כיתה ז'.
יש לי פרפרים.
יש לי פרפרים כי יש לי הגדרה ויש לי אבחון, ולראשונה אני חוששת מהתחלה חדשה עם שירה.
סדרים חדשים, מורות חדשות, כבודות כאלו של הכיתות הגבוהות.
לראשונה בחופש אני מבררת אצל השכנות על המחנכות של ז', מנסה לחשוב איזו מהם תסתדר עם שירה.
היום הראשון ללימודים, אני בלחץ…
שירה חוזרת עליזה:
"יש לנו את המורה שרה, המורה של כיתות ד', היא אמרה שגם היא החליטה שמותר לה לעלות כיתה כמה כיתות… היא חמודה ומצחיקה מאוד".
"יופי", אני אומרת לבעלי, "מורה קלילה יותר, פחות מלחיצה…"
עוברים יומיים, אני מתקשרת ליועצת:
"דיברת עם המורה שרה? סיפרת לה ששירה ASD, שהיא גם לקוית שמיעה, שיש בעיות ארגון קשות מאוד, שהיא מאחרת סדרתית, שהיא כמעט לא יכולה לכתוב…"
"עוד אין לנו אבחון", עונה לי היועצת בנחת, "אולי אנחנו קופצים מידי למסקנות?"
"יש לי אבחנה", אני אומרת בנוקשות, נוקשות שמחפה על כל הכאב…
"הרופא ההתפתחותי אישר לי את זה אחרי 10 דקות של שיחה".
אנחנו נפגשות כולנו:
היועצת, המורה שרה, רחלי המטפלת הרגשית, המורה הפרטית לאנגלית, מורת שפה, ואני – חמושה בעוגה משובחת, לבושה כמעט חגיגי עם חיוך ענק ולב שבור.
"זה לא יפה!"
מכריזה היועצת, "אנחנו צריכות לארח אותך!"
רחלי מבקשת את המתכון והמורה שרה קצת בשוק: "מעולם לא הייתה אמא שהביאה כיבוד לפגישה"…
"סתם עוגה שהייתה לי בפריזר, קפה כבר יש כאן" אני עונה.
אני מספרת על שירה, על החופש, מעדכנת זריז את כולן בכל מה שהיה איתה מאז שנולדה, בכל מה שקורה היום.
היועצת מחייכת כשהיא רואה את הפרצוף ההמום של המחנכת, "עוד תכירי את בתיה, אמא נדירה", היא מפרגנת, "כמה קל לעבוד אתה, מודעת למצב, רוצה ונכונה לעזור בכל מה שנדרש, כן, היא תמיד מנהלת את הפגישות".
"זאת הבת שלי", אני מגיבה בקצת פחות ביטחון, "זה לא אמור להיות ככה?"
"אולי זה אמור", עונה לי המורה שרה במבט מעריך, "אבל זה לא כל כך קורה, בדרך כלל זה הפוך. אנחנו מדווחים על קשיים, ההורים מנסים לטאטא חלק, להקטין את הבעיות, יש הורים שמתעלמים, יש שמתכחשים לבעיות ויש את אלו שמאשימים אותנו…
אין הרבה כאלו שפשוט אומרים 'זאת הילדה, היא מדהימה, יש לה בעיות 1,2,3, בואו ננסה לעזור לה כולם ביחד', אולי זה רצוי שככה יהיה, אבל לא כל כך מצוי".
הפרגון של הצוות, הנכונות של המחנכת, מרחיבים לי את הלב.
הנכונות הזו ליוותה אותנו כל השנה, כאילו המורה רשמה לעצמה תזכורת קבועה ביומן:
איך אני עוזרת לשירה השבוע, להגיע בזמן ללימודים, לשמור על הניקיון האישי שלה (בדיוק כך, להזכיר לה לנקות את האף, להזכיר לה לפנות את הילקוט), לראות איך היא תהיה חלק מחיי החברה בכיתה:
פרויקטים בזוגות, שיחות עם בנות בכיתה עם בקשות ברורות: תלמדו איתה למבחן, תכניסו אותה לקבוצה שלכם של חזרות למסיבת חנוכה, תשבו לידה בתוך האולם, ביום שדה, בהפעלה, תזמינו אותה גם אחרי הצהריים או כשאתן מטיילות בליל שבת.
המסר בכיתה נקלט, ואיזושהי רגישות לשירה ורצון טוב מתפשט בכיתה, פתאום לשירה יש חיי חברה, יש טלפונים, היא מוזמנת, היא יוצאת, היא עסוקה.
באין ספור דוגמאות המורה בכיתה מעלה את קרנה, מדגישה את המעלות שלה.
אני איתה בקשר רציף, היא מלאה רעיונות כרימון:
"יש מחרתיים פעילות, סוג של טריוויה ייחודית על מסך עם נציגות מכל כיתה, אני אבחר את שירה, טוב? תעדכני אותה, שלא תלחץ ברגע האחרון, היא מסוגלת לזה, זה ייתן במה לכישרונות שלה".
הכיתה של שירה ניצחה. כן. בזכות שירה. החברות מתרגשות, מפרגנות מכל הלב…
סוף כיתה ז'.
אנחנו יושבות עם הפסיכיאטרית, לאבחון. היא קוראת את כל הדו"חות, כל התיאורים, ומדברת עם שירה בקול חביב: "איך בכיתה? איך עם החברות?"
שירה מתלהבת ומספרת שיש לה המון חברות. כן, היא נפגשת גם אחרי הצהריים, הן לומדות ביחד, מכינות תוכניות…
הפסיכיאטרית פונה אלי בשקט "זה לא כל כך מסתדר עם מה שכתוב פה", היא מצביעה על הדו"ח.
"נכון", אני עונה, "זה לא ספונטני כמו שזה נשמע" ואני מקווה ששירה לא מבינה, "זה יזום על ידי המורה
ממש כל פרט, אחר כך זה כבר קורה גם קצת לבד עם יוזמות של החברות".
אני מנסה להסביר לה מה זה "בין אדם לחברו" ועל שיחות בכיתה של "כמה אנחנו שונים, כמה אנחנו דומים"…
היא מתפעלת: "זה נדיר. תראי את ההרגשה של הילדה, שילוב במיטבו.. מורה מאוד מיוחדת."
שירה מאשרת בהתלהבות.
"יש תסמינים ברורים", אומרת הפסיכיאטרית, "אבל היא יוצרת קשר עין, אולי זה בגלל לקות השמיעה. היא פשוט קוראת שפתיים מגיל 0, התרגלה להסתכל על מי שמדבר איתה. מה עם אבחון פסיכולוגי?"
"יהיה, עוד חודש וחצי תור".
"תשלחי לי אותו כשיהיה לך, אני צריכה אותו. ושתדעי שאצלכם במגזר יש כל כך הרבה הכלה, כל כך הרבה חסד"…
רק מטעמי חילול ה' אני לא משתפת אותה בתשובות שאני מקבלת מכל הסמינרים.
כן, מכולם.
גדולים וקטנים.
יש חסד . אין הכלה.
לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com
