אשמח לשמוע מבעלות נסיון.. מה עושים כשהבת שלי לא רוצה להתפלל… אני מנסה להראות לה דוג' אישית, שאמא מתפללת, אומרת לה לפעמים שה מחכה לתפילות שלה, אבל היא הרבה מתנגדת לזה ולא רוצה, איך אפשר לחבב עליה את זה?
אני מאד מתחברת לגישה כזו-
מצד אחד נותן מסגרת מחייבת, כי מצוות זו גם חובה ולא רק לפי החשק,
מצד שני לא מכביד ומכריח, לא מעיק ולא משניא.
עוד נקודה שלא ראיתי שכתבו- תפילה היא לא רק הנוסח שבסידור! תפילה היא לבקש מה' במילים שלי בכל נקודה ביום – "בבקשה ה' תעזור לי להספיק את האוטובוס".
השיטות ההלכתיות שפוסקות שנשים לא חייבות בתפילה – זה כי הן בכל מקרה מתפללות תמיד על כל צעד ושעל (ובואו לא נכנס לדיון ההלכתי).
אפשר לנסות לחבר דרך זה – בעיקר ע"י דוגמא אישית אני חושבת.
לשים לב שתפילה אכן לא חייבת להיות מתוך סידור
אבל לתפילה יש סדר של שבח בקשה והודיה.
עם מודה אני וברכות השחר יוצאים ידי חובה
ברכת המזון היא מדאורייתא וגם בה יש את חלקי התפילה
ועיקר המצוה מדאורייתא היא להתפלל בשעת צרה. שזה ממש מצוות עשה להתפלל אז.
אישה ואם
1 חודש לפני
יכולה לשתף פה משהו מאוד אישי, נס שזה אנונימי
עד גיל 15 לא התפללתי.
משפחה חזקה וטובה וההורים שלי שתיהם אנשים עובדי ד' בני עליה ששמו הרבה דגש על התפילה, תפילות ארוכות עם הרבה רגש.
לא התחברתי לתפילה, לא הבנתי מה עושים שם. היה ריק. כלום. בקושי ברכות השחר או איזה מלמול קטן. ההורים בכלל לא הלחיצו. (כן היה טכני – לא יוצאים לפני שמתפללים בחופש אבל לא יותר מזה)
בגיל 15 עברתי אירוע רפואי מאוד לא פשוט. בין לבין הגעתי בס"ד לכותל המערבי וזו הפעם הראשונה שהתפללתי. נפתחה בשבילי ההבנה של מה זה אומר לעמוד לפני מלך מלכי המלכים כדבר איש אל רעהו ולבקש וליחל עבורי סוג של אסימון שנפל מה זה בכלל תפילה. שזה לעמוד ולדבר עם רבש"ע. זו הבנה שלא קל להגיע אליה.
צריך לדעת שיש כאלה שיש להם את זה טבעי ויש כאלה שלוקח להם זמן וזה נורמלי!
עוד משהו – יש קונטרס מאוד יפה של הרב אבר על תפילה, מומלץ בחום! והוא מדבר שם על חינוך לתפילה, להזהר מאוד לא "לשרוף" את הילדים, לאט לאט איך שמתאים להם ולא איך שעושים השכנים!
שרה
1 חודש לפני
אשתף שאני כילדה ונערה לא הכריחו אותי כלל וכלל, לא עניין את ההורים שלי בכלל. זה היה עניין אישי שלי. ובאמת המון לצערי לא הייתי מתפללת…
לי במה להאשים משקעים, וגם כשגדלתי עדיין אני לא ממש מתפללת…
מרגישה קצת שנפתח לי הרגש אחרי לידת הילדים- תפילת השלה אני יכולה לבכות, והערב נא גם כן מביא לי דמעות ורגש רב.
אבל התפילה בסדר שצריך להיות- שחרית קשה לי מאוד… המון פעמים מדלגת ומתפללת רק קריאת שמע ומנחה-שמו"ע, שזה בעלי אמר לי שחייבים לפחות תפילה אחת ואין מה לעשות.
כ–ל שנה מחדש ה-קבלה שלי בחודש אלול זה בעניין התפילה וכל שנה נכשלת מחדש, ולא מתייאשת מקבלת שוב…
אסתר
1 חודש לפני
מצטרפת לכל מה שאמרו פה לא להלחיץ.
רוצה להוסיף שתי נקודות:
למצוא את התפילות שהיא כן מתפללת – גם אם זה רק מלמול קלוש, גם אם מדובר בתפילה במילים שלה באמצע היום – ולציין במילה קצרה, "ראיתי שניסית", "זה שווה", "הצלחת היום". מחמאה קצרה, לא מביכה ומעוררת אמון.
