שלום חברות,
מעוניינת לשתף בסיטואציה שקרתה לי כבר מס' פעמים ע"מ לעורר מודעות,
אני וילדיי בגינת השעשועים,
מחכים לתורם בנדנדה הנכספת,
( אצלנו יש רק אחת גדולה…)
ומחכים
ומחכים
ומחכים
וילדה אחת חמודה מתנדנדת ומתנדנדת ולא חושבת לרדת.
ואני שואלת אותה בעדינות ,ילדה, מתי את יורדת?
הילדים שלי כבר כ"כ הרבה זמן מחכים,
אולי תתני להם כבר?
אנחנו כבר צריכים כמעט ללכת הביתה,
והיא עונה : שנה הבאה אני ארד!
בקיצור- ההורים לא איתה והיא מרשה לעצמה.
אימהות יקרות !בבקשה דברו עם הילדים על העניין,
בתודה מראש.
מוכר…
אני בד"כ מסבירה בנועם שהילדים שלי מאוד רוצים,
ובטח היא ילדה טובה ותתן להם…
וזה כמעט תמיד עובד!
ערב טוב. מתסכל ממש מה שאת מתארת!
אינני יודעת אם את צעירה, אפילו צעירונת, או כבר לא…
אבל אשתף אותך במה שמנחה אותי: אני יכולה להיות אמא של הילדה הזו.
אני לא מנהלת איתה שיח או משא ומתן, פשוט כי היא ילד ואני מבוגר.
היא רואה רק את עצמה, ואני רואה תמונה רחבה יותר.
היא תתנדנד ללא סוף, ואני אתמודד עם ילדים מתוסכלים…
כמובן, מדגישה מאוד: לא מדברת על להשתלט, או חלילה לראות את עצמי ולא אותה. גם היא ילדה שרוצה להתנדנד…
אבל כשזו התפיסה, התגובה שלי באה ממקום מאוד בטוח והחלטי, ולרוב גורם לילד/ה להיענות:
אני ממתינה מספר דקות, תוך דיבור לילד שלי: עוד מעט הילדה החמודה הזו מוותרת לנו. עכשיו התור שלה וכיף לה. תיכף התור שלנו וגם אנחנו נתנדנד קצת, ואח"כ נוותר לעוד ילדים.
אני מוסיפה מבט לשעון כדי לאמוד את זמן ההמתנה שלי, שיהיה מציאותי ולא כמו של ילדים…
ואז אומרת בקול החלטי: היא התנדנדה 5 דקות. עכשיו עד 30 והיא מוותרת לנו. אח"כ אם היא רוצה היא תוכל לעלות שוב, כשיגיע תורה…
אציין שהילד המתנדנד מתכוונן לתוכנית וגם הוא מבין את הזמן ואת ההגינות.
שאלה כמו: מתי את יורדת – אין לילד דרך לאמוד זמן ולענות לעניין…
וזה די מזמין דיבור חצוף כמו שתיארת…
יותר מכך, באופן פסיכולוגי (מוכח מהשטח…): ככל שיש צופים וממתינים, רמת ההנאה של המתנדנד עולה, או לחילופין רמת הקושי לפַנות את הנדנדה…
שוב, שאלה: מתי תואיל לוותר? מזמינה התנגדות.
דווקא סדר פעולות מוגדר מסייע לילד לרדת מהעץ, במקרה שלנו מהנדנדה.
בהצלחה!
לגמרי לגמרי!!!!
הוכח כהכי יעיל.
לא לשכוח להגיד איזה מילה טובה לילדה שיורדת בסוף.
אסרטיביות עם נועם.
גם אני עושה כך, עובד מצוין וגם נשארים בתחושה טובה
יש כאן שני דברים –
ילדה שנמצאת הרבה על הנדנדה – לפעמים פשוט לא שמה לב כמה זמן עבר, אומדן הזמן של ילד הוא לא מדויק, בטח לא כשהוא נהנה עכשיו.
