הפרעת אכילה?
מה הקשר. לא קשור אלי.
אני בסך הכל אקורדיון שרוצה להיסגר, להתכווץ.
להחניק צרחה צורמנית.
למה?
ככה.
אולי כי ככה – יהיה לי פחות את מי לראות.
אולי כי ככה, תתעוררו לראות את מה שלא ראיתם.
אולי ככה, אאמלל את הגוף שאני לא מכירה לו אף טובה.
אולי ככה, ארגיש מחסלת את מה שמחסל לי את הנפש –
כן, התכוונתי אליך גוף שלי (שלי?)
שמזכיר, שמדבר מתי שאני לא רוצה לשמוע,
הגוף שכנראה פטיש שניצל עקשן הפך אותו לדפוק,
רידד אותו דק דק.
אפילו לא עצר כשקרעים כבר הפכו אותו לפיסות של נתח דפוק אמיתי.
אולי ככה – אני זאת שאהיה הפעם הפטיש הזה שמחורר, שדופק – אולי לנצח.
למה?
לא יודעת.
אולי כי משהו נדפק גם בלחשוב הגיוני ומצליח להפוך את הקערה על פיה.
אז רגע, אולי זה רק דיאטה טרנדית?
"לפחות בזה אני שייכת לפטפוט קלאסי משעמם של חדר מורות וספסל שכנות"
ככה אני אמשיך לומר את זה לעצמי.
בעיקר כשאפגוש אתכן – כל אחת בתורה, כל אחת בתגובתה – אחרי חופשה ארוכה, שביננו, הרוב המוחלט – תופס יותר שטח בכיסא במעגל שאחרי החופש 😊
כנראה לכולן היו סיבות טובות לתת לתפוחי אדמה בווריאציות השונות שלו להתמזג בתוכן ולעגל את הגיזרה, לכזאת אנושית, רכה וחגיגית. לכולן היו תירוצים מוצדקים של מלחמה ומעגלים במטבח.
ואז – אופסס.
לא התכוננתי.
מגיעה התגובה הכי חמה: "נעמי, איך עשית את זה??"
ועוד פסח – מלחמה.
אפילו לא היו לי מילים להתגמגם.
הסתבכתי.
לא ידעתי שנראה שירדתי במשקל, איך זה שאני רק רואה את ההפך.
לו ידעתי אולי הייתי מתכננת מה לענות על ה"איך" התמים הזה. בטח כשאתן מתעקשות לדעת תשובה מפורטת ותפריט מדויק.
מה אני אומר לך?
שבו בעת שאת מדברת ונוגסת סנדוויץ' שמישהו השקיע בו מאמץ
אני בטוחה שאני ממש לא קשורה לכל זה, לא מגיע לי אותו.
וכשאני יושבת לידך – הדיאטטית התורנית בשולחן הצוות (שמעצבנת את כולן ☹😊…) ובידך סלט קצוץ או ירקות ברצועות צבעוניות את מספרת לי סיפור שאני לא קרובה אליו.
לא. לי לא מגיעה כזאת בריאות, כזאת השקעה. מאמץ.
אני לא אוהבת את מי שאת משקיעה עבורו.
טיפול בהפרעת אכילה?
הגזמתם ממש. לא בשבילי.
לא לרמה. אולי קשור ל"מתמודדות" בשבי רגע. אני לא.
תודה לך מטפלת שלי שלא וויתרת, גם כשכעסתי עלייך נורא מהרעיון הזה.
גם כשכעסתי בכלל שאת מתייחסת למה שאני לא רוצה לראות להראות.
תודה שראית את החלקים שרוצים, שצועקים שמישהו ירצה בשבילם חיים.
תודה שהראת לילדה הקטנה שבי שיש סדר בעולם, הגנה ומי שאכפת לו. אני לא ממש רגילה לזה.
תודה לעצמי שנלחמתי לרצות, להסכים לחלק הזה שרוצה חיים שאפילו קצת מאמין שמגיע לו.
חיים וחיות ממש לעצמי. לא רק למי שסביבי – שעבורם, ידעתי להזכיר לעצמי להזין את המינימום כדי לשרת אותו נאמנה.
אחח. הלוואי שזה היה כזה קל.
שהמאמץ היה נחלת העבר.
הלוואי שזה היה גילוי מבריק שנשאר נוצץ מול העיניים והלב.
