"מוכרחים היו לשקר, כדי להינצל": כל ילד זקוק למבוגר שנלחם עליו

השנים: 1945, ובמזרח אירופה, גם 1944.

מלחמה חסרת תקדים מסתיימת ומשאירה עולם מפורק. חיילים, פליטים ומשוחררי מחנות ריכוז מתחילים אט אט לנוע בו, רכבות עוברות בין הריסות. אזורי חיים שלמים מחוקים.

מתחת להריסות האלה, שניתן לראות, ישנו שבר נפשי אנושי שסוחב כל אחד, לבדו, בעולם בו הפסיכואנליזה צעירה מדי. כשהמושג הפרעת דחק פוסט-טראומטית איננו קיים; תאוריית ההתקשרות אינה קיימת; ודיונים על פנטזיות לא מודעות נערכים בסלונים בריטיים בכובד ראש.

כך קמים ניצולי שואה מעטים אל עולם ריק: הוא ריק ממשפחה. ריק מאנשים שיודעים מי אתה. איך קוראים לך. שאהבו אותך אי פעם. הוא ריק מיישובים יהודיים שלמים, שהתקיימו גם מאות שנים בערים, בעיירות – ונמחקו.

הוא עולם מוזר, בו אתה וכל הסובבים אותך, כולם מוכי טראומה אבל ההבנה המקצועית של מה זה אומר ומה ההשלכות לא נולד עדיין.

ואל העולם הזה, בו מסתובבים אנשים מוכי אסון, רעבים בעצמם לחום, הבנה, אהבה וחיבוק –

מפציעים לאט לאט, כמעט משום מקום, ילדים יהודים. 

ממרתפים. מארונות. ממנזרים, מיערות, מבתי נוצרים תחת זהות שאולה, מן הרחוב; ילדים שקיומם נאסר, שלא היה להם סיכוי, שנעלמו בהדרגה מן הנוף לגמרי, צאצאי ילדים יהודיים שהופיעו מן האדמה במצרים אי אז, והם שבים ומופיעים מהיסטוריה שאיימה להכחיד אותם, בהבטחה, בקיום שקט עוד פעם, למרות הכל.

 לרוב הילדים אין דורש. מי שאהב אותם לא שרד.

העולם אליו הם חוזרים, הלום בעצמו. ללא משאבים בסיסיים.

אלו הילדים שקמים אל היום שלאחר המלחמה, לדוגמה, בפולין. 

במערב אירופה, אזור מוכה מעט פחות, חוזרת ילדה בת 12 ללמוד בבית הספר.

יש לה ילקוט, יש בית לחזור אליו, ואפילו, אילו מותרות!! – חי בו אבא שלה, אבא ביולוגי. אמיתי. אבא שנלחם עליה, נלחם בכל כוחותיו למצוא אותה ולגדל אותה שוב. אריאלה (זוכרות?) – ילדה מוכשרת ואהובה, אינטליגנטית וחכמה, הילדה שלא הייתה אמורה לחיות, שאף לא ילד אחד ממשפחתה המורחבת, לא חזר מאושוויץ-בירקנאו; ששרדה בעזרת מבצע הצלה פרטי, מקורי ומרשים של אבא, ועם זאת, כל כך טראגי –  חוזרת לבית הספר.

יושבת מול המורה, מביטה בה, ולא מבינה דבר. בבית הספר אומרים שהילדה נכשלת. אין הישגים לימודיים. אמא החדשה, החורגת, טוענת בעקביות שהילדה איננה צריכה להמשיך בלימודים מעבר לשנות בית הספר היסודי. מה לעשות, זו הילדה. אין לה ראש ללימודים. טיפשה (כן!). אין מה להשקיע בה בלימודי תיכון.

בעידן בו אין ישיבות צוות. ושילוב. ופסיכולוג בית הספר ויועץ חינוכי. 

ואין דיבור ואין ניסיון להבנה ממישהו שאכפת לו, שיבוא וישאל מה קרה לילדה הזו, שהוכיחה הבנה וכישרון אי פעם לפני המבול, מה קרה לה? מה עבר עליה? ומה המקום שלנו כצוות מקצועי וכאנשי חינוך, איפה אנחנו יכולים להיכנס כדי לשחרר, להקל, לאהוב, כדי לתת לילדה הזו את הכלים לחזור באמת לעולם שלנו ולשוב ולקבל, למרות הכל, חיים טובים ככל האפשר??

כמה פנים יכולות להיות לכאב החזרה לחיים לאחר השואה.

