כשאת מגיעה לגיל שמתקשרים להציע לך עזרה… והאייס קפה שלא הגיע

אני חוזרת למספר לא מוכר ממנו התקשרו אלי בשעות הבוקר ולא הצלחתי לענות לו.

זה זמן מלחמה ולמרות זאת, היום הארוך עבר עלי דווקא משום המבצע/מלחמה בטוב ובנעימים. במקום לרוץ ארבע קומות עם כל אזעקה ולהצטופף חמישים איש במקלט קטן ונטול אויר, עזבתי את ביתי באשדוד והדרמתי ערדה. מצאתי לי מקלט אצל ביתי שיש לה ממ"ד תיקני גדול ונעים. אני לא היחידה שבאה להסתופף בצל קורתה, יחד איתי הגיעו עוד בן ובני משפחתו שהשעמום של ארבעה ימים נטולי לימודים הריץ אותם לחפש תעסוקה, והיא נמצאה בדמות בני הדודים באותו גיל וחצר גדולה הכוללת טרמפולינה, ובנוסף עוד בת שאין לה ממ"ד בבית והמקלט רחוק לה והיא עם תינוק טרי.

ההמולה והשמחה רבה, אין שום מקור חדשות בטווח הקילומטר הקרוב והמחשב שלי טמון בחדרי ומחכה שאבוא להציץ מידי פעם, כך שהילדים אינם חווים פחדים וטראומות. מבחינתם החופשה הגדולה הקדימה… רק בערב, כשהילדים מתחילים לעבור את הארוחה/אמבטיה/השכבה אני מתפנה לבדוק מה קורה בעולם.

אחרי שאני עוברת על החדשות – חלקן משמחות ומלאות הצלחות וחלקן שוברות לב על חללים ועל אנשים שאיבדו את כל מה שיש להם באבחת טיל, אני נושמת עמוק ומנסה לעכל. אני בודקת את הטלפון שלי ומתחילה לחזור למספרים שלא היה לי זמן לענות להם. קול נעים עונה לי ב'שלום' מעבר לקו. מציגה את עצמי ושואלת: "חיפשת אותי? אני רואה את המספר הזה בצג הטלפון שלי". "כן," היא מאשרת, "אפשר לעזור לך במשהו בימי המלחמה?"

אמרו בחדשות לא לענות לטלפונים לא מוכרים, אולי מדובר בסוכנים אירניים, הזהירו לא ליצור קשר כי אולי זה פייק או סוג של מלכודת להכנסת וירוסים. אין לי מושג מי מעבר לקו, אבל הקול מאד נעים ומזמין, אלא שאני לא מכירה וגם ב"ה לא ביקשתי עזרה. אולי טעות?

"תודה. אבל מי את?" אני שואלת.

"אה, אני מהמתנ"ס בשכונה, אמרו לנו לצלצל לאנשים ולשאול אם הם צריכים עזרה".

"יופי של יוזמה," אני די מתפעלת, "וכך את יושבת שעות ליד הטלפון ומחפשת לעזור?"

היא מצחקקת. זה באמת נשמע מוזר. היא מבהירה: "אנחנו מתקשרים לבדוק אם יש משהו שאפשר לעזור".

"מי זה אנחנו?" אני תוהה וביני לביני מבינה שהאירנים לא נשמעים כך אבל בכל זאת שיחה די משונה…

"המתנ"ס," היא עונה, וכיוון שלא דרכתי במתנ"ס הזה לפחות עשר שנים או יותר ואני לא מכירה שם אף אחד והם לא מכירים אותי, זה רק הולך ונהיה עוד יותר מוזר.

"ומי מאחורי המתנ"ס?" אני חוקרת ומרגישה שאני לומדת מקצוע חדש, חקירות.

"העירייה". היא משיבה וסופסוף אני מתחילה להבין. יש באשדוד מיזם של המתנ"ס, אומנם אני לא רשומה שם לשום פעילות אבל כן רשומה כתושבת השכונה, ואיכשהו הגעתי גם לגיל שבו מתעניינים בשלומי, שמצד אחד זה משמח ומחמם לב ומצד שני מזכיר לי בת כמה אני ; )

"יפה, אני שמחה, אני בהחלט אשמח לעזרה בימים טרופים אלו".

"אני רושמת". היא מתעניינת בנחמדות.

"תראי, אחרי שאנחנו רצים ארבע קומות בערך פעמיים בלילה אל תוך בלגן של אנשים עייפים עם עיניים טרוטות בכל מיני מצבי צבירה, ושוהים שם בלי אויר ועם רעש נורא שנובע מבכיות של ילדים, שלא מבינים למה תלשו אותם מהמיטה, של נשים שמחליפות חוויות, ושל גברים ששואלים פעמיים בשניה אם אפשר כבר לצאת, נראה לי שאייס קפה ופיצה יהיו ממש לעניין בכל יציאה כזו. זה ממש יעזור".

היא צוחקת בקול.

"אז רשמת?" היא מבטיחה להעביר הלאה.

עובר שבוע. האייס לא הגיע עדיין, והמלחמה ב"ה הסתיימה גם בלעדי הפיצה שאיננה.

המלחמה הזו ייצרה מצבים הזויים ולא  שגרתיים וב"ה שהיא מאחורינו. הלוואי לעולם לא עוד!

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]