כהמשך לקטע הקודם, גם הקטע הבא לקוח מתוך הספר: "תשובה" של הרב עמנואל ברנשטיין, ראש ישיבת "מכון יעקב" בירושלים.
הספר הינו הראשון מתוך סדרה בת עשרת ספרי הרב שיצאו באנגלית, וכעת מתורגם לעברית, הוא יוצא לאור בימים אלו, וזמין לרכישה בחנויות יפה נוף-פלדהיים.
זכות גדולה בשבילנו לפרסם פה מדברי הרב, שנותנים בהירות, טעם ושמחה במטרת הימים האלו.
ממליצה ממש להדפיס ולקרוא מהכתוב.
שבי
האם התשובה פונה לעתיד או לעבר?
כאשר אנו מדברים על 'עשיית תשובה', האם אנו מתכוונים לסוג של עיסוק במה שעשינו בעבר, או ליצירת תוכנית למה שאנו מעוניינים לעשות בעתיד?
במובן הרחב יותר, התשובה כוללת את שני הנושאים:
- מצד אחד, החלק המעשי של התשובה עוסק בעתיד: איך נצליח להיטיב את דרכנו, וכיצד נוכל להבטיח שלא ניסוג אחור להרגלינו השליליים.
מהו השורש להיבט זה של התשובה?
למען האמת, אנו מחויבים תמיד לקיים את המצוות ולתקן את מידותינו, גם ללא סוגיית ה'תשובה'. ואכן, יש מפרשים הסוברים שחובתו של האדם להיטיב את דרכיו איננה כלל פונקציה של מושג חדש הנקרא 'תשובה'; היא מהווה בפשטות חלק מהחובה הקבועה לקיים את המצוות, להימנע מעברות, ולפתח אישיות מוסרית. במילים אחרות, אותה החובה הקיימת לאדם המקפיד על כללי כשרות המאכלים להמשיך ולהתמיד בכך, מחייבת גם אדם שלא עשה כן עד הלום לקיים את חובתו מכאן ולהבא[1] – והדבר נכון לגבי כל מצוות התורה. במובן הזה, כאשר אנו אומרים שאדם 'עשה תשובה' אנו רק מתארים את שינוי הכיוון שהוא עשה מעשיית מעשים שליליים לעשיית מעשים חיוביים, אך לא היינו אומרים שהוא השיג בכך השגה חדשה. למעשה, עד כאן אין כל חידוש או תוכן חדש ב'תשובה'.
- ישנו עוד היבט של ה'תשובה' הפונה כלפי העבר, ובהיבט זה אכן יש חידוש – חידוש כה גדול, שלמעשה הוא כמעט מעבר ליכולת הבנתנו.
המהות הכפולה של מצוות ועברות
כהקדמה נציין שכל מצווה או עבירה כוללת שני מאפיינים:
- האחד – זהו מעשה שהבורא גילה את רצונו ביחס אליו, וממילא יש בעשייתו שמירה על הציווי הא-לוקי או התעלמות ממנו, אף מבלי להתייחס לתוכן הדבר אותו ציווה הקב"ה לעשות או לא לעשות.
- השני מתייחס לציווי המסוים שנאמר בכל מצוה או עברה. בכל מצוה יש מהות מועילה, שביכולתה לרומם את נשמת האדם, ומאידך, לכל עבירה יש השפעה מזיקה על הנשמה[2].
אילו היינו חיים את חיינו תוך מודעות לאותו מרכיב של תועלת רוחנית שבאפשרותנו להשיג או להפסיד על ידי כל מעשה מצוה או עבירה, היה די בכך כדי למשוך אותנו לקיים את המצוות ולהימנע מעברות, אפילו אילו לא נצטווינו בהן[3]. ומאחר שגם נצטווינו על ידי הבורא יתברך לקיימן, יש לנו בקיומן ובשמירתן שתי תוצאות: יצירת קשר עם הקב"ה, ותועלת רוחנית המגיעה מקיום המצוות. לכן, כאשר אדם עובר עבירה, הוא פועל בכך שני דברים שליליים: הוא עובר על הציווי הא-לוקי, והוא אף מזיק לנשמתו.
הבנו אם כן את הבסיס, הבה נראה מה נובע מכך.
אדם שעבר עבירה ובא לאחר מכן לעשות תשובה ולתקן את העבר, הוא שואף, למעשה, להשיג בכך שני דברים:
- סליחה מהקב"ה על שהתעלם מרצונו ועבר על דבריו.
