לאט לאט אני אוספת שמות מגבשת אותם לכיתה וירטואלית.
למה וירטואלית את שואלת?
ככה,
כי לא יצא מזה כלום.
בהתחלה אני אופטימית:
אמא ראשונה מדברת איתי מספרת על כיתה שנפתחה בביה"ס היסודי, איך היא רבה עם משרד החינוך, העירייה, והחינוך העצמאי, איך עמדה לצוות על הראש, הכניסה מטפלות פרא רפואיות, נדנדה למנהלת על השילוב…
"נו, וזה הצליח? " אני שואלת.
"כן, מאוד" היא עונה "הבת שלי התקדמה מאוד, המפקחת של החינוך העצמאי בטוחה שהכל בזכותה אפילו שאני נתתי לה את כל הרעיונות וכמעט הכרחתי אותה לבצע".
"אז אולי אם יש לך ניסיון כבר, תעזרי לי" אני מבקשת.
"מה פתאום?!" היא נבהלת, "שום סיכוי, בכיתה ו' העברתי אותה לכיתה רגילה, והיא תלך לסמינר רגיל!" היא מצהירה.
"את לא מפחדת שהיא תאבד בגודל הזה? 54 בנות בכיתה".
"היא תסתדר" אני שומעת את ההתקשחות בקולה, כל האחיות שלה למדו בסמינר הזה, וגם היא תלמד שם"
אני מנסה להיות קצת יותר נחמדה –
"עכשיו בלימודים היא מסתדרת"? היא קצת מגמגמת את התשובה:
"פחות או יותר, אני עוזרת לה אחרי צהרים, קשה לה בחשבון, גם באנגלית, גם הקצב……"
אני מבינה שהבת שלה יותר חלשה משירה בלימודים.
"אז למה לא השארת אותה בכיתה קטנה?" אני מנסה להבין.
"כי די, כי היה מספיק כבר, היא כבר יכולה להיות איכשהו בכיתה רגילה, אז חבל לי על השם שלה" התשובה שלה נשגבת מבינתי לא מצליחה להבין איך אמא יכולה להיות כזו 'בולדוזר' ולארגן כיתה מאפס, אבל להישבר באמצע הדרך מ"המה יגידו"….
אנחנו ממשיכות לדבר ואני מקבלת נתון מדהים:
יש כזה דבר "חוק שילוב והכלה" כלומר משרד החינוך יכול להכריח סמינר לקבל ילדה עם כל קושי כמעט (למעט רמה לימודית נמוכה באופן קיצוני שהסמינר מוכיח שהיא אינה מתאימה).
כל השאלה היא איזה סמינר…
אז אם יש לה אחיות גדולות, באופן אוטומטי, היא משויכת לסמינר שאחיותיה לומדות בו.
גם אם הסמינר לא שש על הרעיון, או מכריז ש"אין לו כלים".
מבחינת משרד החינוך זה לא מעניין, יש "חוק כלים שלובים".
כך גם עונה לי אמא נוספת, שהבת שלה אובחנה כבר בגן חובה, ומשיחה פשוטה אני מבינה שהיא ברמה הרבה יותר נמוכה משירה, אבל יש לה אחיות…
אני הופכת את העולם, מנסה להבין, מדברת עם האחראית בעירייה:
"אנחנו ניתן לך שעות, וסייעת צמודה לכל סמינר שתלכי אבל בגלל ששירה היא הבת הגדולה שלך אנחנו לא יכולים ללחוץ על אף סמינר".
היא מנמיכה את הקול וממשיכה להסביר לי:
"בסוף, אם היא תישאר בחוץ, העירייה ומשרד החינוך ידחפו אותה לאיזה סמינר, כל השאלה לאיזה סמינר…."
כן, אני מבינה לבד, לא מדובר על סמינר סוג ב' אלא על סמינר סוג ח'.
"אז זאת הבעיה שלי?" אני ששואלת, "ששירה היא הבת הגדולה?"
"למרבה האבסורד – כן."
זאת התשובה.
אבל האכזבה הכי גדולה היתה מטלפון נוסף.