בצרפת נדרשה אריאלה להיכנס לשגרת יום יום כאילו לא הייתה מעולם הפסקה; נדרשה לתפקד כאילו לא הייתה טראומה. כאילו לא ננטשה בלילה אחד, כאילו לא עברה שנים של בידוד רגשי והתעללות נפשית שקשה להעלות על הדעת; להשלים בשקט עם אובדן של אם שלא הוסבר מעולם, ללא  שחוותה לוויה, ללא שבעה, ללא דיבור; ולשוב אל חיים של לאחר השואה, בתוך אויר דחוס בשתיקת זיכרון, בהלם קולקטיבי, בפניהם של אנשים אהובים רבים מדי שנעלמו מן הנוף ואסור לדבר על זה, כי הכל טרי מדי. כי המבוגרים מסביב אינם יכולים בעצמם להכיל; כי הטראומה גדולה הרבה יותר ממה שהיא יודעת, והם חשים צורך להגן עליה מפני הידיעה. ולהגן על עצמם, מהדיבור הישיר; מהעלאה באוב של אירועים שמולם אדם אינו יכול לעמוד; כי הכאוס הפנימי בתוכם עומד להכריע גם אותם, כי מעבר לטראומת השואה ’’הגדולה’’, הרשמית, ישנם אזורי אין-כניסה מושתקים של הלם; של אשמה קורעת ורגשות אמביוולנטיים פנימיים סוערים שלא ניתן לפרוק עם איש, שאנרגיה רגשית עצומה מושקעת בלנסות להשתיק אותם, לנסות לשכוח—-; כי הם עוד לא יכולים, בשום אופן, לדבר את זה. 

בפולין, באותה העת, במין יקום מקביל, מסתובבים ילדים חסרי הורים, חסרי חינוך, חסרי עתיד. בארץ הזו – בה נערכים הניסיונות הראשוניים להערכת מצב הנזק ואופן השיקום לאחר המלחמה, שנפגעה ללא השוואה לארצות מערב אירופה – נוצר וואקום נורא עבור אלפי הילדים המועטים ששרדו ואיש לא נותר כדי לחכות להם ולאסוף.

הילדים האלה מתחלקים לקבוצות בעלות מאפיינים שונים. ישנם הילדים ששרדו ברחוב וילדי היערות, בריונים קטנים וקשוחים, עצמאיים ו’’קשים’’, דואגים לעצמם, איש לא יאמר להם מה לעשות; צברו פער לימודי ניכר ורבים מהם אינם מוכנים כלל לחשוב על שיבה ללימודים, גם לו היה מוסד שיקבל אותם; 

ישנם ילדי המנזרים, מחונכים לצייתנות, שקט וכללים ברורים ונוקשים של יום יום, רבים מהם מאמינים אדוקים באמונה זרה, כועסים, לא רק שאינם חשים עצמם כיהודים אלא יש להם השתייכות אחרת, לתרבות ולדת בה מוטמעים באופן שורשי סמלים ונרטיבים אנטישמיים לגמרי;  ישנם ילדי המחבוא – ילדי הדממה שחונכו לא להוציא קול, לא להשמיע רחש; שישבו במקרים רבים במשך שנים באותו המקום, בלא לראות אור שמש – ילדים, לעיתים קטנים מאד שאינם יודעים כלל מהו עולם, מהם בני אדם ומה טיבה של אינטראקציה אנושית;

ישנם הילדים שחיו בזהות שאולה בבתי נוצרים – חלקם נקרעו ממשפחות שאהבו אותם אל תוך חיי מוסדות על כל המשמעות; חלקם הגיעו עם סיפורים איומים על ’’מארחים’’ מתעללים ולעיתים היו כרוכים אחריהם, למרות הכל ואולי דווקא בשל כך; וישנה הקבוצה הקטנה והבלתי תיאמן של ילדים ששרדו מחנות ריכוז, וחיו באטמוספרה של עולם סדיסטי מאין כמותו – הם לא ידעו שלא בכל מקום זה ככה; הם לא ידעו לקרוא עולם אחר.

אלה הילדים שהסתובבו בריכוזים הראשוניים שנפתחו עבור יהודים בצעדיהם הראשונים לשיבה לחיים לאחר המלחמה – בבית הועד היהודי בקראקוב, בלודז’, במחנות העקורים. ובמקומות הללו הוקמו עם הזמן המסגרות הראשונות לילדים; כשהשאלה היא, מה הסיכוי בכלל ליצור מסגרת קולקטיבית לילדים ונערים כאלה, עם הפערים העצומים האלה??? ומה הסיכוי לשקם ילדים שמראים אוסף נורא של בעיות התנהגותיות, רגשיות ונפשיות, שעברו מסכת חיים שקשה להעלות על הדעת, בעולם בו לא נולדה עדיין היכולת המקצועית והאנושית בכלל להבין אותם, ובוודאי שלא לספק דרכי טיפול? ובניסוח הפשוט ביותר: האם יש תקווה לילדים האלה??