הרבה מתקשות להתחבר לתפילה המסודרת מתוך הסידור, אבל דווקא מתחברות מאוד לתפילה ספונטנית באמצע היום. "ה', שאספיק את האוטובוס!" "אנא, שהעוגה תצליח", "תעזור לי עם…" דוגמה אישית בקטע הזה גם יכולה ללמד המון. אפשר ללמד לשדרג קצת את התפילות הספונטניות האלה לתבנית של שבח, בקשה והודיה. "ה', אתה שולט על כל האוטובוסים והנהגים, תעשה שאספיק את האוטובוס! ותודה שהרב-קו שלי מלא." כמובן לא בצורה שמוציאה את הספונטניות, ואם זה קשה אז לא חייב.
מי ששאלה
1 חודש לפני
אז אני שאלתי את השאלה… ובאמת שכחתי לכתוב בת כמה הילדה… אז היא בת 4… חח.
בהתחלה חשבתי כמו תגובה אחת פה שכדאי לבנות הרגלים מגיל צעיר, אבל נראה שכולן בדעה אחת כאן שלא לכפות… אז באמת אנסה לשחרר יותר ולהתמקד בסיפורים וכאלה דברים ובעזרת השם…
לגיל 4 מה שראיתי אצלי זה שמתייחסים לזה כמו לכל פעולה אחרת שצריך לעשות. היא עוד לא מבינה את משמעות התפילה, את המילים. אז המטרה בעצם להקנות הרגל בצורה נעימה שתאהב לעשות את זה גם בעתיד.
מתלבשים, אוכלים, מתפללים. טוב שיהיה איזה סדר של משהו שאמור לקרות אחר כך. (כמו: נגמור להתפלל אחר כך נשחק/אני אראה לך משהו..)
להושיב על כסא נמוך כמו בגן ואת מולה כמו הגננת נחמד להם ויכול להגביר את הרצון.
ולא צריך לחכות לשיתוף פעולה מלא. כלומר ראיתי שגמרת לאכול אז הנה בואי תשבי. ואז אני פשוט מתחילה להתפלל, לרוב היא תצטרף מתישהו וגם אם לא לדעתי זה בסדר ואני לא מתייחסת לזה בכלל. את המטרה של לבנות את ההרגל כנראה השגנו כך.
אם היא ממש מתנגדת ולא רוצה אז אפשר עם מבצע. המשמעות שאת מייחסת להתנגדות שלה ולזה שהיא לא מתפללת זה בגלל החשיבות שיש לך לפעולה הזאת. אבל כמובן שאצלה זה לא כך, סתם משהו שהיא לא התחברה אליו והיא לא רואה בעיה כשהיא לא עושה את זה. אם ישתלם לה, היא תהנה מזה אז היא תעשה.
פעם ישבתי בשבת בבוקר ליד אחותי הגדולה
והבת שלה – בת 11, אמרה לא יואו אמא אין לי כח להתפלל
אחותי אמרה לה כ"כ יפה: מתפללים כשרוצים,
אם את לא מרגישה עכשיו שאת רוצה להתפלל את יכולה רק להגיד ברכות השחר וקריאת שמע
נורא אהבתי את הדרך הזו
תעשי מה שאת עושה – עם חיבור אמיתי
אגב אחותי מתפללת בנחת את כל התפילה ומקדישה לזה זמן גם בטיולים ובנופש
למרות שהיא עם כמה קטנטנים
אני מאד מתחברת לגישה כזו-
מצד אחד נותן מסגרת מחייבת, כי מצוות זו גם חובה ולא רק לפי החשק,
מצד שני לא מכביד ומכריח, לא מעיק ולא משניא.
עוד נקודה שלא ראיתי שכתבו- תפילה היא לא רק הנוסח שבסידור! תפילה היא לבקש מה' במילים שלי בכל נקודה ביום – "בבקשה ה' תעזור לי להספיק את האוטובוס".
השיטות ההלכתיות שפוסקות שנשים לא חייבות בתפילה – זה כי הן בכל מקרה מתפללות תמיד על כל צעד ושעל (ובואו לא נכנס לדיון ההלכתי).
אפשר לנסות לחבר דרך זה – בעיקר ע"י דוגמא אישית אני חושבת.
סליחה על ההשתתפות הנלהבת… הנושא באמת קרוב לליבי.
לשים לב שתפילה אכן לא חייבת להיות מתוך סידור
אבל לתפילה יש סדר של שבח בקשה והודיה.
עם מודה אני וברכות השחר יוצאים ידי חובה
ברכת המזון היא מדאורייתא וגם בה יש את חלקי התפילה
ועיקר המצוה מדאורייתא היא להתפלל בשעת צרה. שזה ממש מצוות עשה להתפלל אז.
יכולה לשתף פה משהו מאוד אישי, נס שזה אנונימי
עד גיל 15 לא התפללתי.