אמא גיבורה, ל – 2 בנות.
"את הגדולה שלחתי לכיתת תקשורת, בסמינר גדול ומוכר, ישבתי אתם מראש סיכמנו דברים. דובר על שילוב בכיתה רגילה, הם סיפרו על רמת לימודים גבוהה, על תרפיסטית באומנות שעובדת אתם פעם בשבוע, על תכנייה עשירה ומערך חוגים…
שטיבלאך, אין הגדרה אחרת.
תרפיה באומנות התגלתה כמו ערכות יצירה מוכנות ולאו דווקא ברמה גבוהה, השיעורים התנהלו ברמה בינונית ומטה, אין פיקוח ואין למי לפנות. גם כשניסיתי לקבוע פגישה ולדבר, לא בדיוק הצלחתי. את השנייה שלחתי כבר לסמינר רגיל".
"אנחנו חסידים" היא מסבירה לי את ההחלטה "עם קצת לחץ הצלחתי להכניס את הבת שלי לסמינר של החסידות. נכון, היא לא מקבלת שם שום עזרה ושום טיפול, לבד אני לוקחת אותה לאנשי מקצוע ומשלמת על מורות פרטיות אבל לפחות היא חלק, היא שייכת".
"טוב" אני מסבירה לבעלי.
"כיתה לא נראה לי שנצליח לגבש, אז יש לך שתי אפשרויות:
או שתייצר לשירה אחות גדולה ומוצלחת בסמינר טוב, או שנצטרף לאיזו חסידות והיא תיכנס ל"מוייסדס" כלומר לסמינר של החסידות.
אז תבחר חסידות עם סמינר טוב", אני מנסה להתבדח, כי זו לא בדיחה.
זו מציאות עצובה,
מאוד.
לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com
25 Responses
וואו לא חשבתי שאנחנו בעניין הזה כמו מלפני מאה שנה.
פעם כשכל הילדים האלו היו סוד עוד אפשר להבין למה הסמינרים והמוסדות לא מקבלים , כי אין לזה מודעות.
אבל בימינו כשכ"כ הרבה ילדים מאובחנים וצריכים עזרה וזה כבר לא סודי למה המשפחות צריכות להתמודד עם זה?
הם לא מספיק מתמודדים? מה הסיבה שזה כ"כ מורכב? איך יכול להיות שאומרים לא ולא מנסים לעזור הכל עניין של תקציב? או שיש סיבות מעבר?
זה פשוט לא יאומן בנוסף להתמודדות היומיומית ההורים צריכים להתמודד גם עם הממסד
הממסד בדרך כלל לא יודע או לא רוצה או לא יכול להתמודד כל מוסד רוצה להוכיח שהוא ההכי טוב והכי מקצועי וכו' לאף מוסד לא "יאה" להראות שהוא מקבל בנות מיוחדות ואני אומרת את זה בצער כי הבנות האלו צריכות להתקבל בזרועות פתוחות לכל מוסד מהדלת הראשית בלי ספק אבל העולם הוא צבוע והסדרי עדיפויות מעוותות ונראה שיש עוד דרך ארוכה בשביל להוביל שינוי בנושא וחבל.
ובנוגע לסמינרים חסידיים שהכותבת כתבה עליהם צרכים לבדוק מי מהם מקצועי כי בהרבה מוסדות חסידיים זה יכול להיות יותר מורכב וגם אם הם יוכלו לקבל אותה הם צריכים לדעת איך לקדם אותה וכו' ובאופן מקצועי לא חובבני כי הם רוצות לעשות חסד עם ההורים ולכן הם מקבלים אותם אלא באמת לראות שהם מקבלים סיוע עירוני/ממשלתי ושיש פיקוח שזה דברים מהותיים בכל נושא אבל כן על אחת כמה וכמה.
לא יכולה להפסיק לקרוא את מה שאת כותבת.
כמה נכון וכמה טוב שאת כותבת על זה, כי אנשים שלא מכירים את זה, ממש לא מבינים על מה מדובר.
אני משתתפת איתך מאד.