- לשקם את נשמתו מהנזק הישיר שהוא עצמו גרם לה על ידי החטא.
הסליחה שאנו מבקשים לקבל היא בעצם חסד גדול של הקב"ה. ככל שנתבונן יותר על המשמעות של אי-ציות למצוות בוראנו, נעריך יותר את השערורייה שבצעד כזה. ועם זאת, הקב"ה ברחמיו האין-סופיים סולח לאדם המתחרט בכנות על העבירה שעבר. עוצמת החסד הזה רק גדלה כאשר אנו מתבוננים בכך שהוא ניתן גם כאשר זו איננה הפעם הראשונה שהאדם עבר עברה זו. מעבר לכך, ייתכן גם שהוא כבר התנצל על כך בעבר, ובכל זאת שגה שוב וחטא באותו החטא, וכן הלאה. ולמרות כל זאת, המוכנות של הקב"ה לסלוח לאדם אינה מותנית במה שהוא עשה בעבר, אלא מתחשבת רק בהחלטתו הכנה להיטיב בעתיד.
זו כשלעצמה כבר הינה טובה עצומה בשבילנו.
אולם ההיבט השני של התשובה ומה שאנו מבקשים להשיג על ידה, מפתיע את הדעת ביותר. הרי העברה פשוט גרמה לנשמה נזק, ובאופן טבעי זהו מצב שאיננו הפיך. הוא שווה ערך להצתת דבר כלשהו באש, ואחר כך לנסות לשקם את הנזק על ידי הבעת התנצלות. הלוא אפילו החרטה הכנה ביותר לא תשיב את החפץ שנשרף לקדמותו! ובל זאת, אנו מצפים מהקב"ה שכאשר נשוב בתשובה הוא ישיב את נשמתנו למצבה הקודם, הנקי מעברות. מנקודת מבט מסוימת, פן זה של התשובה איננו פחות מנס[4].
ניתן לומר שבנוגע להיבט זה של התשובה אמורים דברי הגמרא[5] ש'התשובה קדמה לבריאת העולם'. משמעותו של מאמר זה היא שאין מקום (בסדר הטבעי של העולם) לתיקון העיוות לו זוכה הנשמה בעקבות התשובה. פעולת התשובה בהיקפה המלא היא בעוצמה כזו שאינה אפשרית כלל לפי מושגי העולם הזה, פשוטו כמשמעו[6].
באמת בשגגה
בואו ונתבונן בנבואה אותה נשלח הנביא יחזקאל למסור לעם ישראל, לאחר שפקפקו ביכולתם לעשות תשובה[7]:
ואתה בן-אדם, אמר אל-בית ישראל, כן אמרתם לאמר, כי-פשעינו וחטאתינו עלינו; ובם אנחנו נמקים, ואיך נחיה. אמר אליהם חי-אני נאם ה' א-לקים, אם-אחפץ במות הרשע, כי אם-בשוב רשע מדרכו, וחיה: שובו שובו מדרכיכם הרעים, ולמה תמותו בית ישראל?
מה הביא את העם להיות משוכנעים בכך שאין באפשרותם לעשות תשובה, עד שהוצרך הקב"ה לשלוח אליהם נביא להניא אותם ממחשבה כזו? האם לא שמעו לפני כן על המושג של תשובה? מעבר לכך, בפסוק המצוטט מובאת מחשבתם של בית ישראל בתוספת מילות ההקדמה 'כן אמרתם', והיינו, לפי חלק מהמפרשים[8] מלשון 'כך אמרתם', כציטוט של דבריהם. אולם אחרים[9] פרשו זאת כאישור שנותן הנביא למחשבתם, כאילו אמר להם 'נכון אמרתם'. משמע אם כן, שמחשבה זו שלא שייך כלל לעשות תשובה היא נכונה! כיצד יתכן הדבר? ובפרט שהלא הקב"ה ממשיך ומודיע להם (בפסוק הבא) שהם לגמרי טועים!
על פי ההיבט השני שהזכרנו, לפיו העברה גורמת נזק ממשי לנשמה, לקלקול שאינו ניתן לתיקון באופן טבעי, יש בהחלט בסיס להבנת דבריהם של בית ישראל שאין באפשרותם לעשות תשובה.