ובאופן בלתי ייאמן, היו המקרים שבהם קמו מחנכים מדהימים בעלי שיעור קומה אמיתי, שהביטו בילדים האלה שאיש לא ידע כיצד לגשת אליהם, והיו להם עיניים לראות; מחנכים שלמרות הכל קיבלו החלטה ללכת על זה.

הכלים היחידים שהיו להם היו אהבה; האמונה שכל ילד יקר מאין כמותו; שעל הילדים הללו יש להילחם;  גישה טבעית לילדים ולחינוך; סבלנות גדולה; וכמה לא מפתיע, הבנה עמוקה שבאה מניסיון חיים אישי, כי המחנכים הללו היו בדרך כלל מאותו הרקע, הם עברו את אותו כור היתוך והיו בעצמם מוכי אובדן ובודדים עד מוות, ומהמקום הזה הגיעו אל הילדים, וחלקם גם הצליחו לגעת בהם בלב. 

נחום בוגנר, איש מקצוע מבריק, הוא אחד מאותם ילדים שהתמזל מזלם וקיבלו שיקום עוטף, מותאם ואוהב לאחר המלחמה. נחום הוא ילד ששרד בדרך נס, לאחר שאיבד את אביו ואמו, ופורעים מקומיים מוטטו עליו את מבנה העץ במחנה פרטיזנים בו שהה. הוא חולץ משם לאחר 24 שעות, ושרד למרות הכל. כאשר הוא מספר את סיפור חייו, הוא מדגיש את האנשים הטובים בהם פגש: ’’אנשים יוצאים מן הכלל, מסורים’’, הוא מגדיר אותם. אנשים שהעניקו לו חוויה אנושית אוהבת ומכוננת כל כך, במידה בה הוא יצא מן השואה בחווייה שבה חש, כדבריו, ש’’לא הכל רוע’’. נחום שהה לאחר המלחמה בבית הילדים בזאקופנה, של לנה קיכלר.

לנה קיכלר (שנלקחה כאן כדוגמא, אך בשום אופן אינה מחנכת יחידה שעשתה את הלא ייאמן!) יצרה, במופת של אישה אחת, בית אמיתי לכמאה ילדים ניצולי שואה, בית בו הצליחה לשלב חזון עם תפיסת מציאות מעמיקה ורגישה, ולבנות עם ילדים שבאו מהמחוזות המפורקים ביותר, חברה ראויה לשמה, בעלת ערכים וחינוך, יציבות רגשית,  חברה שהיא משפחה.

ההווה אליו נחשפה היה מדכא: הילדים היו להוטים לאוכל בסיסי. אהבה לא דיברה אליהם כי הבסיס עוד לא היה, כי הם לא ידעו מה זה, כי אמון באדם היה מושג רחוק מדי. כולם נזרקו ממגוון רקעים אל חיים בבית הועד היהודי בקראקוב, שלא היה לו להציע להם כמעט דבר. קטטות אלימות היו דבר שבשגרה. בין הילדים היו רבים בעלי מחלות כרוניות וקשות, פציעות, מומים חריגים, וכולם פגועים נפשית. עם קבוצת הילדים הזו, מאפס, היא מתחילה לעבוד. תחילה בהשגת מזון. אחר כך בכינון ראשוני של שגרה. ובהמשך, בהגשמת החזון שלה, בהקמת בית ילדים מרשים וחלומי בזאקופנה, עיירת נופש ידועה, בתנאי לוקסוס שלא ייאמנו באותם ימים, בניסיון להביא את הילדים אל החלמה במידת האפשר.

בואו נציץ אל התקופה הראשונה, אל הזמן בו נראה היה שאין סיכוי. אל הימים בהם נלחמה מלחמת יחיד על נפשם של הילדים האלה.