אוףףףףףףף זה נושא מזעזע וקשההההה
את מביאה את הפן של ילדה שזקוק לתמיכה מיוחדת
אבל באופן כללי הנושא הזה של קבלה לסמינרים ובירושלים בפרק הוא נושא קשה
ובלתי ניתן להכלה.
קורע את הלב והנשמה, מייצג את עולם השקר בגאון….
כואבב כואב כואבבבבבב
את מורה בכתה ז וככה את כותבת? קשהההה, כואבבבב, אוףףףף?! לתלמידות שלך את מרשה לכתוב כך?
לא בטוחה שילד שמתקבל למוייסדס זה לטובתו, הוא יושב בכיתה ומחמם את הכסא, אולי סופג הערות פוגעות מחברים, ומהרב'ה, העיקר שהוא בחיידר של החסידות????
חושבת שהילדים האלו משלמים מחיר כבד מידי בשביל ה'מה יגידו'.
כמובן הכל תלוי ילד ומצבו, מתכוונת לילדים עם קושי משמעותי שאינם יכולים להשתלב ללא עזרה מתאימה.
בגדול: ההורה אמור לחשוב על טובת הילד ולא על יוקרה אישית או תגובות השכנים.
אני לא דנה, כי זה נסיון קשה, אבל כואב לראות את הילדים שקמלים !!! העיקר שהם רגילים (כביכול).
נכון מאד!
רוצה להגיב משני הצדדים.
גם כאמא לילדה על הרצף
וגם כמורה בסמינר.
כהורים, אנחנו מצפים שהצוות החינוכי יהיה מושלם.
מכיל, אוהב, מקצועי, מטפל
והילד שלנו יקבל את הכי טוב.
זה נכון וחשוב מאד,
אבל לדעתי לא מספיק מתוגמל.
מורה שיש לה בכיתה תלמידה מאתגרת לא מקבלת על זה תוספת בשכר.
נכון, הוראה זאת עבודה עם שליחות, מורות עובדות עם נשמות וכו' וכו'
אבל אחרי הכל זאת עבודה ולא התנדבות!
למה ברור לנו שבשוק החופשי לא ישלבו בעלי מוגבלויות בלי רווח כספי
ואנחנו מוכנים לקבל שעסק לא אמור לספוג הפסדים
ומהצוות החינוכי אנחנו מצפים לעבוד כמה שצריך (ותמיד צריך!)
אנחנו אנשים, לא מלאכים!
אמנם בציבור החרדי יש הרבה חסד, כמו שכתבת, בתיה
אבל מוסד חינוכי מתמודד גם עם קשיים כלכליים.
אני מתארת לעצמי שיהיו מהקוראות שיכעסו על הדברים שאני כותבת
כי אנחנו מאמינים שמוסד חינוכי מונע מערכים ומאידיאלים
אבל מה לעשות ובעולם השקר שלנו עד ביאת משיח יש גם אינטרסים
ויש גם דברים שאנחנו לא מבינים.
אני כותבת את זה בכאב.
גם אני למודת מלחמות בשביל דברים אלמנטריים כמו הסעה לקיטנה
או שעת סיום הלימודים בימי שישי (הסעות ב11- צריך להספיק גם סיבוב שני לפני הפקקים…)
מצרפת מכתב שכתבתי אחרי מאבק על קיטנה בקיץ:
בעולם גדול של הרבה ארצות
עם בתים, אנשים, עצים ופרחים
עם חיים רגילים של יום יום, לימודים, והמון עבודה,
יש עולם גדול עוד יותר, של שמים, ובו כוכבים מאירים.
עולם רוחני, גבוה, מעבר…
של טרחה, דאגה אין סופית, השתדלות והרבה אהבה.
עולם עם חיים לא רגילים של שליחות,
מסירות לילדה (לא רגילה) אחת, מתוך מאות או אלפים,
בפשטות, בלי הרבה דיבורים.
אין מחיר בעולם הזה בו נוכל להביע תודה.
ישלם לכם ד' בכפל כפליים
וימלא משאלות לבכם לטובה.
