם הילדים על יציאת מצרים באופן שמחבר אותם אל החוויה, מתגלה כי הדבר מועיל לנו המבוגרים לא פחות משהוא חשוב לילדים!
'יציאת מצרים' מתמשכת, לאורך ההיסטוריה של עם ישראל
ייתכן ותתעורר בקרבנו השאלה: למה אנו צריכים לקבל לב חדש מדי שנה? התשובה לכך היא: מאותה סיבה שקיבלנו אותו בפעם הראשונה. המאורעות שעברו על עם ישראל משחר הווייתו, פזורים על פני מעגל השנה היהודי, משום שהם מתרחשים שוב כל שנה מחדש. כל התרחשות כזו מוסיפה פן ייחודי להיסטוריה ולייעוד שלנו כעם. את התורה קיבלנו בחג השבועות לפני אלפי שנים, ואנו מקבלים אותה כל שנה מחדש – לשנה הנוכחית. כתוצאה מכך, אנו צריכים גם להכין את עצמנו כל שנה לקבל את התורה מחדש. האופן שהדבר נעשה כיום הוא ממש כפי שנעשתה הכנה זו בפעם הראשונה: על ידי יציאתנו ממצרים והיותנו לעם ה'.
למעשה, טמון כאן רעיון עמוק יותר. הרמח"ל מסביר שבעת יציאת מצרים זכו כלל ישראל לתיקון הפגמים שבבריאה ולהשלטת הטוב על הרע. אכן, היו אלו שלבים חשובים ומכריעים בהבאת העולם אל הווייתו הרצויה, אך עם כל זאת, עדיין לא היה התיקון שלם. זאת, משום שהגאולה עצמה לא היתה שלמה, שכן לא ניתן היה להשאיר את עם ישראל במצרים לכל מלוא תקופת הגלות, ונאלצנו לצאת ממנה בטרם מלאו ארבע מאות השנה שנגזרו להשלמת התהליך, בברית בין הבתרים.
כיצד, אם כן, יגיע תהליך התיקון אל שלמותו?
התשובה שעונה על כך הרמח"ל אמורה לתת לנו מבט חדש לגמרי על ליל הסדר: כל שנה, בלילה זה, כאשר אנו חווים מחדש את הגאולה באמצעות סיפור יציאת מצרים, אנחנו מקדמים את תהליך יציאת מצרים בשלב נוסף לקראת תיקונו השלם!
מצרים: ברובד הלאומי וברובד האישי
נחזור כעת לשאלה, לשם מה אנו זקוקים ללב חדש בפסח? הרי מבחינת המבנה הרגשי שלנו, נראה לכאורה שהמצב שלנו אינו דומה כלל לזה של אבותינו במצרים. הם נחסמו רגשית מעוצם השעבוד הקשה מנשוא, והיו זקוקים ללב חדש שיוכל שוב לחוש ולהבין. ואילו אנו איננו מתמודדים עם אותם תנאים איומים, ולכאורה אין מה שיגרום לנו לחסימה רגשית שכזו. ומכיוון שכך, אנחנו גם לא אמורים להזדקק ללב חדש בפסח, שכן הלבבות שלנו כבר חיים ופועמים. מבחינה רגשית, אנחנו בסדר גמור! הלא כן?
לא.
המפרשים מבארים שהמושג 'מצרים', בנוסף להיותו שם הממלכה ששעבדה אותנו כעם, מסמל גם רעיון שעשוי להשפיע עלינו גם ברמה האישית. המילה 'מצרים' היא משורש מ.צ.ר, שפירושו הוא גבול. המצב הקיומי הנקרא 'מצרים', הוא כזה בו נתון האדם במצַרִים והגבלות על פעילותו ורגשותיו. גם כיום השעבוד יכול להמשיך, במובן מסוים, מבחינת היותנו נתונים לכל מיני מגבלות שאינן ראויות, בין אם הן הוטלו עלינו על ידי החברה או על ידינו אנו. אל מול המגבלות והחסרונות שלנו, שמהם איננו רואים כל תקווה לברוח, אנחנו עלולים להתייאש מלהצליח בלימוד התורה וקיום המצוות.