משפחה חזקה וטובה וההורים שלי שתיהם אנשים עובדי ד' בני עליה ששמו הרבה דגש על התפילה, תפילות ארוכות עם הרבה רגש.
לא התחברתי לתפילה, לא הבנתי מה עושים שם. היה ריק. כלום. בקושי ברכות השחר או איזה מלמול קטן. ההורים בכלל לא הלחיצו. (כן היה טכני – לא יוצאים לפני שמתפללים בחופש אבל לא יותר מזה)
בגיל 15 עברתי אירוע רפואי מאוד לא פשוט. בין לבין הגעתי בס"ד לכותל המערבי וזו הפעם הראשונה שהתפללתי. נפתחה בשבילי ההבנה של מה זה אומר לעמוד לפני מלך מלכי המלכים כדבר איש אל רעהו ולבקש וליחל עבורי סוג של אסימון שנפל מה זה בכלל תפילה. שזה לעמוד ולדבר עם רבש"ע. זו הבנה שלא קל להגיע אליה.
צריך לדעת שיש כאלה שיש להם את זה טבעי ויש כאלה שלוקח להם זמן וזה נורמלי!
עוד משהו – יש קונטרס מאוד יפה של הרב אבר על תפילה, מומלץ בחום! והוא מדבר שם על חינוך לתפילה, להזהר מאוד לא "לשרוף" את הילדים, לאט לאט איך שמתאים להם ולא איך שעושים השכנים!
אשתף שאני כילדה ונערה לא הכריחו אותי כלל וכלל, לא עניין את ההורים שלי בכלל. זה היה עניין אישי שלי. ובאמת המון לצערי לא הייתי מתפללת…
לי במה להאשים משקעים, וגם כשגדלתי עדיין אני לא ממש מתפללת…
מרגישה קצת שנפתח לי הרגש אחרי לידת הילדים- תפילת השלה אני יכולה לבכות, והערב נא גם כן מביא לי דמעות ורגש רב.
אבל התפילה בסדר שצריך להיות- שחרית קשה לי מאוד… המון פעמים מדלגת ומתפללת רק קריאת שמע ומנחה-שמו"ע, שזה בעלי אמר לי שחייבים לפחות תפילה אחת ואין מה לעשות.
כ–ל שנה מחדש ה-קבלה שלי בחודש אלול זה בעניין התפילה וכל שנה נכשלת מחדש, ולא מתייאשת מקבלת שוב…
מצטרפת לכל מה שאמרו פה לא להלחיץ.
רוצה להוסיף שתי נקודות:
אז אני שאלתי את השאלה… ובאמת שכחתי לכתוב בת כמה הילדה… אז היא בת 4… חח.
בהתחלה חשבתי כמו תגובה אחת פה שכדאי לבנות הרגלים מגיל צעיר, אבל נראה שכולן בדעה אחת כאן שלא לכפות… אז באמת אנסה לשחרר יותר ולהתמקד בסיפורים וכאלה דברים ובעזרת השם…
אם הבת שלך בת 4 אז חובה לקרוא את הפוסט הזה של יראת:
https://shvirega.co.il/5-%d7%a2%d7%9c-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%aa%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%94/
לגיל 4 מה שראיתי אצלי זה שמתייחסים לזה כמו לכל פעולה אחרת שצריך לעשות. היא עוד לא מבינה את משמעות התפילה, את המילים. אז המטרה בעצם להקנות הרגל בצורה נעימה שתאהב לעשות את זה גם בעתיד.
מתלבשים, אוכלים, מתפללים. טוב שיהיה איזה סדר של משהו שאמור לקרות אחר כך. (כמו: נגמור להתפלל אחר כך נשחק/אני אראה לך משהו..)
להושיב על כסא נמוך כמו בגן ואת מולה כמו הגננת נחמד להם ויכול להגביר את הרצון.
ולא צריך לחכות לשיתוף פעולה מלא. כלומר ראיתי שגמרת לאכול אז הנה בואי תשבי. ואז אני פשוט מתחילה להתפלל, לרוב היא תצטרף מתישהו וגם אם לא לדעתי זה בסדר ואני לא מתייחסת לזה בכלל. את המטרה של לבנות את ההרגל כנראה השגנו כך.
אם היא ממש מתנגדת ולא רוצה אז אפשר עם מבצע. המשמעות שאת מייחסת להתנגדות שלה ולזה שהיא לא מתפללת זה בגלל החשיבות שיש לך לפעולה הזאת. אבל כמובן שאצלה זה לא כך, סתם משהו שהיא לא התחברה אליו והיא לא רואה בעיה כשהיא לא עושה את זה. אם ישתלם לה, היא תהנה מזה אז היא תעשה.