כאמא לתלמידת סמינר שבכיתתה ילדה "על הרצף", וילדות מאתגרות מכל הסוגים, הרשי לי, האמא הפשוטה, שלא זכתה להיות מחנכת סמינר דגולה -להעיר שתי הערות על דברייך.
כתבת "כהורים, אנחנו מצפים שהצוות החינוכי יהיה מושלם." אז כן, לזה אנחנו מצפים. בעיקר אנחנו מצפים, שלמחנכות בסמינר לא תהיינה תקלות חינוכיות ביחסן לתלמידות, שנובעות ממקום של חוסר בעבודת המידות. אנחנו מצפים שמחנכת בסמינר תהיה אדם מורם שלא נותן לתכונות הנפש הפחות טובות שלו להתבטא מול התלמידות. בהחלט.
כתבת גם "מורה שיש לה בכיתה תלמידה מאתגרת לא מקבלת על זה תוספת בשכר" האם זה המדד? השכר החומרי? הלא מורה שהתנהלה נכון מול תלמידה מאתגרת, מקבלת על זה שכר עצום בשמיים! שנספור כמה מצווות שונות היא קיימה בכל רגע כזה?
כן, מורות עובדות עם נשמות, וזו בדיוק הסיבה כך הוסבר לי בטוב טעם לאחרונה, שהן עובדות רק חצאי ימים, ומתאוששות בחופש הגדול, כדי שיהיה להן מספיק כוחות לנשמות של השנה החדשה, מה שעובדות המשרד לא צריכות.
אם הצוות החינוכי בסמינרים ובישיבות, איננו מתוגמל מספיק לדעתו ברמה שתתן לו סיבה להתמודד עם ילדים וילדות מאתגרים, כל סוגי האתגרים – הוא לא צריך להיות שם.
אמא יקרה שהשם של הבת שלך יותר חשוב מהבת שלך
את היית רוצה להגיע לעולם האמת ולשמוע כמה ילדים נופלים בשביל הבת שלך?
סיפור אמיתי מכיתת חינוך של הקולגה של בעלי
יש שם ילד שלא מתאים לכיתה ולצערינו זה חידר קהילתי אז
היה שם רבה לא מהקהילה שהפעיל שרירים והוציאו את הילד
וכמה בעיות גילו בכיתה (כל עוד הילד הזה היה בכיתה הריכוז היה עליו ממש לא מרצון)
היום הכיתה הגיע לו' ועדין לא גמרו לטפל בכל הבעיות
(שחלקם ההורים צריכים לטפל אך היום אנחנו בדור של עציצים)
את כותבת, ואני מצטטת אותך
ש"מורה שיש לה בכיתה תלמידה מאתגרת לא מקבלת על זה תוספת בשכר.
נכון, הוראה זאת עבודה עם שליחות, מורות עובדות עם נשמות וכו' וכו'
אבל אחרי הכל זאת עבודה ולא התנדבות!"
אז אני מודיעה לך!
בכל עבודה זה ככה!!
יש חודשים יותר קשים שמוסיפים בהם הרבה שעות ואין זמן אפ' לקום לשירותים/קפה וכו' ולא, אין על זה תוספת שכר- אין
למורות עם כל הכבוד יש פעם ב45 דקות הפסקת קפה עם חברות וכו'
וזה לא רק זה- לא באתי להתווכח למי העבודה יותר קשה או מתגמלת
מדברת על היחסיות של ימים/חודשים שהעבודה יותר סוחטת ומאתגרת – ואין על זה תוספת שכר לכולם זה ככה!
מקצוע ההוראה הוא לא התנדבות וגם לא חסד- נכון לכן מורה צריכה – ל-ע- ב-ו-ד ולפעמים העבודה יותר קשה – כמו בכל עבודה אחרת- רק כאן זה אם נשמות!! ולא עם מספרים או קודים
👍👍👍👍
אף פעם לא הבנתי את הויכוח התמידי בין מורות לעובדות משרד-
למה כל אחת מנסה להוכיח שהעבודה שלה הכי קשה והיא הכי מסכנה בעולם?
מישהו הכריח אותך לבחור בעבודה שבה את עובדת?
את מוזמנת להחליף עבודה..
