שלום לכולן!
אני בעז"ה מתחתנת בקרוב, שמחה ומאושרת
אבל יש נושא שמאוד מטריד אותי,
אני באופיי בנאדם עמוק, רציני, חושב,
מאוד קשה לי לחשוב שאת היום הגדול בחיי אני אעביר בפעולות שכל כך מנוגדות לאופי שלי!
לרקוד בהתלהבות לצלילי מוזיקה רועמת, לברך בנחמדות את השכנה של הדודה של הסבתא,
להשתולל במרכז המעגל עם חיוך קורע לסתות – פשוט לא בשבילי
בכנות אני אומר שלוּ יכולתי הקונספט של החתונה היה שונה מאוד מהמוכר,
מה שבעיקר מפריע לי זה עצם זה שזה ביום החתונה שלי,
(חתונות או שמחות אחרות – אני זורמת)
אני באמת רוצה לשמוח ולהרגיש טוב ביום הזה,
קשה לי לחשוב שהזיכרונות שלי מהיום הזה יהיו של עומס אנשים שאין לי מושג מי הם, או מאמץ מתיש להציג משהו שהוא לא אני.
אני מאמינה שאני לא הראשונה שמרגישה ככה, לכן אשמח לשמוע מעוד כאלה שככה הרגישו,
וכן טיפים מעשיים.
שמחות בלב שמח לכולנו!
נראה לי שמצאתי את ההפך הגמור שלי:)
אני יכולה לומר שממש רציתי לרקוד בחתונה שלי מכל הלב, ובפועל רוב הזמן הייתי מוקפת מעגלים של נשים יותר מבוגרות, מהעבודה של ההורים, השכנות, המשפחה. (לא שזה רע! מעריכה כל אחת ואחת שבאה לשמח וטרחה!)
זה אופי ריקודים מאוד סולידי ורגוע, אז את יכולה להסיר חשש מליבך.
כתבת שאת עמוקה וחושבת,
וריקודים מרגישים לך כמו השתוללות ושטחיות
אבל זה ממש לא צריך להיות ככה!
אני לדוגמא כתבתי לבעלי לפני החתונה רשימה של שירים להעביר לזמר
שירים של שמחה והודיה לה' שאני מתחברת אליהם
כמו מזמור לתודה, והיה ביום ההוא, אכן שמע ה' תפילתי וכו'
ובריקודים את כל השמחה שהרגשתי השתדלתי לכוון להודיה ושמחה אמיתית
אני חושבת שכשאת מתחברת לשמחה ולריקודים ממקום כזה זה ממש לא הצגה, זה שמחה יהודית אמיתית!!
חוץ מזה טיפ למי שניגשת אליך:
אני שאלתי כל אחת מה השם שלה ושל אמא שלה ומה היא רוצה שאני אברך אותה, אחרי החתונה קיבלתי הרבה ד"שים שנשים מאוד נהנו מזה!!
אפשר לא לאהוב לרקוד גם בלי לציין שאת טיפוס מעמיק וחושב וכו
אין קשר בכלל בינהם 🙂