אלא, שההסבר לכך הרבה יותר עמוק. אין ספק שבית ישראל ידעו שקיים בתורה מושג של עשיית תשובה, ולמרות זאת הם היו משוכנעים שהתשובה אינה אפשרית עבורם. הבנה זו שלהם נבעה מכך שמרכז החיים שלהם היה הרבה יותר קרוב אל הנשמה מאשר בזמננו. הם היו הרבה יותר מודעים למציאות הרוחנית כחלק ממשי של היקום, וממילא גם הבינו היטב את תוצאות מעשיהם והיו מודעים לחלוטין לנזק שגרמו העברות לנשמותיהם, כפי שהם הביעו במילים 'ובם אנחנו נמקים'. לאור מודעות זו, הרעיון שבתשובה שהיא מסוגלת לשקם את הבלתי ניתן לשיקום היה עבורם פשוט בלתי אפשרי.
תשובתו של הקב"ה אליהם היא 'כן אמרתם' – נכון דברתם. כל מה שאתם אומרים הוא נכון מבחינת המציאות הרוחנית של טבע העולם. אך בכל זאת אתם טועים, כי הבשורה שבתשובה היא שמציאותה קיימת מעבר לסדרי הטבע של העולם, ויש בה באמת את הכח להביא לריפוי של דברים שמבחינת סדרי העולם הם אכן בלתי ניתנים לריפוי[10]. זהו החידוש של התשובה!
שני השמות של ה'
מעניין לציין בהקשר לכך שתי נקודות של יחס בין שני שמות שונים של הקב"ה:
- ידוע שהשם 'א-לוקים' מתייחס למידת הדין, לעומת שם הוי"ה (יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א) המייצג את מידת הרחמים.
- כמו כן השם 'א-לוקים' מיוחס לקב"ה כמי שמנהיג את העולם בדרך הטבע, לעומת שם הוי"ה המיוחס לקב"ה כאשר הוא מנהיג את העולם בדרך ניסית.
כעת אנו נוכחים לראות ששתי נקודות אלו – אחת הן:
- השם 'א-לקים' מייצג את מידת הדין, וגם את התנהלותו של הקב"ה בדרך הטבע, כי הדין הוא חוק טבע! במהותו, הוא סיבה ומסובב רוחניים.
- שם הוי"ה מייצג מידת הרחמים הא-לוקית, כמו גם את הנהגת הקב"ה כאשר הוא מנהל את עולמו בדרך ניסית, כי הרחמים של קבלת התשובה כוללים ומהווים, בעצם, נס המתעלה מעל חוקי הטבע.
[1] ישנה מחלוקת בין הראשונים האם התשובה היא מצוה. התורה מתארת שבסוף הגלות עם ישראל יעשו תשובה, וכך יזכו לגאולה: 'ושבת עד ה' א-לקיך' (דברים ל, ב). הרמב"ן (דברים ל, יא) סובר שדברים אלו מהווים מצות עשה. לעומתו, הרמב"ם (הלכות תשובה ז, ה) רואה בהם הבטחה של התורה שעם ישראל עתידים לעשות תשובה באחרית הימים, ולא מצוה המוטלת כחובה. המשך חכמה (דברים לא, יז) מסביר את שיטת הרמב"ם על בסיס הרעיון שהצגנו למעלה, היינו שאין צורך במצוה חיובית חדשה – לעשות תשובה ולשוב אל ה', כי חובה זו כבר קיימת בתוככי המצוות שהתורה מצוה עלינו. אמנם גם לפי שיטת הרמב"ם, עשיית תשובה מביאה עמה חובה נוספת של וידוי, והרמב"ם אכן כולל את הוידוי כמצות עשה לשב בתשובה (ראה שם, תחילת הלכות תשובה).
[2] ראה עוד אודות היבט זה של המצוות והעברות במסילת ישרים פרק א; דרך ה' חלק א, פרק ד; נפש החיים שער א, פרק יב.
[3] היבט שני זה במהותן של המצוות והעבירות הוא העומד מאחורי מאמר חז"ל שאבותינו הקדושים קיימו את מצוות התורה גם לפני שניתנו (ראה יומא כח ע"ב, בראשית רבה פ' צב, ד). אפילו בלי שנצטוו, העפילו האבות לדרגה בה היתה פנימיותם מתואמת עם דרכי הפעולה הרוחניים של הנשמה ושל העולם, עד שיכלו להבחין אלו מעשים מועילים מבחינה רוחנית, ואלו מעשים מזיקים (רבי יהושע העליר, בית תפילה, יז).