אני עובדת משרד עם כל המשתמע, ובחיים לא הייתי מוכנה לעבוד כמורה, גם בשביל ימי חופשה מורחבים ותנאים כאלה או אחרים..
לא נראה לי שבתיה – או מישהי פה- נכנסת להגדרה של "השם של הבת שלך יותר חשוב מהבת שלך" ולא נראה לי שבתיה מבקשת – או מישהי פה- שיכניסו את הבת שלה בחסד ולא בזכות.
גם לא נראה לי שאפשר להשוות בין ילדי חיידר בכיתות הראשונות לבנות סמינר
וגם, ככל הידוע לי, כיתות שבהן לומדת בת עם מוגבלות כלשהי – נתרמות בבין אדם לחברו ובעוד עניינים, וזאת מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.
אני לא מגיבה בדר"כ, אבל כאן אני חורגת.
כיתות שלומדת בהן בת עם מוגבלות כלשהיא- ממש לא נתרמות בבן אדם לחברו. אלא במשהו אחר לחלוטין- בללמוד להרגיש בשקט.
הן כועסות בשקט (כי זה לא בין אדם לחברו), ומתוסכלות בשקט (כנ"ל), ואפילו שונאות בשקט (כנ"ל) ולפעמים הן גם מתפוצצות בקול…
מכירה באופן אישי כיתות כאלו, ויכולה לומר שבזמן שכולם שיבחו אותן על הבן אדם לחברו המופלא שלהן כשהן מתאימות את עצמן לחברה עם נכות פיזית- הן היו מפולגות ומסוכסכות מאוד, שהיו התעללויות חברתיות ובנות שהרגישו פחות חשובות מהחלון בכיתה, אבל לא היתה להן מגבלה אז המורות המשיכו לפאר ולרומם את הכיתה על היותה כה מיוחדת בבין אדם לחברו.
יכולה לספר לך על בנות שזוכרות לאורך שנים עוולות שנעשו בשם החריגות (וכשמורה מכריחה בת לוותר על משהו שחשוב לה, כמו תפקיד במסיבה, בשביל בת שיש לה בעיה- היא רק גורמת לה לשנוא את הבת)
ועל נקיפות מצפון לא הוגנות, כי לשום בת בכיתה אין קשרים קרובים עם כל הבנות, אבל עם זו שיש לה מוגבלות- אם את לא חברה שלה- זה פשע.
והרבה בעיות לא מטופלות או פשוט בנות שמשתוקקות גם הן ליחס ולתשומת לב, כי כמו שכבר כתבו כאן- הפוקוס נמצא במקום אחר
וזה לפני שהזכרנו סייעות שמנסות לחנך את הבנות בכיתה (וכן, יש כאלו)
כיתות שיש בהן בת עם מוגבלות, והמורות משקיעות בבין אדם לחברו באופן כללי שם (גם כלפי הבנות הרגילות, אכן), ומצ'פרים אותן על זה שהן מוותרות באופן קבוע על דברים ששאר הכיתות מקבלות כי לאותה בת- זה לא אפשרי- אכן שמחות בזה ופנויות להיתרם. כיתות אחרות- הבנות רוצות גם הן יחס, ולומדות לשרוד, בשקט.
אני מורה בבית ספר יסודי, ורוצה להעיר בזהירות המתבקשת: הורים יקרים, שילוב והכלה אלו מילים נורא יפות, ונשמעות נפלא, והילד המשולב זכאי לסייעת ולעוד כמה דברים, ולכאורה- איזה יופי. אבל!!! לסייעת הזו- אין שום, אבל שום, הכשרה! ואני מרגישה שוב ושוב איך נחמץ ליבי מול עוד ילד שההורים שילבו בכיתה רגילה (ולפחות בחלק מהמקרים שאני מכירה- זו החלטה של ההורים ובית הספר אינו יכול להתנגד!) והילד מסכן. פשוט מסכן. אני מלמדת בכיתה שבה תלמיד על הרצף. כיתה רגילה בחינוך רגיל- בי"ס קירוב. לכאורה הילד משתלב יפה, החברים מתייחסים אליו יפה, הוא שותף ללמידה. אבל- האם יש לו חברים? לא! האם הוא מבין קודים חברתיים? לא! היום בשיעור הוא התחיל לעשות תנועות מוזרות, פרצופים וכו', הילדים מגחכים, בשקט, אבל הסטיגמה כבר נצרבת עליו. ומה יכולה הסייעת לעשות? להגיד לו להפסיק?
