המפלצת שבראש שלי

מוקדש בחום לכל אישה,

שהמפלצת הזאת שוכנת בראשה.

ויחד איתה היא נלחמת וממשיכה.

ולפעמים אפילו שמחה : )

—אולי הגיע הזמן, שאני אדבר על זה.

שאני אכתוב את זה.

שאני אצעק את זה.

שאני אזעק – – –

את כל הכאב הזה ששוכב לי בראש כל כך הרבה שנים.

את כל התסכול, 

 האין אונים. 

הבדידות —

הכאב, הכאב, הכאב.

כן, כואב לי הראש.

כמה בנאלי, כמה משעמם, כמה לא נוגע,

נו — תגיעי כבר לפאנץ' ליין!

אבל אין לי פאנ'ץ ליין.

כי רק (?) כואב לי הראש. 

נקודה.

יש לזה שם יפה כזה לועזי,

מצטלצל טוב –

מיגרנה.

וזהו.

אם יש למישהי קצת סבלנות,

 לשמוע ממני מה זה אומר,

אני כאן.

מיגרנה – זה שם נרדף לסבל בל יתואר.

לכאב ראש שאין דרך לתאר.

לרצון חזק לברוח מהעולם.

להירדם – ולא לקום…

לא לשמוע אף אחד!!

גם לא את הבעל שלך,

ולא את מלי המתוקה שלך…

זה רצון – להיעלם ולא להיות.

וזה פוגש אותי – כל יום!!

בבית,

בכיתה,

בשבתות,

בחגים,

באמצע השיעור – רעש, בלגן, כואב לי!!!

אני רוצה שקט!

אני לא יכולה!

אני ממשיכה…

אחרי שעה אני מרגישה שזהו –

לוקחת כדור!

אחד. בודד.

מתפללת שיעזור.

לא עוזר.

מחכה שעתיים.

מתפוצצת.

לוקחת עוד אחד.

ופוחדת— 

מתה מפחד.

כי לקחתי כבר אתמול ושלשום...

ואני יודעת שאקח גם מחר.

אבל הכאב – הוא חזק ממני!

אז אני לוקחת.

ויש לי שקט קלוש לשעתיים.

ועוד פעם כואב לי –

אז אני הולכת לישון.

ובתוך כל הטירוף הזה אני פוגשת את הילדים שצמאים לאמא.

ואין לי אמא להציע להם.

כי אם שלום כאוב,

ומיליון רגשות אשמה.

ומיליון דמיונות על האמא שיכלתי להיות – ללא המיגרנה.

ועם השנים – הגיעה הבדידות.

זה לחיות עם כל העולם, הכי אהובה,

ולדעת שבכאב הזה את לבד.

לבד.

זה לשבת בסעודת שבת עם המשפחה,

להרגיש את הראש דופק,

לחמוק לחדר בשקט––

לבלוע שני כדורים, ולחכות— 

זה לצאת למסעדה עם חברות,

לשלוף מהתיק האלגנטי כדור.

לבלוע – ולחייך.

ומתחת לחיוך הזה אני קוברת את כל הכאב הזה,

שאין לאף אחד גישה אליו.

כי הוא שלי.

ויודעים מה?

אני אפילו מתביישת.

מתביישת להיות לטורח על הסביבה הקרובה שלי.

מתביישת להיות לבעלי, שוב, האישה –

החולנית, הלא יכולה, הכאובה, הלעיתים מרירה, סובלת, עצבנית— 

מתביישת להרוס לבעלי את הערב, ולהודיע –

יש לי מיגרנה.

אז אני ממשיכה...

ממשיכה לחייך, לעבוד, לנסוע,

לחזור, ללדת, להניק, לגדל,

וכל כך הרבה לסבול.

וכל כך לבד.

לפעמים אני מסתכלת על החיים שלי כאילו מהצד.

מתבוננת בכל היופי שנתת לי,

וחושבת לעצמי כמה אני לא פנויה להנות ממנו.

כשהמפלצת הזאת שוכבת לי בראש.

ועוד לא דברנו על הפחד—

כי גם כשאין לי מיגרנה,

יש את הפחד –

שהיא תבוא.

ותהרוס הכל.

איך היא לא הגיעה עדיין???

ומה יהיה אם היא תגיע??

ולכן איפה שתפגשו אותי-

בכל מקום, בכל מצב, בכל תיק, יהיה לי כדור.

רעל – שאני מכניסה לגוף.

רק כדי להמשיך לחיות.

       לתפקד — 

להיות —

לפעמים – בא לי להיכנע לכאב.

להיכנס למיטה.

לעשות חושך.

לכסות את הראש.

ולישון, ולישון ולישון…

לברוח. לעצור הכל —

ועכשיו אני רוצה למחוא לעצמי כפיים!!

לעמוד רגע על הבמה,

תחת אור היקרות,

ולהריע לעצמי.

על כל הרגעים

    השניות, החודשים, הזמנים…

השבתות,

     השיעורים,

 הההפסקות.

שקמתי.

       וחייכתי.

     התלבשתי.

     התאפרתי.

 בישלתי,

וניקיתי.

אפילו אפיתי.

    עבדתי,

   ופרנסתי,

ישנתי ,

     וקמתי,

          ועודני – – –

ובראשי יש מיגרנה.

ששואבת ממני את כל הכוח.

שמאיימת לי על השלווה.

שלוקחת ממני את השמחה.

אבל אני??

נלחמת.

לבד —

ואין איש שיודע,

כמה רצון, כמה מאמץ,

כמה דמעות,

כמה כאב.

אני אוצרת.

וממשיכה—

רק רצית שתדעו,

אני בוכה.

אפרת היא אומנית ספוקן וורד, מנחה, יוצרת תוכן, בעלת המיזם 'אצלי בסלון', מפיקה תוכניות לגיבוש מורות וצוותות, ומפעילה תוכניות שירה למוסדות ולפרטיים.

לפרטים נוספים: 0527113281