מה היא באמת רוצה?

"למה המשחקים במטבח?! ולמה הנעליים שלכם זרוקים בסלון?! למה אתם מבזבזים את הזמן?! ולמה עכשיו בלחץ?! למה לא עשית את זה אתמול?!"

לא, אני לא באמת מתכוונת שהילדים יעמדו ויסבירו לי את הרציונל של כל העניינים הללו… ואם זה מה שהם יעשו, במקום לבא ולקחת את החפצים שלהם, זה ירגיז אותי כפליים,  אז למה אני שואלת למה, במקום לתת פקודות? למה אני לא אומרת פשוט: "בואי קחי… לך תשים… תזדרז עכשיו.. " וכו'.

לי באופן אישי נראה שפשוט לא נעים לנו לתת פקודות, זה נותן לנו הרגשה של קפדנות יתר, מסגרת צבאית ולא מכבדת. מאידך כששואלים כאלה שאלות בעצם מציפים אמירה מאוד ביקורתית ומאשימה: "זה לא אמור להיות כאן, אתם אמורים לשים את החפצים שלכם במקום, אתם לא בסדר שבגללכם הבית כל כך מבולגן", אם כן, מעניין למה בחרתי את הנוסח עם המשמעות הקשה יותר? והלא המסר הסמוי שלה הינו הרבה פחות יעיל לגיוס שיתופי פעולה מאשר פקודה שהיא קצרה, לגיטימית ואינה מבקרת ומאשימה.

מה הוא רוצה באמת?

בכל קונפליקט, מהומה, מריבה או עימות, מתחבאים צרכים מתחת לפני השטח, רוב האנשים, גם המבוגרים שביננו אינם מודעים אליהם, וגם אם כן, אין להם אומץ להגיד אותם, זה מקום מדי פגיע והם מתביישים לשתף בו את הסביבה.

ודאי הייתם עדים לוויכוחים חסרי שחר, שכל מהותם היה אגו. מסקנות הוויכוח לא היו משמעותיות לשום ענין, היה שם רק הצורך להיות צודקים ולהישמע…

ודאי ראיתם ילד שמתנגד לבקשה פשוטה או מתווכח על תפקיד מובן מאליו, וחשבתם לעצמכם "הוי, על מה הוא מתווכח? הייתי כבר עושה את זה בעצמי".

ודאי פגשתם ילד בוכה בכי תמרורים על דבר של מה בכך, גם במושגים שלו, והבנתם שהוא עייף…

יומנו רצוף בסיטואציות שונות ומשונות שהמסר הגלוי בהם איננו האמת, ואילו את המסר הסמוי עלינו לנחש בעצמנו, או לשאול בעדינות, בכבוד ובכנות ולנסות להגיע אליו באומץ רב.

זה דורש ללא ספק אימון של מיומנות חדשה, כי עלי לחשוב תוך כדי הקשבה: מה הוא רוצה וצריך? ומה אני רוצה וצריך? זהו הרובד הסמוי של כל שיחה, שמי שמתרגל להקשיב גם לו, ולהיות מודע אליו יכול לחולל פלאים במערכות היחסים שסביבו.

הצורך האמיתי מאחורי כל תלונה

אם הבת המתבגרת שלך מתלוננת על הבית המבולגן שלכם, חשבי נא לרגע: מה היא צריכה? אולי ישוב הדעת וסדר כדי להתרכז ולתפקד? אולי תדמית חברתית בשל החברות שמגיעות? אולי הערכה על מה שהיא עשתה אתמול כשטרחה לסדר ולא הספיקה ליהנות מזה? ואולי משהו אחר שלא חשבתי עליו? אם אנחנו מבררים את מה שהיא צריכה כעת, ומנסים להבין, עצם הבירור, כבר מרגיע את המצב, כי אנחנו איתה. מקשיבים לה ואכפתיים לצרכיה, והיא כבר לא מתלוננת עלינו, אלא משתפת אותנו וזהו הבדל גדול מאוד! ובנוסף, אם נצליח להבין אולי באמת נצליח גם לבוא לקראתה ולעזור.

אבל – בעיקר נצליח ללמד אותה כלי חשוב בתקשורת בין אישית דרך דוגמא אישית: נלמד אותה לזקק את המסר ולבדוק את הצורך שמאחורי כל שיח. בהמשך, אחרי שתתרגל לצורת השיח הזו, ותהנה ממנה, היא תלמד לבקש בעצמה באופן כזה, שפותח שערים ולבבות, היא תלמד לומר קודם מה היא צריכה, במקום לכעוס על אחרים שהם לא בסדר, כי אין לה משהו שהיא זקוקה לו. היא פשוט תבקש את זה. היא תבקש כל כך יפה שיהיה קשה שלא לתת לה את מבוקשה. ותסכימו איתי שלשמוע שיח כזה נעים מילדים, זה נחת של מעין עולם הבא.