ואני חושבת על ילד כזה בחינוך מיוחד, בכיתה קטנה, עם חברים באותו סגנון, עם צוות שמוכשר לכך- אבל מה, השם שלו… יגידו שהוא בחינוך מיוחד.
הזדהיתי מאד עם זו שציינה שמורות אינן מורמות מעם, ולא עובדות בהתנדבות, אבל הפנייה שלי היא אפילו מהצד של הילדים ולא של המורות- האם להם טוב להיות עם צוות שלא קיבל הכשרה מספקת ולא מתוגמל בהתאם???
וכבר לימדתי בכיתה בה היה ילד משולב במצב הרבה יותר קשה. הוא היה מתפרץ בזעם, באלימות- ואין, אין למורה/סייעת/צוות מה לעשות!!! זה קשה, מתסכל, ובסוף- מסכן הילד…
בתיה, אני רוצה שוב לכאוב איתך ביחד, ולחדד:
אני לחלוטין לא מתכוונת להמעיט מערכינו כאמהות
שרוצות לתת לילדים המתמודדים שלנו את הכי טוב שיש,
ונתקלות פעם אחרי פעם בקירות אטומים!!!
ברור לי לגמרי שאני אלחם בשביל שהבת שלי תקבל את מה שמגיע לה!
הקב"ה בחר בנו להתמודד,
ומבחינתי אנחנו שליחי ציבור, ומתמודדים בשביל כולם!
רק מה, משרד החינוך ומשרד האוצר לא כל כך מסונכרנים איתי
ולמרות שמדברים הרבה מאד על הכלה,
ודורשים מהמורות בלי סוף, ובלי שום פרופורציה להיקף המשרה-
דבר שמחייב את המורות המון שעות נוספות בהתנדבות,
אין לזה ביטוי בתלוש.
אתי, אני מתאפקת לא לשאול במה את עובדת, בטוח שאת לא מורה😉
אבל נראה לי שחשוב שנבין את הצד השני- בשביל הבנות שלנו.
ההוראה לא מתגמלת כמו עבודות מכניסות אחרות,
ובכל עבודה יש בונוסים וצ'ופרים, וכל אחת עושה את החשבון שלה ובוחרת לעבוד במה שמתאים לה,
וכבר היום אין נהירה המונית ללימודי הוראה- כנראה שלא סתם…
ואם אנחנו לא נעריך מאד את המורות של הבנות שלנו, ונחשוב שהן חייבות להתמסר בלי גבול כי הן עובדות עם נשמות,
ולא נבין שמורה היא בן אדם שיוצא לעבוד בשביל משכורת, (וברור שמורה גם נותנת את עצמה במסירות עצומה|)
אז- מי יהיו המורות של הבנות שלנו?
בטח לא המוצלחות. הן הולכות לתכנות…
לכל האימהות היקרות שמצפות שמורות תיהיינה מורמות מהן. ואם לא שלא תהיינה במערכת.
אז קודם כל – בקשתכן התקבלה.
ב"ה בשנים האחרונות הבנות הטובות, העילית, המוכשרות והמושלמות כבר לא הולכות להוראה.
ואם אנחנו ההורים לא נתעשת. זה ענין של שנים עד שהמורות הערכיות, המיוחדות והמדהימות (וכן, הן בני אדם, ויש להם ילדים, וצרכים, ומשכנתא וחיים לשלם) עוד מעט הזן הזה יגיע לגיל פנסיה.
ואת מקום המורות יתפסו כל הבנות שלא הצליחו להסתדר במקומות אחרים.
אז קודם כבוד למערכת, כבוד למורות.