[4] ראה 'קובץ מאמרים' לרבי אלחנן וסרמן הי"ד, מאמר על התשובה. לפי דברי רבי יהושע העליר (בית תפילה, שם), שני היבטים אלו של התשובה משתקפים במונחים סליחה ומחילה. ה'מחילה' מתייחסת לכפרה על החטא של אי-קיום ציווי ה'. ואילו ה'סליחה' מתייחסת לתיקון הנזק שנעשה לאדם עצמו על ידי ביצוע העבירה. על ידי החילוק הזה, מסביר ר"' העליר את ניסוח ברכת 'סלח לנו' בתפילת שמונה עשרה. אנו פותחים באמירה 'סלח לנו אבינו כי חטאנו'; אנו מבקשים סליחה על 'חטא', שמשמעותו חטא בשוגג (ראה יומא לו ע"ב). כיון שהאדם לא התכוון לחטא, מרכיב המרד מופחת באופן משמעותי; הדאגה העיקרית היא לנזק שהוא גרם לעצמו על ידי חטאו, וזה קורה אף כאשר חטא בשוגג. לכן המונח המתאים ביחס לסוג זה של חטא הוא 'סליחה'. הבקשה השניה היא 'מחל לנו מלכנו כי פשענו'. 'פשע' מתייחס לעבירה שנעשתה מתוך מרד (יומא, שם), ומשמעות הדבר היא שהנושא העיקרי בסוג זה של חטא הוא העבירה על ציווי ה', ועל כך אנו מבקשים 'מחילה'.
[5] פסחים נד ע"ב.
[6] בדומה לכך, מבאר רבי יוסף ליב בלוך מטלז (שיעורי דעת, תשובה) את מאמר הגמרא בירושלמי (מכות פ"ב, הל' ו) שהחכמה והנבואה נשאלו מה יעשה אדם שחטא, ושתיהן השיבו שעליו לשאת בתוצאות המלאות של חטאו, ללא מתן אפשרות לתיקון. לבסוף, השיב על כך הקב"ה בעצמו, ואמר 'יעשה תשובה ויתכפר'. איך ייתכן שהחכמה והנבואה לא ידעו את מה שידוע לכל יהודי, שניתן לתקן את החטא על ידי תשובה? מבאר ה'שיעורי דעת' שהחכמה והנבואה מתייחסות לשתי דרכים של הבנת העולם – על ידי מבט פנימי ברמות העליונות ביותר, או על ידי הסקת מסקנות מתוך מציאות העולם. אף אחד מכיווני מחשבה אלו אינו מורה על כך שאמור להיות מקום לתיקון השפעותיו המזיקות של החטא. רק הקב"ה בעצמו יכול לתת תשובה זו, כי היא מגיעה ממקור שנמצא לגמרי מעבר לכללים הטבעיים של העולם.
[7] יחזקאל לג, י-יא.
[8] מצודות דוד, שם.
[9] ראה פי' הרד"ק, שם.
[10] שיעורי דעת, שם.
בספרו ’תשובה’, הלקוח מאוצרותיהם של גדולי ישראל לדורותיהם, נותן הרב עמנואל ברנשטיין מענה, בפרקים קצרים וקולעים, לתהיות רבות המתעוררות בהגיע הימים הנוראים, ומעניק בהירות והעמקה במרכיבי תהליך התשובה של חודש אלול, ראש השנה ויום הכיפורים.
במיומנות רבה מרכיב המחבר, פרק אחר פרק, נדבך אחר נדבך, תמונה הממחישה כיצד הימים הנוראים הם גם ימי הזדמנות ואהבה, רוממות והשראה.
לאדם המבקש לצעוד בבטחה ובשמחה לקראת התחדשות, התעלות וקרבת א-לוקים – ספר 'תשובה' יהווה מדריך ומכוון בימים מיוחדים אלה.
הספר הינו הראשון מתוך סדרה בת עשרת ספרי הרב שיצאו באנגלית, וכעת מתורגם לעברית, הוא יוצא לאור בימים אלו, ויהיה זמין לרכישה בחנויות יפה נוף-פלדהיים.
תגובה אחת
מאלף!
תודה על ההכרות עם הספר המיוחד הזה!