הימים ימי ההתחלה, זמן קצר לפני המעבר לזאקופנה. ’’התפוצצה’’ אז פרשייה, שחשפה כי כמה מן הנערים הבוגרים, בעלי היסטוריה של ילדי רחוב/פרטיזנים, נהגו להתחמק מן המוסד ולנהל חיים עצמאיים משלהם כעבריינים לכל דבר. ראש הוועד, האחראי, זעם והיה מעוניין לזרוק את הנערים מן המוסד:

באותו היום, מספרת לנה קיכלר בספרה שתורגם לכ14 שפות!! – היתה לי "שיחה פדגוגית" עם ראש הועד. היא מתארת את השיחה עם ראש הועד הזועם:

– ובשביל גנבים, רמאים ושודדים כאלה צריכים אנו להילחם…! למענם צריכים אנו לפשוט יד, להסתכן בהתקפות אנטישמיות! לא. לא אסכים להשאיר אותם במוסד… הם עלולים עוד לרצוח ילדים אחרים… הם מכניסים ביניהם דמורליזציה… הם ממיטים קלון על כל היהדות… מעולם לא היו בינינו גנבים ושודדים… לא, אנחנו לא נוכל להיות אחראיים להם! יעזבו מיד את הבית הזה! יחזירו מיד כל מה שקיבלו ממנו!

המתנתי מעט עד שיירגע, ואחר כך נטלתי את רשות הדיבור:

…האם מעולם לא הרהרת על כך, כי דווקא בזכות תכונות אלה, שבגללן אתה מאשים אותם, הצליחו (הנערים) לעמוד ולהתקיים כל ימי המלחמה? דווקא! בעזרת השקר, הרמאות והשוד, דווקא, החזיקו מעמד. מוכרחים היו ללמוד לשקר, כדי להציל את חייהם, כדי להגיע עד הנה… ועכשיו, האם יכולים הם להניח את הנשק היקר הזה? הנשק הזה, שלו הם חייבים תודה על חייהם? האם אשמתם שלהם היא, שאנוסים היו להיות כ א ל ה, בשביל שיוכלו לחיות?

– ובכן מה? – נפנף ראש הועד בזרועותיו – אולי צריכים אנו גם לתת להם פרס? אינם חייבים לשאת כלל באחריות למעשיהם? אין את רוצה אפילו להעניש אותם? ושוב יהיה להם מותר לגנוב, לרמות, להתנפל על חלשים?

– עונש לא יועיל כאן… כלום… הוא עלול רק לחזק בהם את הרגשת העוול שנעשה להן ולעוררם להתנגדות נוספת… אל נא תשכח, כי אלה הם ילדי המלחמה! המלחמה לימדה אותם מוסר אחר ושונה ממוסר ימי השלום. לימדה אותם את חוק החזק – יותר, האכזר – יותר, הערמומי – יותר. ואת (זה) לא תשרש על ידי עונש. הדרך היחידה… היא דרך החינוך האיטי, הממושך; אהבה, הבנה, סבלנות ועבודה רבה – עד שיתעורר בהם ה’’אני המוסרי’’…

– בבקשה ממך, אני לא פילוסוף ולא פסיכולוג. אני… משפטן, ודעתי היא כי האשמים צריכים לבוא על ענשם. למען יראו האחרים וילמדו מוסר.

– איזה עונש אתה מציע?

– להוציא אותם מן המוסד. לא לקחת אותם לזאקופנה.

– ולאן ילכו? האם יש להם לאן לפנות? היש להם בית, הורים, קרובים? האם יקבל אותם איזה מוסד פולני? האם יניחו להם לחיות שם? אדרבה, הם יצאו אל הרחוב, ויהיו שם לפושעים אמיתיים. מלבד זה, אני אינני רואה את הדברים באור טראגי כל כך. כל פדגוג מן ההכרח שיהיה מאמין, שיהיה אוהב! ואני מאמינה, כי כשישתנו חייהם של הילדים, ישתנו גם הם עצמם. כשלא יהיו דרושים להם השקר והרמאות בשביל לחיות ולהתקיים, ישליכו אותם ככלי אין חפץ בו. אני מקווה כי הבית בזאקופנה ישמש לנו גשר ומעבר לחיים החדשים הללו.

החזון הזה הצליח.  היא הצליחה להפוך את חבורת הילדים חסרת הקשר, המוכה, התלושה הזאת – לחברה מלוכדת, מהוגנת, אוהבת ותומכת הדדית. כן, גם אותם נערים שחמקו אי אז לעסקים מפוקפקים ברחוב, וקיבלו מקום אחד ואישה אחת שלא נתנה להם ללכת לאיבוד; שהצליחה בתהליך איטי, ממושך, רגיש, מובנה ומכוונן – להרגיע לאט לאט. לבנות בהם עצמי מתפתח ובריא. והם, נערים שהחיים בגדו בהם מוקדם כל כך, השיבו לה לב. ונתנו אמון באהבה, באמון המלא שנתנה בהם. והם ידעו בידיעה ברורה שהיא בשבילם באמת, אמא. 