אם היה לנו ההורים שכל, היינו מצדיעים להם, מכירים להם טובה יומיומית בכל דרך שהיא. הראשונים להרוויח היו הילדים שלנו.
בתיה יקרה. אני מתרגשת כל פעם מחדש לקרא את הכתבות שלך. זה נותן לי בוסט של כוח להורות שלי. לראות הורים מסורים ומתמסרים.
לא מרגישה בכלל סתירה לזה. שהמורות הן בני-אדם לפני הכל.
ואם ידרשו מהן יותר מידי. לא רק הבנות החלשות תפסדנה, אלא כל הכיתה.
היי,
לא מכירה מקרוב ילדים על הרצף, ולא את התחום של חנוך מיוחד
מכירה רק את הילדות שהיו משולבות כשהייתי ילדה (בינתיים הילדות שלי קטנטנות ממש )
בתור ילדה אני זוכרת שהילדות המשולבות היו מאוד מסכנות, אבל עדיין במצב יותר טוב מילדות אחרות שהיו "רגילות" אבל דחויות ברמותתת
לא התעללו בילדות המשולבות , ובילדת אחרות – כן
היה כמה "מיוחדות" שכולם פחדו מהן (הן היו כיתה גבוה והכיתות הנמוכות פחדו מאודדד)
אולי לא הבנתי את הקטע של השילוב, אבל בעניים שלי תמיד חשבתי שזה בשביל להרגיל אותם ל"חברה רגילה" ושיהיה להם דוגמא מחברה נורמטיבית ולא מכיתה של ילדים מיוחדים כמוהם…
רחל-
מילים מדויקות……………..
כמעט כתבתי טקסט דומה
אבל ראיתי שהתנסחת עבורי לא רע.
ופניה אישית לאתי: אני מאמינה שאת אישה בעלת מידות,
וכן נשמע שאת מעוניינת ממש בחופשים וחצאי ימים.
יש לי כמה משרות הוראה פנויות עבורך, יקבלו אותך גם בלי תואר או בכיר….
האמת היא שלא רציתי לתפוס טרמפ על בתיה לצורך הדיון הזה.
שבי, אולי תפתחי במה נפרדת, לדיון המאד טעון הזה.
רק אומר, שכבר עברתי את הגיל.
ושמצד אחד יש לי את הלוקסוס להיות אמא וחמות למורות ולמתכנתות מדהימות
וגם להיות אם למתבגרות סמינריסטיות כשאני כבר בעמדת גיל אחרת, בואי נאמר, שהמחנכות והמורות של בנותי הן בנות גילי.
ולכן אשוב ואומר, שיש לי ציפיה ממורות ומחנכות בסמינר, להיות מורמות מעם, הרי לכן הן הסמל והדוגמא בעיני עצמן של בנותינו, מעט לפני שהן מקימות את ביתן הפרטי.
כן, יש לי ציפיה שמורה במינר לא תטיח בבנות הבטחה שלא תמחל להן לעולמי עולמים, למשל, לא תקיים בהידור "מלבין פני חברו ברבים", וכן הלאה. ולדוגמה שכבר נתתי שנוגעת לבתיה, לא תגיד לתלמידתה שהתנהגה בהתנהגות – אספרגר – אם את לא מבינה איך להתנהג למה את פה ולא בסמינר לבנות כמוך. [חברות, זה ציטוט מדויק.]
ומצפה שלא תספרנה לי אחר כך, שזה בגלל שאתן לא מתוגמלות כספית.
ועדיין אני מצפה, שלא תאיימנה עלינו בענין הבנות הלא טובות שהולכות להוראה ולגננות. כי על זה, כאם שמשיאה ילדים, יש לי דברים לומר שאינם קשורים לפה.
רבקי יקרה!
נשמע שאת מורה….. אני טועה:)
גם אני עובדת משרד
מאוד והבת את המשרה שלי אבל עובדת קשה!!
כן, גם בערבי חג וגם בחופש הגדול וגם בכל שאר הזמנים שלמצוא סידור לילדים זה כמעט בלתי אפשרי!!!
