לא נקראתי – פרק שלישי

הפרק הקודם בלחיצה פה.

היום השלושים.

שלושים יום.

ארבע שבועות ועוד יומיים.

הם באמת לא רוצים אותה?

לא סימנה איקס נוסף בלוח.

במקום זה נטלה את הלוח עצמו ושרפה אותו בכיור, צפתה בו מתעקל, עולה בניצוצות כשהאלכוהול ושאר האיקסים נשרפים גם הם.

הרימה את הטלפון. "אמנדה!" הקול שלה קר, יבש. "תזמיני טיסה".

"ייייייס!" צורחת אמנדה, "כבר שאלו עליך פה, מחכים לך, מתוקה".

היא מחכה לה, למתוקה.

כעס פנימי בער בה. פתחה ארונות, רוקנה למזוודה, בלי לחשוב, בלי לארגן.

הם לא רוצים אותה. שם בשבט אוהבים אותה. הם מקבלים אותה כמו שהיא.

תרה בארונות כל זכר לחיים של פעם, שוברת חנוכיה, מנתצת בית מזוזה, מצאה את עצמה צורחת לאוויר.

"למה, למה לא התקשרת סבא? אתה לא דואג לנכדה שלך? לא אכפת לך אפילו קצת שאני פה לבד, שרע לי, שאני הולכת לחיות עם גוי? לא אכפת לך שיורד לי דם?"

נגררה למטה עם תיקים גדולים, כבדים, דחסה לרכב, הפעילה ווייז.

"עיירת מונרו, מונסי."

היא נוהגת, מתכננת כל הדרך מה תעשה.

אולי היא תכנס להיכל, מול כל הבחורים, תצרח על סבא, תעיף סידורים.

חבל שלא קוראים לה מרים.

היא כעוסה.

היא פגועה.

הרגישה מוזנחת, נטושה.

ארבע שעות לקחה לה הדרך, שכחה כמה זמן זה.

צלצול. "אמנדה?"

"ריצ'י מותק הטיסה יוצאת עוד חמש שעות, להקפיץ אותך?."

"זה בסדר," היא עונה "רק הלכתי לסדר פה איזה ענין."

"ענין, אה." ירדה טון "סבא שלך?"

"אהה."

"רק תדאגי להיות שם בזמן מותק." הפריחה אמנדה נשיקה.

ניתוק.