אבל הדבר השני הוא החוצפה – וזה כבר נושא אחר
באותה מידה אני רואה ילד שחוסם את המגלשה וכשאני אומרת לו לזוז הוא לא מוכן.
כן, יש ילדים חוצפנים, ועלינו כמובן לחנך את הילדים שלנו
אבל לא כל ילד שמתנדנד הרבה זמן הוא חצוף, לו תגידי לילדה שלי לרדת היא תרד מייד.
(אגב, אני לא מבינה למה אני רואה אימהות שכשהן רואות את הילד שלהן חוסם מגלשה נניח, הן נאנחות ואומרות – ככה זה ילדים…
לא מותק, ככה זה ילדים לא מחונכים!
ולצערי אני רואה הרבה אימהות כאלו בגינה הסומכה אלי, לא אגיד את המגזר שממנו רובן מגיעות…)
מה הקשר מגזר? ילד לא מחונך הוא ילד חצוף בכל מגזר.
רואה תופעות כאלו גם במקומות הכי הכי..
ובואו נלמד זכות שלפעמים כשאמא יוצאת עם הילדים לגינה היא כבר מותשת אחרי כמעט יום שלם, לא מצדיקה, אבל אולי כבר אין לה כח לגרור כל רגע את הילד שלה שלא יחסום את המגלשה, ולהישאר בבית עם ילד כזה אנרגטי היא כבר לא מסוגלת…
רציתי לעשות לייק אבל המשפט האחרון קצת צרם לי…
אני חולקת על המשפט המודגש,
אני אמא לילד מתוק, אנרגטי ושובב בלעה"ר,
והיו תקופות שנמנעתי מללכת לגינה בדיוק מהסיבה הזאת…
תדענה לכן: אני מחנכת אותו, מסבירה לו בהגיון וגם בשיטת המקל והגזר,
ועדיין… יש ילדים יותר קשים ומאתגרים, וזה ממש לא אומר שהם לא מחונכים!
מבטיחה לך שלא נעים לי להיות האמא של הילד שתמיד רב/ זורק /משתולל /מתחצף וכו…
הרבה נחת לכולם!!!
רק אל תשפטי, את אף פעם לא יכולה לדעת מה עוברת האמא עם הילד ויש מצב שעל זה היא לא תריב איתו מכל מיני סיבות, רק תבינו אמהות שלא כל הילדים כמו הילידם שלכם, וזה שהילידם שלכם מחונכים לא תמיד אומר כמה אתם מחנכות טוב,
ילד שמתנדנד ולא יורד זה אומר ילד שרוצה עוד תשומת לב
וכשנותנים לו את זה, אז הנדנדה כבר מיותרת…
תמיד אני פונה יפה ובאסרטיביות כמובן, ומחמיאה שהוא חמוד ותיכף יורד וסופרים לו עד 20
ואף פעם ב"ה לא נתקלתי בילד עקשן…
כן נתקלתי בילדים גדולים יותר שהם באמת חוצפנים שמשתלטים על מגלשות אבל ברגע שקצת עשיתי להם פרצוף ראיתי איך הם נבהלים ובורחים וכל זאת מבלי שאמרתי מילה…!
ילד צריך גבולות,
ואם ההורים שלו לא נמצאים לשים לו גבולות,
את מוזמנת לעשות את זה מתוך כבוד אמיתי לילד,
"חמוד התנדנדת הרבה, יש כאן עוד הרבה ילדים שרוצים להתנדנד, אז עכשיו תיתן להם"
במקרים הקיצוניים זה יותר בעייתי כשההורים מגיעים לגינה, כי אז צריך לשים להורים את הגבולות, כמו אימא שמינחה את התינוק שלה בן שנה וחצי בנדנדה כדי שיהיה לה שקט עד שהיא תחזור הביתה…
מצטרפת לקודמותיי
אסרטיביות זה הפתרון
זה יכול להיות ילד\ה שחוסמים את המגלשה,שמתנדנדים הרבה זמן ועוד ועוד
אם יש בשטח מבוגר אחראי עליהם -אפנה אליו
אם לא אתחיל בנועם ואעבור אט אט לתקיפות…
זה מתחיל ב "הנה עוד רגע הילדה החמודה מסיימת להתנדנד ומגיע תורנו"
ובשעת הצורך נגמר ב" אני מבקשת שתרדי מהנדנדה! יש פה עוד ילדים שרוצים להתנדנד"
לא נעים אבל לפעמים אין ברירה….