זה יכול לבוא גם ממקום של כנות: אנחנו מרגישים רמאים – או לא ראויים – כשאנחנו מנסים לחוש חיבור רגשי לעבודת ה'. כתוצאה מכך, כפי שאכן קורה לעיתים, אנו עלולים לאפשר למבט הרוחני שלנו על העולם להתעמעם ולתשומת הלב הרגשית שלנו להיתפס לדברים פחות חשובים, והדבר יכול לגרום לעבודת ה' שלנו להישאר קצת מנותקת. אנחנו פחות 'נוכחים' ב'דיבור' שלנו במקומות בהם יש לכך משמעות – הן בדיבור אל ה' בתפילה, והן כאשר אנו משוחחים עם הזולת.
האמת היא, ששתי המשמעויות, האישית והכללית, של המילה 'מצרים', הן לא שני רעיונות שונים, אלא רעיון אחד הממשיך את השני. מכיוון שבעת יציאת מצרים עוד לא הסתיים התיקון השלם שלנו כעם, נותר מקום להרגלים לא ראויים ולמגבלות רגשיות לפגוע בנו ולהסיג אותנו לאחור ברמה האישית. וכך, אלפי שנים לאחר שיצאנו ממצרים, הם ממשיכים להוות עבורנו איום במובן של ניתוק רגשי ו'גלות הדיבור'. הדבר נכון עוד יותר בימינו, כאשר ישנו ממד של ניתוק מובנה ברבים מדפוסי התקשורת הבין אישית הקיימים אצלנו, והמילים שלנו מועדות להישאר ב'מצב גלות' באופן קבוע. באווירה זו, גם הדיבור שלנו זקוק נואשות לגאולה. עבורנו, ליל הסדר הוא הזדמנות ללמוד מחדש איך לדבר אל הזולת באופן שגם המדבר וגם השומע 'נוכחים'.
כעת נוכל להבין טוב יותר את המשמעות המכרעת של ההזדמנות המוצעת לנו מדי שנה בליל הסדר. בעצם, בלילה הזה איננו שונים כל כך מאבותינו במצרים. בשעה שאנו מותירים מאחור את 'מצרים' של השנה החולפת, אנחנו משתוקקים לקבל חזרה את הלב היהודי שלנו, לחוש אותו בשנה הבאה עלינו לטובה פועם בחיוניות בכל מעשינו ודיבורינו. והיינו, שבנוגע לדברים המשמעותיים ביותר בחיינו, אנו אומרים שהלוואי ובעתיד נהיה נוכחים יותר!
בערב הזה, בשעה בה אנו מרגישים מועצמים, מרוממים ומלאי חיים, אנחנו יכולים לשאת עיניים אל השנה הקרובה בתקווה, שנזכה לקחת את המילים שלנו קרוב יותר אל תוכנו, ולנקוט צעדים נחושים לקראת היציאה ממצרים – בכל צורותיה – בשלמות!
הגדה של פסח "הפדות והפאר" מכילה פירושים וביאורים נבחרים מאוצרם של גדולי הדורות, הכתובים בשפה ברורה ונעימה.
ההגדה נותנת הבנה והעמקה בכל חלק של ההגדה כשלעצמו, וגם מסבירה את מקומו בתוך התהליך של ליל הסדר שהוא – "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים."
הספר הינו השני מתוך סדרה בת עשרת ספרי הרב שיצאו באנגלית, וכעת מתורגם לעברית. הוא זמין לרכישה בחנויות יפה נוף-פלדהיים.
מדהים ממש,
פעם ראשונה שאני קוראת מאמר של הרב בורנשטיין,
מיוחד, עמוק, מחבר.