הלוואי שלא הייתי צריכה בכל שבוע מחדש לגרד את הרצון הזה
סליחה, לגרד את כל מה שממסך ומעפיל על הרצון הטבעי הזה.
תודה לך דיאטנית יקרה (כן, עולה יקר כל פגישה איתה.. תנסו במסגרות ציבורית, היא נמצאת שם גם..)
דמיינתי אותך קשוחה ואחרת.
פחדתי שתנהלי אותי, תיקחי ממני את טיפת השליטה שחשבתי שהשגתי.
רק מלשמוע את השם שלך ברחתי קילומטר.
תודה שנשארת שאפשרת לי להתקרב צעד צעד לעצמי.
לפגוש עולם פנימי שהוא לא כזה טיפש כמו שחשבתי.
שהיו לו סיבות טובות.
תודה לכל המטופלות שהגעתן ל"דיאטנית מומחית להפרעות אכילה" במסגרת אשפוזית / קהילתית או פרטית.
שהסכמתן לפגוש אותה הסכמתן לה לפגוש אתכן, לימדתן אותה נפש פצועה מהי,
מכוחכן היא מושיטה לי תקווה וסבלנות לדרך לא קטלנית ומהירה.
ממתי התחילה הפרעת אכילה?
חשבתי שזה מהגל האחרון שהאקורדיון החליט להתכווץ.
חשבתי שהיו כמה גלים כאלו בווריאציות שונות.
חשבתי שכל גל וגל שניענתי לו בראשי חלף לו.
הבנתי שהיית שם מזמן.
קשה להצביע ממתי.
אולי מהכיווץ הראשון הזה.
כשניסיתי להתכווץ הכי חזק כדי לא להפריע לך אמא שמספיק קשה לך. לא רציתי להכביד עוד על מה שאפילו תינוקת מרגישה שכבד לך על הלב.
חשבתי בלי לדעת לחשוב, שאולי אם אהיה פחות צריכה ודורשת יהיה לך יותר כוח להסתכל לי בעיניים.
אולי מהרגע , מהחלקיקי רגעים כשלימדתי את הגוף להחניק עד ניתוק.
לרחף מעל מה שהגוף אומר רוצה או מרגיש.
זהו. אני לא צריכה להצטרך. לא להרגיש רעב. לא להרגיש אותך גוף, פליזז, אל תאותת לי שאתה קיים.
ואם עשית את זה. אם נכשלת, תכפר על זה בארוחה הבאה. כלומר – שלא תהיה.
זוכרת שכשהייתי מכינה אוכל לאחים לארוחת בוקר אני יוצאת עם תיק ריק.
זוכרת אתכן חברות שלי ביום לימודים ארוך במסלולים, מלאות בנישנושים, עוברת מסופר לאייס קפה לרענן לכן את היום. רקדתי סביבכן, הייתי מעורבבת עמוק אבל לא מרגישה קשורה לכל זה… אני מרחפת מעל הגוף שלי. רעב? אז מה. זה לא קשור אלי האיתותים שלו.
הלוואי שיכולתי לחזור אחרי מה שקראתי ולראות רצף מסודר, תהליך שכל שלב שעברנו בו מריץ לשלב הבא.
ממש לא.
אני באמצע לבנות אותו.
באמצע לעמוד מול עצמי (לא במראה.. איכס..)
להסכים לכתוב את הכותרת בטור הזה ולהאמין שהיא שייכת אלי.
להסכים להקשיב לסיפור שהגוף הזה מספר
להסכים לספר אותו –
לקבל עזרה שלא שופטת אותי, שלא מאיימת, מקטינה, מעוררת אשמה או מזכירה חוסר אחריות.
עזרה שמכבדת את הסיפור שמצא דרך להקריא אותו. שחיפש מי שישמע.
שמצא את מי שלא מוותר למצוא עבורי, דרך אחרת.
לכתוב המשך משתנה לסיפור, בלי לקרוע את הפרקים הקודמים – דפוקים ככל שיהיו.
בקשתי רק – אם תפגשו את האקורדיון שנפתח, אפילו קצת – תשמחו בשמחתו.
הוא יתכווץ עוד? אל תכווצו לו את הלב.
אל תשאלו למה.
אווצ'
כואב.
שהשם ייתן לך כח!