זה קורה גם לנו, ואולי כדאי שנשים לב לזה בשביל המודל שאנחנו מייצרות לילדים. גם אנחנו לפעמים מתלוננות ורוטנות על כולם (?) מסביב, רק משום שרצינו שישימו לב לסחרחרת חיינו ולאינטנסיביות הרבה שבה אנחנו נתונות מבחינת הדרישות והתפקוד. צריך אומץ לומר במקום זה: אני מתרוצצת ללא מנוחה, עוברת מדבר לדבר ואין לי זמן לעצמי, אני צריכה להרגיש מוערכת, אני רוצה לדעת שיש משמעות לטרחה שלי ושמישהו נהנה מזה.

אפילו בקרב צוותי עובדים שומעים לרוב תלונות רבות, ויכוחים על משימות או סרבנות לבקשות מעסיק, שאינן כה מעיקות או מורכבות, כי התלונה היא רק אמצעי לומר: אני זקוק למשמעות ולהערכת התפקוד שלי. אולי לנוכחות וחשיבות, אולי לאינטראקציה עם הסמכות. איך שנקרא לזה, לא משנה, האמת היא שיש כאן צורך סמוי שהקודים החברתיים שלנו לימדו אותנו להתבייש לומר אותו, צורך ביחס, בנוכחות ובתשומת לב, ואנחנו הולכים סחור סחור ומתעסקים עם ענין לא משמעותי, במטרה לקבל דרכו בעצם, משהו אחר. וכאשר אנחנו מדברים את השפה המסוחררת הזו בבית, אנחנו מנחילים גם לילדים שלנו את דפוס התקשורת הזה בעקיפין.

לכן, כצעד ראשון, חשוב להיות מודעים לצורך הסמוי שמתחבא מתחת לשיח, ולאחר מכן לאזור אומץ ולשתף בו עם כנות כובשת, שבמרבית המקרים מביאה להיענות, אם כי לא תמיד.

לתת אמון, להתמודד עם סירוב

הכלי הבא הוא לדעת לקבל מציאות לא רצויה. לזכור שאף אדם מסביבי אינו אחראי על האושר והסיפוק שלי מלבדי, לא לבוא בטענות ובהאשמות כלפי אף אחד מהסובבים על כך שצרכי אינם מתמלאים, בכל בקשה שאינה פקודה ישנה אופציה של סירוב לבקשה. וסירוב צריך להתקבל בהבנה ובכבוד.

זוהי אחת המיומנויות הכי בסיסיות שלנו כהורים – לתת מרחב, לכבד דעה של ילדים, להיות סבלניים ולהמתין. התוצאות בחינוך הן ברובן איטיות ומאוחרות, עד שהעיקרון מופנם, נקלט, נובט וצץ, וגם אז הוא ממתין לעידוד וללחישת המלאך האומר גדל, ואין אופציית אקספרס, לא נוכל לראות את מעקב הגדילה בהרצה על המסך, נצטרך לצרף אוסף של סירובים שהתקבלו בכבוד ובהבנה, עד שהם ילכו ויתמעטו ובמקומם נזכה לשיתופי פעולה פוריים.

מיומנות ההכלה שלנו כלפי סירוב, היא כלל בסיס בתקשורת מקרבת. היא יושבת על התובנה כי הבחירה שלנו להיות מרוצים ומאושרים אינה תלויה בתפקודם של הסובבים אותי, וכי הם אינם נועדו למלא את צרכי, ועל אף שיש לי ציפיות מהם, מעין ציפייה למחויבות ולהכרת הטוב, עדיין, כל עוד ביקשתי ולא דרשתי את החוב, אני אמורה לתת מקום גם לאופציה של סירוב, להבין ולהפגין אמון אמיתי שאם קבלתי סירוב, כנראה באמת לא יכלו להיענות לי. גם הילדים שלי יזכו להפנים את המסר הזה בעקבותיי, כאשר אני אחיה אותו בכנות, גם הסירובים שלי יתקבלו בהבנה ובאמון בקרב ילדי. כי התפוח נופל הכי קרוב שאפשר לעץ.

 להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע – [email protected]

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.