לכל עבודה יש מעלות וחסרונות!!! דברים קשים יותר ופחות
בעבודה שלי זה השעות המאוחרות והעבודה שלא מסונכרנת עם ימי החופש של עובדי ההוראה
בעבודת הוראה אחד המקומות המאתגרים זה העובדה שמדובר בנשמות
ואין את הפריוולגיה לטעות!!
כן, טעות יכולה להיות דורות!!
הטעות שלי זה תקלה במחשב
הטעות שלך זה נפש של ילד
זה חלק מהעבודה שבחרת!!!
על כך את מקבלת תשלום!!! על הילדה החלקה וגם על הילדה המאתגרת יותר!!!!!!!
רוצה לחדד:
אחרי כל מה שכתבתי, ולפני הכל:
בתיה, את אמא מדהימה!
אין ספק שאת מכירה את שירה הכי טוב, בטח יותר טוב מכולנו,
ואת רוצה בשבילה את הכי טוב שיש!!!
אני מתפללת עליך, ששירה תתקבל לסמינר שאתם רוצים בשבילה,
ותרגישו שזה טוב ומתוק!!!
(ד' שומע גם תפילה בשם בדוי, נכון? אני מתפללת על שירה בת בתיה…)
כל מה שכתבתי- לא קשור אליך מבחינתי,
רציתי להאיר צד נוסף של הדברים- ואני כותבת גם לעצמי…
שבוע טוב ובשורות טובות!
כתבת מקסים!!
הנושא שנלעס כל שנה לפני החופש עולה שוב..ושוב..!!
מי שחושבת שמקצוע ההוראה מתגמל..בבקשה יש לי כמה הצעות עבורך..
כל-כך הרבה מדברים היום על הדור החצוף והלאממושמע..חשבתם פעם מה עובר על מורה\רבה שמתמודד בכל שנה מידי יום לפחות עם חמש מקרים של הפרעות התנהגות..ועוד שלוש תקשורת ועוד עשר עם בעיות רגשיות…ואני כותבת מתוך המערכת.אני גם מחנכת וגם מטפלת רגשית…להיות מורה היום..זה מתסכל!!!!!!!זה מעיייףףף!!!! זה מעמיס!!!!!
מי מדבר על תגמול.. מילה אי אפשר לומר לילדים היום..כי ההורים קופצים עליך…הילדים עשויים חמאה..וכן גם בציבור שלנו יש את החמוד הזה בן עשר שמצפצף לך שאם תדברי אלי ככה אמא שלי תפנה למפקחת…עבודתהחינוך.שוחקת!!!
ואל תגידי לי שהשכר שלי הוא לעולם הבא. כי השכירות המשכנתא הבגדים והאוכל הם בעולם הזה בינתים..🤪🤪
מי שדברה שמשלמים על ילדה טובה וילדה מאתגרת אז כנראה התכוונת לעולם האמת
שרק שם כל עובדי החינוך יכבלו באמת את מה שמגיע להם.
אם יש איזו ממנהלת לנמצאת כאן אז שתדע שאם יש לך מורה שמבקשת חופש כדי לנוח כנראה היא צריכה את זה וכמה שתתני לה יותר בשמחה היא תחזור עם כוחות מחודשים יותר
זה נורא שבהוראה עושים פרצוף על כל יום חופש
לא קשור לעניין אבל עבדתי במעון שלא נתנו לי לקחת חופש לא למחלה ולא לחתונה של גיסה ולא לשבת משפחתית
זה היה סיוט היתי צריכה לאסוף את כל הכח שנישאר כדי להיות מטפלת לתינוקות שלא טעמו טעם חטא
ועם המחלה?
קבע לי שאשאר בבית וענה למנהלת שהוא נעל אותי בבית והוא לא מוכן שאעבוד כשאני חולה
היא כעסה נורא אך יש גבול
אם עובדת היטק קמה על רגל שמאל אם תיקתקה במחשב בעצבים לא קרה כלום
אך על נשמות זה נורא אז בואו נעריך ונודה ניתן את הכח לאיש החינוך
למען הדורות הבאים ולא נדרוש מימנו להיות מלאך (הרי גם אנחנו טועים בואו לא נגזים)