מסכימה אם כל מה שכתבו פה, אבל בכל אופן משתפת בנקודה שונה:
לפעמים לא נעים, אני רואה ילד שהלך לבד לגינה חיכה בתור המוווון זמן בלי להעיז לומר מילה וכסוף סוף מגיע התור שלו תוך 10 שניות צצה איזשהו אישה ומבקשת ממנו ב'אסרטיביות נעימה' שירד. או יותר גרוע מדברת אליו דרך הילד שלה וככה הוא אפילו לא יכול לענות לה ואז הילד לא מעיז להגיד מילה ויורד.
ועוד משהו נשים מבקשות רק שניה אחת לילד שלהם כי הם צריכים כבר לחזור. בדר"כ השניה הזאת מתארכת, וגם אם לא מי נתן לך את הזכות? עכשיו תורו! את אפילו לא יכולה לבקש, אם את יודעת שהוא לא יעיז לענות לך לא. הילד גם אם הוא לא שלך הוא חיכה. ותאמינו לי שאם הוא יורד בלי אמא\אחות גדולה גם ככה הוא מרגיש לא נעים. גם בלי שתגידי מילה.
לגזול מילד זה גזילה!! במיוחד שהוא לא יכול להתגונן!
כמובן זה לא תמיד אבל שימו לב לא ללכת מקיצוניות לקיצוניות
תודה:)
הייתי פעם אחת בגינה שכמה אימהות דיברו עם ילדה שהתנדנדה הרבה זמן (ממש הרבה. הסתכלתי בשעון, קרוב לחצי שעה). הילדה סירבה בכל דרך וברוב חוצפה והאימהות התנהגו בדיוק כפי שמתואר כאן – בכבוד ובאסרטיביות והייתי בטוחה שזה יעזור (סתם צפיתי מספסל קרוב. ילדיי לא רצו נדנדה באותם רגעים) ופתאום הופיעה האמא של הילדה, נעמדה ליד הנדנדה. תאמינו או לא – החזיקה את הנדנדה והודיעה שהילדה שלה לא תרד כי מבוגרים צריכים ללמוד לכבד ילדים. לא האמנתי למראה עיניי. עמדו שם ילדים שחיכו יותר מחצי שעה והאמא החזיקה בנדנדה. הילדה שלה כבר לא התנדנדה כי לא שייך להתנדנד בנדנדה מוחזקת וילדים בכו וצעקו וזאת'י כלום לא הזיז לה. העיקר שיכבדו את הבת שלה. ככה עמדה בעקשנות עוד איזה 20 דק'. תאמינו לי שבאיזשהו שלב כבר ריחמתי עליה ועל רמתה…. אבל כשקראתי כאן את התיאור בשאלה אמרתי לעצמי שחוצפה של ילדה לא מגיעה סתם, מילא לא לרדת מהנדנדה זה באמת עניין של אומדן זמן וכד' כמו שכתבו כאן, אבל חוצפה? אני בטוחה שכל אמא שקראה את הדברים יכולה לענות לעצמה בכנות האם ילד שלה היה מעז לענות ככה למבוגר ממנו. אימהות יודעות! אולי באמת כתבת על הילדה הזאת שענתה לך ככה. כי ההתנהגות של האמא ממש מזמינה חוצפה מהסוג הזה. אני יודעת שזה סיפור חריג אבל לפעמים הורים מרוב שרוצים להגן על ילדיהם מתנהגים באופן שפשוט 'מחנך' את הילד איך להתנהג וד"ל.