השאלה הינה רק, מאיפה ידעה היא אז אילו תוצאות מרשימות יהיו לעבודה האינסופית שנתנה יום אחר יום, לילה לילה, כשאיש לא הבטיח לה הצלחה; כשעמדה מול ילדים שעברו שבר חסר תקדים, והציגו מגוון מצבים התנהגותיים ונפשיים, חלקם מזעזעים ונראים כבלתי ניתנים לשיקום; מאיפה ידעה האישה העדינה הזו לקום ולהילחם מול עולם שלא נתן סיכוי, להצביע בביטחון  עמוק על המטרה הסופית הכל כך גבוהה שהציבה לילדים האלה, ולהתעקש על דרך חינוכית שמי הכיר בה באותן שנים – וללכת בסבלנות איטית,  בחושך ארוך מדי, באמונה שנבעה מתוכה שהיא עוד תראה איתם את הבוקר; שהדרך הזו נכונה לילדים הללו; שהיא מוכנה להתחייב אליה; שהיא תלך בה איתם, ככל שתארך.

אם נביט, כמקרי מבחן, בסיפורו של הבית בזאקופנה, בו הטראומה הוכרה והועמדה בגלוי, בו השיח המרכזי והעיקרי היה החזרתם לחיים טובים ובטוחים מבחינה פיזית ונפשית של הילדים מתוך סבלנות, אמון, כבוד ואהבה – אל מול סיפורה של אריאלה, ילדה שעברה חוויית שואה מוגנת יחסית של ילדה שניצלה בזהות שאולה במערב אירופה, ששבה לבית ובו אב משלה – אבל מן הצד השני, ספגה מכות שמזעזעות את הנפש בלי היכולת לדבר את זה ואיש לא היה שם מעולם כדי להסביר, כדי לשאול, כדי לרכון רגע עד לגובה עיניים ולראות אותה; שהולכת עם הילקוט לבית הספר וממנו, סוחבת את החיים בשתיקה כי אין פרטנר, כי אין מישהו, כי העולם משדר שלא קרה כלום גם אם הר געש פעיל צועק לה בלב; אל מול סיפורם של נערים וילדים ניצולי שואה שנאבדו בקיבוצים, במסגרות קולטות בארץ, רחוקות מהבנת השואה, ששמו דגש על חינוך לשילוב עכשווי ומהיר, ולא היה בהם אדם אחד שיעצור לרגע ילד אחד כזה וישאל מה שלומך, איך אתה מרגיש ומה בעצם עובר עליך…

ישנם ילדים שעברו לכאורה חיים קשים יותר ואיבדו יותר, אבל קיבלו הזדמנות להתאושש, רגשית, טוב יותר בזכות שיקום מותאם והכרה במה שעברו, מה שלא פגש  פעמים רבות ילדים באזורים ’’רגילים’’ יותר. ומעל לכל – בזכותם של אנשים שהיו שם ולא ויתרו עליהם.

כמה קל יחסית יכול היה להיות, לשקם ילדים במדינות מסודרות יותר, שבאו ממשפחות שעומדות מי פחות ומי יותר על רגליהן שלהן – לעומת ילדים מוכים ומפורקים פי כמה, בבית ילדים המוני; אבל השאלה היא היכן היה שיקום. היכן היתה הכרה בטראומה ובסבל; והיכן היתה אהבה, ונכונות אמת להילחם על הילד. זה המדד האמיתי.

ילד מוכה טראומה, כמה פשוט, זקוק למבוגר שילחם עליו. והמילים הללו, שהפכו במרוצת הדורות לקלישאה לעוסה ומוכרת לעיתים עד כדי דקלום, עד שמיטת משמעות המילים – עדיין מוכיחות את עצמן, שוב ושוב ושוב:

נוסחת הקסם היא קודם כל לראות את הילד. לראות את חייו, וללוות באהבה. באמון. בכבוד עמוק. בהליכה בחושך, בארץ לא זרועה, בסבלנות. בלא לשמוע ובלא לראות מסרים אחרים, שרואים אחרת; שמחזיקים באג'נדה שדחקה את מרכיבי היסוד האלה מן ההכרה. ולהחזיק במסע הזה, באמונה. בתקווה – 

עד שיבוא הבוקר.

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון [email protected] 0548401112

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 [email protected]